על אחריות ותיקון, תשובה ווידוי קהילתי – דברים שנשאתי היום קודם תפילת נעילה.1 min read

אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום, הוא בכך שהחיתום עניינו האופן שבו האדם מֵתָּקֵּף את סך הכתיבה כולה בחתימתו. הוא עומד מאחוריה. שם את עצמו שם, בכל מילה ומשפט שמופיעים לאורכו של הטקסט. כך יכול להיות טקסט ארוך ומנומק שתוקפו כקליפת השום, רק בגלל שחסרה בו החתימה האישית בסופו, לעומת טקסט קצר ולקוני, שעשוי להיות בר משמעות אדירה, אך בזכות העובדה שהוא חתום בידי מאן דהו, וככזה הוא מחייב ובר תוקף.

החתימה שאנו עוסקים בה, היא בראש ובראשונה שלנו. האדם על מעשיו, על סך בחירותינו לאורך השנה כולה. זהו אותו “וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו“. שאנו מזכירים בתפילת ונתנה תוקף. כך שרגע לפני שאנו יוצאים לשנה החדשה, אנחנו חותמים על מעשינו, לא בורחים מהם, עומדים מאחוריהם ולוקחים עליהם את מלוא האחריות. עוד כמה רגעים נקרא את התפילה הייחודית של תפילת נעילה הנפתחת במילים: “אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנוֹשׁ מֵרֹאשׁ וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ”. דווקא בתפילה הזאת של נעילה אנחנו מעלים על נס את ייחודיותו של האדם כיצור תבוני בהיותו מוכר על פני כל הברואים האחרים, לעמוד לפני האלוהים. אבל זאת ייחודיות שלא באה לא סתם. הזכות הגדולה הזאת, היא בראש ובראשונה חובה מוסרית עמוקה, התובעת ממנו להיות אחראי על מעשיו, ולא פחות מכך לדעת לקחת אחריות עליהם. לא להכין להם, לא לטייח ולא להצטעצע. כך עומד האדם ביום הכיפורים, ורגע לפני שהוא יוצא לשנה החדשה ולכל מה שהיא הולכת לזמן לו, ולוקח אחריות על מעשיו, מתעמת לעומתם ומזהה את עצמו בהם. כי אין שום התחלה חדשה שאין בה מנטילת האחריות על כל מה שאירע עד כה. כך אנחנו באמת יכולים להתחיל ולהחלים, לתקן ולשפר. לוודא שבשנה הבאה באמת נהיה במקום טוב ומכוון יותר. במובן זה, הווידוי הוא זה שמייצר הוודאות למעשה. נותן לו תוקף ומשמעות. עושה אותו מסתם כתיבה סתמית, לכתיבה שיש עליה חותם של אימות ואשרור. לא בכדי הסמל של הכוח והסמכות של המלכות, מתבטא בחותמו של המלך. החותם הוא זה שמעניק את התוקף המלכותי והחוקי לכל מה שקורה או לא קורה ברחבי המדינה. כך למעשה המלך מכניס תחת כנפי השפעתו את כל הפרטים שסרים למרותו.

מי שהיה בבית הכנסת ביממה האחרונה לבטח שם לב שפעולת הווידוי מתרחשת למעשה בשתי זירות, זאת האישית הפרטית והאינטימית, זאת לעומת הזירה הנוספת, הקהילתית – ציבורית. פעם אחר פעם, קראנו את הווידוי בתפילות הלחש של היום את הווידוי האישי, שם עמדנו מול עצמנו ומעשינו כיחידים. אבל לא פחות מכך, בחזרות הש״ץ, שבנו וקראנו את תפילות הווידוי, אך לא כיחידים אלא בצוותא, כקהילה. זאת לקיחת אחריות מסוג אחר, כזאת שמתייחסת למה שקרה לנו בצוותא המיוחד שלנו. ושמא גם המאפיין הזה הוא ייחודי לאדם, האופן שבו האחריות היא מאבני היסוד של החיבור שלו עם בני אדם אחרים, איך שהוא תופס את עצמו, לא רק כיחיד אל מול עצמו, אלא אף כקבוצה, אל מול זולתו.

בשנה האחרונה, עברנו כקהילה וכלאום, את האירועים הקשים ביותר שהעם היהודי עבר מאז מוראות השואה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אלו באמת היו אירועים בלתי נתפסים. הדעת לא רק שאינה סובלת את מה שאירע, אלא היא בעיקר לא סובלת את מה שקדם למה שאירע. את עוצם המחדל והשבר. איך יכולנו להגיע למצב כ״כ נוראי? כגודל האסון כך גודל המחדל. ואין ספק שבשביל שנוכל באמת להשתקם ולהמשיך הלאה, נדרשת כאן קבלת אחריות – ברורה וצלולה, כזאת שאיננה משתמעת לשני פנים. אבל כאן מן הראוי להזכיר לנו, כי פעולת הווידוי וההכאה על החטא, היא בראש ובראשונה על החזה של עצמנו. אנחנו טובים מאוד בלהכות באגרוף על החזה של מי שנמצא לידינו, או בקיצור, על כל אחד אחר חוץ מאשר על עצמינו. כך שקודם שאנחנו תובעים מההנהגה הפוליטית והצבאית לקחת אחריות, עלינו לשאול את עצמנו איפה אנחנו היינו ומה אנחנו עשינו? ולא רק בהקשר הכללי של מה שקרה, אלא לאורך השנה כולה, לקיחת האחריות, היא בראש ובראשונה במעשה התיקון, ביכולת שלנו לוודא שמה שקרה לא יקרה שוב.

ומה שהוא חלק בלתי נפרד מהאחריות, זה במבחן האמתי שמשחר לפתחנו, האם אנחנו באמת מסוגלים לקום מהשבר הגדול, להשתקם, להחלים ולהמשיך הלאה בצורה טובה וראויה יותר. אך הבוקר ניגנו את תפילת ׳ונתנה תוקף׳ בלחנו המצמית של יאיר רוזנבלום, אותו הוא חיבר לאחר האסון הנורא שפקד את קיבוצו – בית השיטה, במלחמת יום הכיפורים, במהלכו נהרגו לא פחות מ11 מצעירי הקיבוץ. התחושה הייתה נוראית ותחושת אבל עמוק אפפה את כולם. ניתן לחוש מבעד ללחן והמילים של ׳ונתנה תוקף׳, באותן תחושות ובעומק השבר שהיה מנת חלקם של בני הקיבוץ באותה העת. איך בכלל אפשר להמשיך הלאה? להיכן הולכים מכאן?

אלא שדווקא מאותו קיבוץ עצמו של ׳בית השיטה׳, קיבלנו משוב נוסף, הפעם בדמות מילות השיר ׳הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב׳ שכתבה בת קיבוץ נוספת דורית צמרת. אקרא בית אחד מתוך אותו השיר:

״זֶה לֹא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לֹא אוֹתוֹ הַבַּיִּת,
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׁדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִּם עַיִּט
אַךְ הָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב״

אכן, זה לא אותו העמק ולא אותו הבית, יש אפילו ספק אם ואיך יהיה אפשר לשוב, אבל אחרי הכול, השביל עם השדרה ובשמים עיט, והחיטה צומחת שוב. יש לחיים כוח משל עצמם, הם אכן יהיו חזקים מכול טרגדיה וכאב. כך שהחיטה לבטח עוד תצמח שוב. אלא שהשאלה איך זה יקרה הפעם? כמה מודעות והפקת לקחים תהיה בה? כמה היא תהיה יותר ממשית וריאלית, מפוכחת וצלולה? כאן בדיוק נכנס אלמנט האחריות שמשחרת לפתחו של כל אחד ואחת מאתנו.

כדאי שגם זאת נזכיר לעצמנו, כמה דווקא מהטרגדיות והאסונות הנוראיים ביותר, צמחו גם המפעלים והתקומה המופלאה ביותר שאנחנו יכולים לדמיין. קחו לדוג׳ את שנות הארבעים של המאה הקודמת. לא בכדי דווקא באותו עשור בדיוק, שבה חווה העם היהודי את האסון הנוראי בתולדותיו, היווה גם את העשור עם התקומה המופלאה ביותר בתולדותיו. כמה יהודים ממש כאן מהמקום הזה שאנו נמצאים בו, היו בדיוק בתפר הזה, בין החוויה המחרידה של השואה, לחוויית התקומה. כמה הם ידעו כצעירים, לצאת מהמקום הכה אפל שבו הם היו, ולקחת אחריות מעשית על השיקום והבניה מחדש של העם היהודי בארצו. אז כן חברים, גם אנחנו נמצאים היום בנקודה שבה התקומה והבניה מחדש, מוטלת ומשחרת לפתחו של כל אחד ואחת מאתנו. לוודא שהחיטה שתצמח שוב, תהיה ראויה לאין ערוך, ולא פחות מכך, שאנחנו נהיה ראויים לה.

ולא בכדי לאלתר אחרי יום הכיפורים, מגיע חג הסוכות. זהו החג שבו האדם חוזר ומתייצב במרחב. הוא יוצא ממקומו הפרטי, ושם את עצמו במקום של השפעה ומגע בלתי אמצעי עם הטבע, עם העולם שבחוץ. כי אם האדם החוטא הוא זה שפוגע בהרמוניה הנכונה של הבריאה, האדם השב בתשובה, הוא אדם שיודע לנהל נכונה את מערכת היחסים שלו עם הבריאה על סך רבדיה. כמו ללמוד ללכת מחדש, להרגיש שוב את טעם הבריאה, את יופייה וניחוחותיה, אלא שהפעם בצורה מכוונת וראויה.

אז בעת נעילת שער, רגע לפני שהחמה תשקע ואנחנו נצא בחזרה אל העולם, אלא המציאות הישראלית שלנו, שכל כך תובעת תיקון ושיקום, ממתינה ואפילו תובעת מכולנו שניקח בה חלק בתנועת התקומה וההחלמה הזאת, נישא תפילה שהתיקון הראשון המתחייב והבלתי נמנע, יהיה בדמות החזרתם של כל החטופים – אותם אחינו ואחיותינו שעודם נמצאים בגיהינום המחריד של עזה. כי שום דבר לא באמת ישתקם פה, אם חלילה הם לא יחזרו במהרה. כך נדע כי לפחות את המעגל הטרגי והמחריד הזה, הצלחנו איכשהו לסגור ולשים מאחורינו.

אך לא פחות מכך, נישא תפילה שבאמת נזכה שהשנה הבאה כבר לא תהיה בסימן של מחדל ופשיטת רגל הנהגתית כה נוראית, אלא דווקא בסימן של לקיחת אחריות, בניה ועיצוב מחדש של דמותה ופניה של מדינת ישראל והחברה הישראלית כולה.

גמר חתימה טובה ושנה טובה ופורייה – רצופה בתיקון והחלמה לכולנו!