יש רעיון נפלא שמופיע במהר”ל בספרו נצח ישראל, שבו הוא מטעים מדוע אנו מזהים את הסוכה כ”סוכה נופלת”, שזה כידוע ביטוי שמיוחס בראש ובראשונה אל המקדש, בהבטחה של הנביא עמוס ע”כ כי “בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם” (ט’ יא’). וכך כותב המהר”ל:
“ועוד, הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. ולא נקרא שהקים בית נופל, שכבר נתבטל, רק כאילו בנה בית חדש מתחלה. אבל הסוכה, שאינו בית שהוא בנין גמור וקבוע, ובקלות הוא חוזר ומעמידו, לכך אם נפל שייך בו הקמה, והוא חוזר לענין הראשון בקלות. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות “סוכת דוד הנופלת”. ואף בשעת נפילתה יש עליה שם “סוכה”, כיון שהסוכה עומדת להקים אותה, וקרוב מאוד הוא להקימו בקלות“
ישנה כאמירה חדשנית מופלאה. המהר”ל בעצם מחדש לנו שלעולם הסוכה היא אותה סוכה. דווקא האלמנט השברירי והארעי של הסוכה הוא זה שמאפשר לה להיות כה גמישה עד שהיא בעצם לעולם לא נחרבת, אלא פשוט נופלת, וכשדבר נופל, אין צורך לבנות אותו מחדש מאפס, אלא פשוט להרים אותו. וכמו שאומר החכם במשלי: כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם.
כך שבמובן הזה, דווקא השבריריות והפְּגִיעוּת המובנית של העם היהודי, היא זאת שמשחקת לטובתו. עושה אותו מספיק אלסטי באופן שמאפשר לו לחזור ולקום, ללקק את פצעיו ולהזדקף ולצאת לדרך חדשה. זאת סוכה שיש בה פלא גדול, איך מכול הנפילות, יהיו קשות וטרגיות ככל שתהיינה, אנחנו חוזרים ומצליחים לקומם אותה. להעמידה מחדש על יסודותיה ולחזור לשכון בה בטח. בתקווה שהפעם היא תהיה טובה, בריאה ויציבה שבעתיים.
איזו אמירה עצומה ישנה כאן. דווקא כל אותן אימפריות אדירות ששלטו בשטחים ואנשים לאין מספר, קרסו ואינם עוד. כל שנותר מהן אלו שאריות של שרידים ארכאולוגיים. זאת בעוד שהעם הקטן, הנרדף והמוכה הזה, נשאר במלוא חוסנו. עודנו חי נושם ואפילו בועט. אלא שמדברי המהר”ל למדנו, כי העם הזה שרד, לא על אף כל מה שעבר וכו’, אלא בדייקא באשר אותה היסטוריה עקובה מדם, רדיפות ופוגרומים וכול היתר.
לאחרונה עלה רעיון לקרוא למלחמה הנוראית שאנו מצויים בה “מלחמת התקומה” שזה בעצם סוג של וורסיה לאותה “מלחמת הקוממיות” הראשונה, שהתרחשה ממש בסמוך וכתוצאה להקמת המדינה ב1948.
לטעמי זה רעיון לא רע בכלל. ישנו לכך תימוכין מבחינה אטימולוגית. למילה “להקים” בשפה העברית ישנן שתי משמעויות: לייסד ולהרים. באנגלית לדוג’, אלו הן שתי מילים שונות לחלוטין (To establish/To pick up). אבל בעברית, בדיוק כפי שהמהר”ל בעצם מלמד אותנו, כשאנחנו מקימים משהו באמת, אנחנו בעצם בסך הכול מרימים אותו. מקוממים אותו ממצבו העגום כשהוא שרוע על הקרקע, ומנשאים אותו מחדש, נותנים לו תעצומות וחוט שדרה, בכדי שיוכל לחזור ולהתקיים (עוד מילה שבאה כהטייה לשונית למילה “הקמה”) בקומה זקופה ואיתנה.
אז אכן בשלהי חג הסוכות דאשתקד, נפלנו קשות. התמוטטנו כפי שלא קרה לנו מאז אותה מלחמת תקומה אחרונה, אי אז כשהקמנו כאן מדינה יהודית אחרי כאלפיים שנות גלות. נפלנו אבל חלילה לא נחרבנו. גם אם לרגעים זה כמעט ממש הרגיש כך. זאת הייתה מכה קשה, אפילו אנושה, כך הרגשנו שקויים באותה סוכה (פיזית ומטאפורית) שבה חגגנו בשבעת הימים שקודם לפריצת המלחמה, נבואתו של ישעיהו: “וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה“.
אבל מהר מאוד התברר כי מה שהיא עשתה, הייתה דווקא לגרום לכולנו להבין שחובת ההתקוממות מוטלת כאן על כתפי כולנו. היא הביאה לרוח התגייסות והתמסרות פלאיים ממש. פתאום הבנו בצורה אמפירית, כמה אין לנו באמת סיכוי להיחרב, מקסימום ליפול.
אבל מה שעוד יותר הבנו, זאת אותה תובנה ביחס למלאכת ההקמה. כן, התגלה דור של תקומה. דור שמבין שהסוכה הזאת לא רק שהיא אינה שלו או של סבתא שלו, אלא שהיא בדיוק אותה הסוכה שהייתה כאן גם לפני למעלה משלושת אלפים שנה. כן, ממש סוכת דוד הנופלת. היא פה כבר מאז ימי דוד המלך ואפילו עוד לפניו.
אז דור הולך ודור בא, והסוכה נופלת וקמה – נופלת וקמה, כשאנחנו יודעים ומאמינים בכל ליבנו כי היא תחזור להיות פורחת ומלאת חדוות חיים. כי כשאנו מבינים שאנחנו לא מקימים שום דבר מאפס, לא באמת ממציאים שום גלגל שלא היה כאן קודם, תחושת האחריות והמחויבות המקננת בנו, רק הולכת ומתעצמת שבעתיים. אנחנו מבינים את גודל המשימה שמשחרת לפתחנו ותובעת מאיתנו: לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.
אלא שכאן צריך רק להוסיף את אותה הלכה המורה לנו את דינה של “סוכה ישנה” שנשארה משנה שעברה, בכך שעל האדם “לחדש בה דבר” על מנת להכשירה לשימוש גם בשנה הנוכחית (ירושלמי סוכה ד׳ ע״ב). כך שכאשר אנו באים לקומם מעפר את הסוכה שנפלה והתרסקה אל הקרקע בשנה שעברה, זאת שנותרה מיותמת בעליבותה כשרבבות לוחמים עזי נפש יצאו לקרבות הדמים בעוטף עזה, אנחנו צריכים לזכור “לחדש בה דבר“. לוודא שההקמה הזאת הפעם, אותה מלחמת התקומה שאנו מצויים בעיצומה, יהיה דבר מה נוסף, חדש ומשמעותי שלא היה בה קודם. כזה שיבטיח בעדה ובעדנו, שלא ניפול עוד בצורה כה קשה. שלא נגיע אל המקומות הנוראיים שבהם היינו, לא רק בשמיני עצרת תשפ”ד, אלא בעיקר בכל התקופה שקדמה לאותו יום מר ונמהר. אז נכון שאנו מקימים את אותה סוכה בדיוק, כפי שלימד אותנו המהר”ל, אבל בלי לחדש בה דבר, היא תישאר פסולה וחסרת משמעות. או כפי שדואג לציין זאת הנביא זכריה בעצמו: “וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ“. והוי חברים, כמה גדרות שיש לנו לגדור, וכמה הריסות שיש לנו להקים ולכונן מחדש. ולו רק נהיה ראויים, נזכה שיקויים בנו מה שמהר”ל קורא בו בלשונו: “קרוב מאוד הוא להקימו בקלות“. אתם שומעים? בקלות! לא פחות.
וכמה יפה שרים את זה שב”ק ס’:
הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּמְפֻתֶּלֶת
אֲנִי נוֹפֵל וְקָם
נוֹפֵל וְקָם
נוֹפֵל וְקָם
אַף פַּעַם לֹא אַפְסִיק לָלֶכֶת
אֲנִי נוֹפֵל וְקָם
נוֹפֵל וְקָם
עוֹבֵר גֶּשֶׁר וְעוֹד גֶּשֶׁר
אֲנִי נוֹפֵל וְקָם
נוֹפֵל וְקָם
נוֹפֵל וְקָם
כַּמָּה אֲרֻכָּה הִיא הַדֶּרֶךְ
אֲנִי עוֹמֵד אִתָּן עִם רֹאשׁ מוּרָם
שיהיה לכולנו חג של תקומה שמח!
