על מושג הבית וחורבנו ועל והמלחמה על הבית בימים אלו. מאמר מיוחד לתשעה באב תשפ״ד. מחשבות לימי מלחמה 30.1 min read

יום תשעה באב, היום המר והנמהר שבו אנו מזכירים ומנכיחים בהווייתנו את חורבנם של שני בתי המקדש (לצד עוד סדרה ארוכה של אסונות וטרגדיות שפקדו את האומה היהודית לאורך הדורות, ממש סביב התאריך הזה של תשעה באב), הוא הזדמנות ראויה לבוא ולדבר על מושג הבית ומקומו בחיינו, ומה משמעות של חסרונו והצפייה אליו ולהופעתו מחדש בחיינו.

והשנה בתשעה באב תשפ”ד – כשאנו נמצאים כבר למעלה מעשרה חודשים עמוק בתוך מלחמה קיומית, כזאת שאין דרך יותר מדויקת להגדיר אותה, מאשר מלחמה על הבית, במובן הכי פשוט ועמוק של המילה גם יחד. ההזדמנות הזאת היא כמעט צו השעה. שומה עלינו להבין היטב על מה אנחנו נלחמים, מה עומד כאן למבחן ומה נמצא על המאזניים, לשבט או לחסד. זאת תקופה שהיא מהיותר מאתגרות בתולדותינו, ואם לא נדע לנצלה יפה בכדי להבין, לעורר ואף להגדיר מחדש, את בחינת המשמעויות של כול אותם מושגי יסוד שהיו עד עכשיו כה טריוויאליים בחיינו, אנו עלולים לפספס את הזדמנות הפז שנעוצה כאן בתקופה כה הרת גורל. את האפשרות להפוך את המר למתוק ואת החושך לאור של תקווה וההתלכדות לאומית מחודשת. הבה נצא א”כ למסע בעקבות משמעותיו של הבית ומקומו בחיינו.

שני פונקציות מרכזיות מעניק ה”בית” למי שמסתופף בתוכו. בראש ובראשונה עניינו של בית הוא ביכולתו להעניק קורת גג, הגנה, מפני פגעי המרחב החיצון, אם כאלו שעניינם פגיעה טבעית כמו קור וחום וכו’, גשמים ורוח וכו׳, ואם מפניהם של אי אלו מזיקים פוטנציאליים הרווחים במרחב החיצון. אך מעבר לכך, יש בו בבית משהו עמוק ומשמעותי שבעתיים, כזה שביסודו פונה אל נפש האדם כישות צורנית. כי בית הוא בעיקר ובראש ובראשונה, תחושת השייכות. בבית במובנו העמוק, ישנו אלמנט של קמאיות, של השתייכות שאופפת אותנו מרגע לידתנו. האדם נולד אל תוך ביתו, אל תוך הוויה של הכלה, כזאת שעוטפת אותו ללא תנאי, נותנת לו את האפשרות להיות בתוך מקום שהוא מחובר אליו בשורשיו הזהותיים. רק מרחב כזה, שמקבל ומאמץ את האדם ללא תנאי, מסוגל להעניק לו את האפשרות להתפתח ולגדול, להיות מי ומה שהוא – בדווקא מתוך אותה מצע של ראשוניות השתייכותית.

המשמעות של ההנחה החווייתית-מנטאלית העמוקה הזאת, היא בכך כי שאולי נדמה לנו שאנחנו מסוגלים לצאת מה”בית” הקדמוני הזה אליו נוצקה הווייתנו הראשונה, אל זאת אינה יותר מאשר אשליה אופטית. כך שאולי אנחנו מסוגלים לצאת טכנית מהבית – אם ברצון ואם בכפייה, אבל הבית לא ייצא מאתנו לעולם. וכפי שהטיב לתאר זאת המשורר יהודה עמיחי:

אָדָם יוֹצֵא מִבַּיִת

וְהַבַּיִת אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָאָדָם.

הוּא נִשְׁאַר

עַל קִירוֹתָיו וְעַל

הַתָּלוּי בָּהֶם

וְעַל חֲדָרָיו וְדַלְתוֹתָיו

הַנִּסְגָּרוֹת בִּזְהִירוּת.

אוֹ כִּי הַבַּיִת

מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ

וְנַעֲשָׂה לִדְרָכִים

בָּהֶן יֵלֵךְ זֶה

שֶׁיָּצָא מִן הַבַּיִת

מאז ומעולם, היוותה העיר ירושלים מקור של חיבור והזדהות. לאורך מאות רבות של שנות גלות, לא חדלה ירושלים להיות מושא של כמיהה וציפייה, תפילות ותקוות לאין קץ. יהודים לאורך דורות רבים לא חדו לראות בעיר את הסמל האולטימטיבי לגאולה ועתיד טוב יותר, לכל מה שנכון, מכוון ורצוי בחיים האנושיים. מה יש בה בעיר הזאת ירושלים שגורמת לבני האדם לתחושת פלא שכזו? מה מייחד אותה באופן כה עמוק מכול מרחב אורבני טיפוסי אחר?

הסוד כנראה נעוץ בכך, כי ירושלים נתפסת במסורת והמיתולוגיה היהודית (ולא רק היא), כעיר שכביכול קודמת להווייתנו. זהו מרחב מטא-הווייתי, מן נקודה סינגולרית שממנה הושקה ההוויה, בני האדם אמורים כביכול לצמוח ולגדול מתוך המרחב הזה. לדעת שנקודת המוצא של הווייתם נמצאת שם, היא לא נלקחת מהם, היא תמיד שם לצאת הימנה ולחזור אליה. כך אכן נתפסת ירושלים במחשבה והמיתולוגיה היהודית, הנקודה שממנה נברא העולם והאדם. ובדייקא הנקודה שממנה הושקה ההוויה והאמונה היהודית, זאת שהתכוננה באירוע המצמית ההוא של עקידת יצחק.

כך שכשם שאנו כבני האדם פרטיים, לעולם נולדים אל תוך מרקם השתייכותנו, כאשר לעולם אנו כמו כמהים לחזור ולהשתייך, עורגים אל אותו “בית קדמוני” – בית אבא ואמא, עם כול הטעמים והריחות, הצבעים והמרקם המיוחד. כך אנו כבני אדם בהגדרתנו הלאומית ואף האוניברסאלית, כביכול נוצרנו אל תוך השתייכותנו. נוצקנו בנקודת מוצא מיתית, המשיקה אל האין הטרנסצנדנטי – מקור ההוויה. שם בדייקא, אותה נקודה התממשקות לימינאלית, אנחנו מצליחים להרגיש באמת שייכים, מחוברים אל ההיות היותר שלם וראשוני שלנו. זהו אותו “לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ” שנוכח כמציאות הטרוטופית המפעמת בבסיס ההוויה הלאומית.

אך לא רק בית לאומי של שייכות פרטיקולרית כאן, אלא אף כזאת שנוגעת אף בנקודת הראשית של המין האנושי כולו. האדם הראשון כמו נוצר מעפר אותו מקום, כך האנושות כולה במופעה האוניברסאלי, מאמתת את השתייכותה וההגדרה הזהותית – ערכית, מתוך זיקה אל ירושלים ומקום המקדש. וכפי שאנו מוצאים להדיא בדברי הנביא ישעיהו:

“וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ͏ִם”

_{ישעיהו ב’, ב’-ג’}

וכפי שאותו הנביא ישעיהו מתנבא בהמשך:

“וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים”

_{שם, נו, ז’}

בשני הקשרים אלו, מופיעה להדיא המילה בית: בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה. הגויים כולם כמו משתוקקים להסתפח בנחלת הביתיות של המקדש. לזכות לחוש גם הם את נועם הכלתו האינסופית.

כאשר מנגד, עולה ומתצייבת הנבואה, שמורה בעדם כמה הם ברוכים ומוזמנים לבוא להצטרף, לחסות כאיש אחד בלב אחד, תחת קורת הגג של הביתיות האולטימטיבית.

מעניין לציין בהקשר זה, כי בשני מופעים אלו של ההזדהות האוניברסאלית עם המקדש, אנו מתוודעים לחיבור בשני רבדים: התורה והתפילה. במובאה הראשונה השאיפה הנוכרית לציון היא מתוך מוטיבציה ערכית/אתית מובהקת: “וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו”, וע”כ הנביא כמו מאשרר את שאיפתם זו במילותיו המצטרפות: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ͏ִם.

לעומת זאת במובאה השניה, החיבור והכמיהה לציון היא במישור המיתי הפנימי לאין ערוך. הם באין לציון עם עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם, כשהם נענים ברצון והארת פנים. זה חיבור שכולו טהרת הלב וכיסופי הרוח. כך שני אלמנטים מכונני זהות אלו, האתי והמיתי, מתלכדים ומתאמתים בנקודת הראשית ההיא של ציון.

זאת א”כ גם עניינה של אותה הרמוניה, האחווה המופלאה שחוו בני האדם שם בירושלים, הגם שלא באמת הכירו זה את זה קודם לכן. כי תחושת ההשתייכות הקמאית הזאת שאנו עוסקים בה, כמו לקחה אותם למקום היותר ראשוני ומשותף של הוויתם. או כפי שקרא לזה פילון בתיאורו הנודע אודות החוויה הירושלמית – מקדשית: “התמזגות ההשגות מתוך איחוד שלם”. התמזגות ההשגות הזאת, היא הנקודה שבה הדעות השונות, הבדלי ההשקפות והתרבויות, כמו מתלכדים לכלל איזושהי ראשוניות אחת גנרית שקודמת לכל אלו. זאת שהייתה שם כהתגלות מטרימה, עוד לפני שהאנושות התפצלה ונפרדה לאין קץ.

לא בכדי אין מקום מתאים והולם יותר לחוויית האהבה, מאשר הבית. אותו מרחב שנותן לנו את מקסימום הביטחון לאפשרות של הכלה. ומהי אינטימיות של אמת, אם לא הכלה טוטאלית ובלתי מותנית בין בני זוג. ביכולתם להיות שם קודש אחד בעבור השנייה וחוזר חלילה, ללא כל שיפוטיות והתניה מסוג כלשהו. זאת הסיבה מדוע חריגה מאותו ממד אינטימי משמעה בהכרח התרחקות מחוויה של ביתיות עמוקה, כזאת שמשמשת תשתית קמאית אל היחד האינטימי של בני הזוג.

זאת הסיבה מדוע אנו מתוודעים ביתר שאת, לעניינה של ירושלים והמקדש בדייקא, כמרחב האהבה האולטימטיבי בין אלוהים לעמו. זאת היא אותה אהבת אין קץ המתגלית בבית קודשי הקודשים – בדמות שני הכרובים המעורים זה בזה.

כך גם נתן לאור כך לדרוש את מדרש האגדה המגולל בפנינו את האופן שבו בחר טיטוס לחלל ולהחריב את מהות הווית המקדש ובית קודשי הקודשים. וכפי שמתארים זו חכמים:

“תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו”

_{גיטין נו׳ ע״א}

המיניות המופקרת המיוצגת בבעילת הזונה על מצע ספר התורה במקום שכולו קודש, מהווה את האנטי תזה המוחלטת למיניות המקודשת המתממשת בחוויית האהבה האינטימית – זאת שכולה מכונסת בחדרי חדרי פנימה. היא זו שמפרה לחלוטין את מושג הבית, מרוקנת אותו מכול אלמנט של ברית ונאמנות, שייכות ומחויבות אהדדי.

חווית הביתיות והחוויה האינטימית, חד היא. כתרי רעי דלא מתפרשי, בלתי ניתן להפריד את האינטימיות מהבית ואת הבית מהאינטימיות. זאת א”כ הייתה הבנתו האינטואטיבית העמוקה של טיטוס הרשע, בכך כי החרבת המקדש עניינה בראש ובראשונה ריקונו מהיותו “בית” במובנו האמתי. למעשה כל מה שצריך לעשות הוא את מה שקראו לו הנביא יחזקאל: “וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ” ( יחזקאל ז’ כב’) במובן זה, מטרת החרבת המקדש מחייבת בהכרח את רציחת עצם הוויית החיים המתקיימת שם – זאת שעליה קורא משורר תהילים: “כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים” (תהילים לו’ י’). הפרתה המוחלטת של אותה נקודת ציון קמאית, שתוצאות החיים כולם כמהים לחזור להתממשק ולהתאמת לעומתה.

לא בכדי בוחר טיטוס לפתוח את מסע החילול המחריד הזה שלו בקריעתה הגסה של הפרוכת המפרידה בין קודש הקודשים להיכל והמקדש כולו. זאת קריעה שאין כמותה להפר לחלוטין את אותה אינטימיות הווייתית האצורה שם בסתר המדרגה של הקודש פנימה. כך מיניה וביה התרוקן החלל ההוא ממהותו הייחודית. במעשהו זה, עוד קודם שהחריב טיטוס את גופו של המקדש, הוא בעצם ווידא כי אותו מקדש נפח את נשמתו: הורג את עצמו!

אך ישנה כאן נקודת עומק נוספת בעניינו של הבית ובמה שהוא מעניק למי שחוסה בצלו. כאן אני רוצה לומר כמה מילים אודות תחושת השייכות ושותפות הגורל, הרצופה שם בסתר המדרגה של הממד הביתי.

הרבה חדרים ואגפים יכולים להיות לו לבית, אבל משהו בהוליזם המשותף שלו, זה שגוזר את השם המשותף: בית, מצליח ליצור את החיבור והממשק המאזן בין כל חלקיו השונים. הבית אחד הוא, בסופו של דבר זה פחות משנה באיזה חדר בדיוק שוכן כל אחד מבני הבית, בערבו של יום, כולם מתכנסים תחת קורת גג משותפת אחת. כך מיניה וביה, כולם עונים ונכנסים להגדרה של ‘בני הבית’. יוצקים בין אבניו, את תחושת ההיות והשייכות במקור הווייתי – הוליסטי אחד. במובן זה, יש צורך באתוס עמוק משותף, כזה שכול בני הבית יכולים להזדהות עמו ולהתכנס סביבו, לעשותו כנקודת עוגן קיומית שמגדירה את הוויית ‘הבית’ אליו הם חוזרים כולם ומסתפחים דבר יום ביומו. כמה מחויבות להכלה וחמלה ישנה פה. כי על מנת שכל מי מבני הבית יחוש אכן ‘בבית’, יש צורך בהימנעות מובנית משיפוטיות ונקיטת עמדה לעומתית, באופן שעשוי לקעקע את תחושת השייכות של הזולת תחת אותה קורת גג. כל התניה ערכית/נפשית שכזו, תהיה בהכרח משמעה, גריעה אקוטית מחוויית הבית. כך שאחרי ולפני הביקורת והשוני ההדדיים, יש צורך בלתי נמנע בקבלה אפריורית של כל אחד מבני הבית – איך שהוא כמות שהוא, תוך כדי הבנה כי חוויית הביתיות המשותפת להם, בהכרח מטרימה את הווייתם האישית – הפרטית (הנושאת בחובה את אותו הבדל ושוני).

במובן זה, אין כמו הבית בשביל ליצור בין כתליו את מושג המשפחתיות. רק שם בערוגת הסְפֵירָה המשותפת הזאת, יכולה לגדול ולצמוח המשפחה במובנה הפנימי והעמוק. אלו הם יחסי גומלין שאין סימביוטיים מהם, המשפחה זקוקה למעטפת הביתית, והבית זקוק להווייה המשפחתית. זאת הסיבה מדוע כאשר בני זוג בוחרים להינשא ולקשור את גורלם אהדדי, אנו רואים בבחירתם זו כ’הקמת בית’. ואף חוזרים ומאחלים להם כי ביתם יהיה ‘בניין עדי עד – ובית נאמן בישראל’. משמעות המשפט ‘עדי עד’ בהקשר זה, היא בית שמצליח לגשר נכונה על הבדלים ופערים, שהוא גדול ואלמותי מסך כול השוני שמתכנס לתוכו. מצליח אחרי ולפני הכול ליצור את אותה תחושת הרמוניה ולכידות, יהיה הדבר אשר יהיה. זאת גם עניינה של ‘הנאמנות’ שאנו מאחלים לאותם בני זוג. התקווה והייחול הוא בכך, שביתם לא יבגוד בהם, כשם שהם לא יבגדו בו. שלעולם יצליח ביתם, קרי נקודת העוגן הקיומית המטרימה את הווייתם העצמאית לגבור ולהתעצם בתוכם פנימה. לחוש כי כך או אחרת, יש להם להיכן לבוא ומהיכן לצאת, להיות נוכחים ומוכלים ללא תנאי, איש בחיק רעותו.

וכנגד זאת, אין פלא, מדוע כאשר נסדק אותו אבן הראשה של הבית המשפחתי, ה”ה מתכונת זוגיותם של בני הזוג/הורים, אנו רואים בכך פגיעה אנושה ב’שלום הבית’. קרי ביכולת הבית להמשיך ולשמש עוד במתכונתו הייחודית הנפלאה ההיא. במקרים שכאלה, מה שהיה עד כה בעבור בני הבית כמקור של תמיכה, חמלה והכלה, נעשה להם כחרב פיפיות וכתשתית לחיים של ניכור ואומללות. אותה ערוגה של הרמוניה וחיבור בלתי מותנה, הופכת באחת לסם המוות – מתכון בדוק לריחוק והתבדלות, קטטות אגואיסטיות, קטנוניות וצרות.

כאן א”כ נעוץ גם סודו של המקדש. היותו מסוגל להיות שלם המכיל בהרבה את סך חלקיו. אין פלא א”כ מדוע בפרשנות האלגורית-חזלי”ת מי שמוריד דמעות על היפרדותם של בני זוג, הוא דווקא המזבח. נקודת המרכז של ההכלה והכפרה של המקדש (ראה להלן). כי שלום הבית במובנו העמוק, קשור בטבורו אל הארכיטפי הביתי של המקדש, שאף זוכה לכינוי “רצוף אהבה“.

זהו המובן עמוק של המושג “תל תלפיות”. מן הראוי להביא בהקשר זה את דברי הגמרא:

“ת”ר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכווין לבו כנגד אביו שבשמים שנא‘ והתפללו אל ה׳. היה עומד בח”ל יכווין את לבו כנגד ארץ ישראל שנא‘׳ והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכווין את לבו כנגד ירושלים שנאמר והתפללו אל ה’ דרך העיר אשר בחרת היה עומד בירושלים יכווין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר והתפללו אל הבית הזה היה עומד בבית המקדש יכווין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה היה עומד בבית קדשי הקדשים יכווין את לבו כנגד בית הכפורת היה עומד אחורי בית הכפורת יראה עצמו כאילו לפני הכפורת נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב במערב מחזיר פניו למזרח בדרום מחזיר פניו לצפון בצפון מחזיר פניו לדרום נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד א”ר אבין ואיתימא ר’ אבינא מאי קראה כמגדל דויד צווארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו״

_{ברכות ל’ ע”א.}

ומדברי התלמוד הללו למדנו כי תכלית המקדש בעומקו הוא לייצר את אותה התכוונות קולקטיבית – משותפת, ההולכת ומצטרפת מסוף העולם ועד סופו. העובדה כי כך או אחרת, כולם מכוונים אל המקדש ולעומתו, עושה אותו למה שהוא מכונה ׳תל תלפיות׳ – וכפי שמטעימה הגמ׳ בעצמה: ‘תל שכול פיות פונים בו’. הוי אומר, המקדש הוא הנקודה שבסופו של דבר כולם מרגישים שייכים אליו ומזהים את עצמם בו. שם בנקודת הציון הפנימית והמוכמנת ההיא. משם הכול התחיל ולשם הכול הולך ומצטרף, הולך ומתחבר, הולך ומתאמת. הפה הוא לעולם הנקודה שבה בני האדם נבדלים זה מזה (וכנגדו בנקודת הדומייה, הם בהכרח דומים). באמצעות יכולתם הוורבאלית בני האדם יכולים לבטא את דעותיהם, הלך מחשבתם ועולם תבונתם האישי. אך ישנה נקודה שהיא קודמת לשפה, מטרימה את הפיות כולם, וזוהי נקודת ציון. מרכז הכובד הקיומי שכול הפיות האישיות על סך מאפייניהם הייחודיים, פונים ומתכוונים לעומתו. ולא בכדי התכווננות זאת באה לידי ביטוי בעבודת הלב – זוהי תפילה. כי בתפילה האדם כמו מאפס מחדש את דיבורו, מייצר הלימה בין כוונת לבו להבעתו הוורבאלית.

ובינו זאת, לא חיבור בעלמא לפנינו כאן, אלא כזה שהוא בהגדרתו שייך ומעוגן בכוונת הלב. אותו מקום שקודם לכלל המעשים והרצונות, המגמות והתנועות עלי אדמות. הלב עצמו אינו טועה, הוא יודע את מקומו את השייכות הנכונה לו. שם במקום הזה שעליו קורא הנביא: “עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ” (ירמיהו יז׳ ט׳) עולה ומתגלית דווקא נקודת ציון הפנימית. המקום שחקוק שם בליבותיהם של ישראל עוד מששת ימי בראשית ממש. כך עולה וניצבת התביעה ההלכתית, לייצר את הוליזם של חיבור וממשק, לוודא כי אותה התכווננות הלב, אינה פרטנית, ייחודית למאן דהו או קהילה ספציפית כזאת או אחרת, אלא עליה להיות כחלק אינטגראלי מהתכוונות כללית, כזאת החוצה ארצות, יבשות, קהילות ואי אלו הבדלים ואבחנות. כולם חוזרים ומתאפסים בבית הגדול והקדוש ההוא, חוזרים לנקודת הראשית ההיולית. שם במקום המזכך ההוא, הם בהכרח מחוברים בבסיס הווייתם, מוגדרים בנקודת הראשית של זהותם הלאומית והאישית גם יחד.

זאת הסיבה מדוע מהווה המקדש היכלה הגדול של הסליחה והכפרה. כי החטא בהגדרתו נושא בחובו אלמנט של הגדרה עצמית. האופן שבו האדם תופס את עצמו ככזה היכול לעשות כרצון, ללכת שבי אחרי תאוות לבו ובחירותיו החופשיות. זאת התכחשות שבעומקה יש בה מן הניתוק מנקודת השורשיות הביתית ההיא. מן ההכרה כי אחרי ולפני הכול, אנו חיים בתווך שבין ה׳מאין באת׳ אל ה׳לאן אתה הולך׳. קרי, החוטא לעולם מרוכז בהווה, בנקודת המציאות הנוכחת, זאת שהיא נטולת שורשים מחד ומעוקרת תכלית ומגמה מאידך. אלא שכאן נכנסת תנועת התשובה. זאת כמו לוקחת את האדם כול הדרך אל מצע הראשית – לימינאלית של ההוויה. אלא נקודת השתייכותו הקיומית, שקודמת לכול מה שהוא מכיר ויודע על עצמו. מסע התשובה א״כ, הנו בהכרח מסע אל המקדש, אל נקודת ציון, אל אבן השתייה שמשם הושתתו תוצאות החיים כולם. שם בנקודת הקדמונית ההיא, נשמת האדם חוזרת ומוצאת גאולה ומזור – היא מרגישה שוב שייכת, מחוברת בעבותות אל הרעווא דרעווין, הריש לכול רישין (וזהו סוד יום הכיפורים וכל סדר העבודה והכפרה של אותו היום). כאשר במובן זה, המסע אל המקדש מהווה את תנועה של סגירת מעגל: אל ה״מאין באת״ הקמאי מחד, אך בו זמנית אל ה׳לאן אתה הולך׳ המגמתי והתכליתי מאידך.

ואם בתחושת שייכות וביתיות עסקינן, מן הראוי להביא את התיאור הנלבב במשנה אודות החוויה האנושית יוצאת הדופן שהייתה מנת חלקם של הבאים להסתופף בצל השראת השכינה שבמקדש:

“עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם”

_{אבות, ה’-ה’}

תיאורים אלו הנם האחרונים ברשימת המאפיינים הייחודים המופיעים שם במשנה. להבדיל מכול אלו שקדמו להם שם באותה רשימה, הם באים לגולל בפנינו את המקדש כחוויה הביתית האולטימטיבית. העובדה שהמקדש מהווה את העוגן העמוק של השייכות היא גם זו שמאפשרת לבאים בצל קורתו, לחוש את תחושת הנעימות הביתית גם כאשר הדבר קשה מבחינה פיזית ממשית. כי נעימותו של הבית אינה נגזרת מתנאיו הפיזיים, אלא בראש ובראשונה מעצם היותו בית, במובן העמוק. העובדה שבני משפחה חשים כמיהה וגעגוע לחזור אל ביתם, אינה קשורה בשום צורה לתנאי הנוחות המאפיינים את אותו הבית, אלא לעצם היותו של היותו מקום ביתם, נקודת המוצא הפנימית של הווייתם. המקום שהם הם נוכחים ומוכלים ללא סייג ותנאי.

ומעניין כי דווקא בין שני התיאורים העוסקים באופיו הרווח של המקדש, מופיע גם המאפיין של ההגנה הפיזית, בכך שלא הזיק נחש ועקרב בירושלים. ברי הדבר כי ההגנה הנסית האמורה כאן, היא חלק בלתי נפרד מאותו מאפיין ביתי ייחודי. הנחש והעקרב עניינם בהיותם מזיקים חיצוניים, כאלו הרווחים במרחב פתוחים שבהגדרתם רחוקים מהוויית הבית. כך דרכה של המשנה להמשיך ולשרטט בפנינו את נועם הביתיות האינטימית של המקדש, באופן שלא חדר בו שום מזיק חיצוני פנימה.

וכאן אנו מתוודעים למאפיין השלישי והאחרון ברשימה שם משנה, בכך ש׳לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים׳. זהו תיאור נלבב עד מאוד. ההימנעות מתלונה אודות היעדר המקום, היא בדייקא במישור שבין ׳אדם לחברו׳. קרי, הנוכחות של הזולת במרחב הקודש של ירושלים, גם אם הייתה צפופה ודחוקה עד מאוד באנשים, לא היה בכך לגרוע מחוויית הביתיות והשתייכות. ואדרבה, אותה חוויה עמוקה שאפיינה את העיר הזאת, התאפשרה דווקא בשל אותה יכולת טולרנטית. לדעת שבסופו של דבר ׳בבית׳ בהגדרתו הפנימית, יש בהכרח מקום ואפשרות שווה להבעה.

וכתמונת תשליל לכל האמור, אותה תחושה אמורה של שייכות והרמוניה, מייצרת בהכרח אם הנגטיב הרגשי, זאת אותה תחושה של מבוכה וזרות שאנו חשים כאשר אותה הכלה עמוקה נשמטת מתחת לרגלינו. כך כאשר אנו נמצאים בסיטואציות שלא מטיבות אתנו, מוציאות אותנו גרוע, רגעים שבהם אנחנו נראים חלשים ופגיעים וכו’, צפה ועולה בנו כרפקלס מותנה – תחושת המבוכה. אך יתרה מזאת, קחו למשל מצב שבו אנו מגיעים לאירוע חגיגי במיוחד, שבו אנו לא מכירים אף לא אחד מהמוזמנים, התחושה הטבעית שתצוף אצלנו תהיה המבוכה. אם נרצה, בעצם תחושת אי השייכות, הזרות וכו׳, מובנית תחושת המבוכה. כך אנו מרגישים הרבה פחות בטוחים במי ומה שאנחנו. במובן זה, זאת החשיפה שמייצרת בעדנו ערעור בסיסי בעצם ההיות השאנן שלנו כבני האדם.

זה כמובן מטעים לנו מאוד את עניינו של הסיפור שכולם מכירים על קמצא בר קמצא. הרגע ההוא שבו בר קמצא נמצא שם בסעודה, והוא מגלה כמה שהוא בעצם בלתי רצוי. או אם נרצה, בלתי מוכל, ואיך למרות כול תחינותיו והצעותיו המפתות לבעל השמחה, הוא נתבע לתפוס את הרגליים ולצאת חפוי ראש מהאירוע. וכך יושבים שם כל גדולי ירושלים בהמוניהם מסביב, כאשר מנגד, אף לא אחד מהמשתתפים שם באותה שמחה, פוצה פה ומצפף לעומת מה שנראה שם בהתרחשות המחפירה שבלב השמחה. כמה תחושת זרות עמוקה ופוגענית אצורה בהתרחשות שכזאת. זאת אנרגיה רעה שכמו התגבשה שם והתעצמה באופן כה מרוכז, עד שמכאן קצרה הייתה הדרך לתוצאת הלוואי המחרידה, באופן שבו החליט בר קמצא לנקום לא באותו בעל השמחה, אלא בעם היהודי כולו, זאת באמצעות אותו תרגיל עם הקרבן של נירון קיסר וכו’.

כך שזאת למעשה בעומק עניינה של אותה “שנאת חינם” שאנו מדברים בה כל כך הרבה. השנאה היא פחות משהו מרושע ודמוני כפי שאולי אנחנו מדמיינים אותה, אלא היא מופיעה יותר כמרחב קיומי של אדישות. אם נרצה, מרחב שנאה, הוא כזה שכולו ניכור והיעדר הכלה. וכמה שזהו היפוכה הגמור של עיר האלוהים ירושלים, שכול עניינה הוא הכלה והרמוניה. ביכולתה להפוך את כול הניגודים לחטיבה הוליסטית שלמה אחת. במובן זה, האירוע של קמצא בר קמצא, לא באמת היה זה שבעקבותיו חרב הבית, אלא היווה כמן דוגמא מובהקת לאופן שבו אותו הבית – שהיה אמור להעניק לבני האומה היהודית כולה, את תחושת השייכות המשותפת, את יכולת ההכלה זה את זה, אחרי ולפני כל הכעסים והעלבונות, המחלוקות והריבים, כבר אינה תקפה עוד בית. ואצ״ל כמה שאותו סיפור כמה זיקק בתמציותו את מצב האומה כולה, במאבקים המחרידים שהתקיימו באותם שנים שקדמו לחורבן בית שני, בין הפלגים השונים, מלחמות שלמעשה הלכו וכילו מבפנים את אותו הבית במובנו העמוק. כך שבפועל חורבן הבית הפיזי, לא היה אלא נקודת החיתום – המכה בפטיש האחרון והסופי של התרסקותו והתרוקנותו של ה-בית בה״א הידיעה, מן הביתיות המופלאה שהייתה מוכמנת בו.

לאור כל האמור, כמה מאירים בעדנו ככפתור ופרח, האופן שבו מופיע במקורותינו התיקון לחורבן הבית בדמות הקמת בית בישראל והחיבור הזוגי המכוון בין איש לאשתו. את הזיקה העניינית העמוקה הזאת, מוצאים אנו להדיא בנבואת הנחמה של הנביא ירמיהו:

“כֹּה אָמַר יְהוָה עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה.קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְהוָה צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְהוָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְהוָה כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְהוָה”

_{ירמיהו לג׳, י׳ -יא׳}

לפנינו תיאור מצמית של האופן שבו חללו של אותו מקום שנמצא במצב של ׳חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה.. נשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה׳ יתמלא מחדש ב׳קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה׳. אותה אינטימיות זוגית היא זו שאמורה כתשובת משקל הולמת. זוהי אינטימיות שכולה קודש בחוויית הבית פנימה. למעשה היא זו שמכוננת את חוויית הבית ויוצרים את האקלים הייחודי של תחושת הביתיות. כך אלוהים מעיד על האופן שבו הוא ׳ישיב את שבות הארץ כבראשונה׳.

בהמשך לכך, יודעים בהקשר זה כמה מאמרי חז״ל שמבהירים זאת במובהק. ניתן להזכיר בין היתר את מאמר חכמים במס׳ ברכות, אודות גודל שכרו של מי שמשמח חתן וכלה:

‘רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה”

_{ברכות ו’ ע”א.}

חורבות ירושלים ממשיכות להדהד לנו את ריקנותן. כמו נותנות בנו את עיניהן שנשוב ונמלא את חללן בהוויה נאמנה של ביתיות. בהיות של יחד ושיתוף אמת. כך קמעה קמעה, חוזרת תחושת הבית וההתקשרות בו, לחזור ולהתקיים במרחב הציבורי היהודי.

כאן גם המקום להזכיר את הדמיון ההלכתי/מסורתי המובהק שקיים בין מנהגי האבילות הרווחים ביהדות בהסתלקותו של קרוב משפחה, למנהגי האבילות של תשעה באב, יום בו אנו מציינים את חורבנו של הבית.

כי בעומק הדברים, עניינה של האבילות היא בהבעת תחושת החסר הקיומית הנוכחת בהוויתנו כנגזרת לוואי מפטירתו של אותו קרוב משפחה. כמה מציאותנו שהייתה נטועה באותה ערוגה השתייכותית, או אם נרצה, באותו הבית המשותף, אינה עוד אותו הדבר. חלל עמוק נפער בה. וכפי ששרה חווה אלברשטיין בשירה הנודע ׳רקמה אנושית אחת׳:

כִּי כֻּלָּנוּ, כֵּן כֻּלָּנוּ
כֻּלָּנוּ רִקְמָה אֱנוֹשִׁית אַחַת חַיָּה
וְאִם אֶחָד מֵאִתָּנוּ
הוֹלֵךְ מֵעִמָּנוּ
מַשֶּׁהוּ מֵת בָּנוּ –
וּמַשֶּׁהוּ, נִשְׁאַר אִתּוֹ

כך שבמובן זה, האבל הוא על עצם הבית שנפגע. על העובדה שאותה לכידות הוליסטית קרובה, נגרעה בליבתה אנושות. כך תהליך השבעה אמור גם לשמש בעדנו ככלי נפשי להשתקמות, לחזור ולהגדיר את ביתנו מחדש מתוך אותה גריעה. לאפשר לעצמנו לחיות גם כאשר המצע הקיומי – הביתי, אינו עוד אותו הדבר.

ואם כך הם פני הדברים, הרי שמתכונת האבל הזהה באופייה על המקדש, מתכתבת ישירות עם העניין הזה בדיוק. כי גם כאשר אנו אבלים על חורבן הבית, אנחנו אבלים על אותו הבית שאינו עוד בחיינו. על העובדה שתחושת השייכות, ההצטרפות וההלכה, אינה יכולה להיות עוד אותו הדבר כפי שהייתה קודם לכן. אך במובן זה, כשם שמנהגי האבלות על הנפטר, יש בהם גם מן הנכחת היעדרותו וממילא גם התייחדות עם זכרו ונוכחותו המיוחדת במרחב הביתי המשותף, כך גם באבלות על המקדש, אנחנו מנכיחים במובהק את ההיעדר הביתי, ומעוררים בתוכנו את הכמיהה והגעגוע להשלמתו של החסר ההוא. בבחי׳:

׳כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה׳

^{תענית ל׳ ע״ב}

מרתק לראות בהקשר הזה, את האופן שבו הקשר האינטימי המתהווה והולך בין אלוהים לאבות האומה – אברהם יצחק ויעקב, לצד התהוותה של האומה במובנה האתני/משפחתי, קשור בראיית חכמים לאופן שבו נתפס אותו מקום שיהיה לימים מקום המקדש. וכך ל׳ חכמים בתלמוד:

“לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר “אשר יאמר היום בהר ה’ יראה”, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר “ויצא יצחק לשוח בשדה”. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר “ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל“

_{פסחים פח׳ ע״א}

לפנינו תיאור נפלא של אותה אבולציה תפיסתית ביחס אל מקום המקדש. אם בתחילה אותו מקום נתפס בעד אבי האומה – אברהם אבינו, כהר, קרי כמשהו גדול מרוחק ומנוכר, הרי שאם התפתחות היסוד המשפחתי, בעבור יצחק בנו, הוא כבר נתפס כשדה, קרי כמקום שכבר נושא בחובו יסוד ממשי יותר של קרבה, הוא רצוף בגוונים וריחות וכו׳. השיא מגיע בדור השלישי, בדמותו של יעקב (שאף נושא את השם ישראל). הוא זה שלמעשה מייסד בפועל את המשפחה היהודית במובנה הפרטיקולרי והרחב כאחד, שנים עשר השבטים מהווים את עצם הלוז של הזהות היהודית לדורותיה. כאן כבר אותו ההר והשדה, נעשים לבית, קרי למקום שכולו הכלה ושייכות אינטימית, חיבור והצטרפות בלתי מותנית. במובן זה השם ׳בית אל׳ – משמש במשמעות כפולה – כחדא מחתא, כביתה הבלתי מעורער של האומה היהודית. וכשם ששכינה ממקומה לא זזה מאותו בית, כך גם זיקתה של האומה אל מקום זה, עודנה חיה ונושמת – ממשיכה לפעם בליבתה כבר למעלה משלושת אלפים שנה.

כאן מן המקום לחזור ולדבר על המציאות ההוות. על מה שאנו חווים על בשרינו ובנפשנו כבר למעלה מעשרה חודשים. האסון המחריד של השביעי לאוקטובר, היה אולי הדבר הכי קרוב לאירוע חורבן הבית ההוא מלפני כאלפיים שנה. לראשונה מאז חזר העם היהודי לארצו, וזכה להקים מחדש את מה שהוא קרא בו ״בית לאומי לעם היהודי״ (זהו ביטוי ציוני מובהק שהופיע בהצהרות ובמסכים הרשמים של התנועה הציונית כבר עוד מראשיתה, וכן מאוחר יותר בהצהרת בלפור בראשית המאה 20), אותגר אותו הבית בסכנה אקוטית של ממש. העם היהודי נדרש לצאת ולהילחם באופן הממשי ביותר על ביתו.

אך השביעי לאוקטובר לצערנו, לא התרחש בחלל ריק. קדמו לו חודשים ארוכים של מלחמות ומאבקים פנימיים, שבאופן שיטתי הלכו ופרמו את יסוד ההזדהות וההשתייכות של הבית היהודי המשותף הזה. מבלי להיכנס למהותם ועניינם של אותם וויכוחים והבדלי השקפות, ניתן רק לומר, כי מאז חזר העם היהודי לציון, הוא לא חווה פערים אידיאולוגיים כה חריפים שהצליחו לקרוע אותו מבפנים, לקעקע את אותו אתוס לאומי/ערכי משותף שעל בסיסו נוסד הבית היהודי הלאומי. שיאה של הקריעה התרחשה שבועות ספורים קודם השביעי לאוקטובר, ביום הכיפורים תשפ״ד, באותה התרחשות בלתי נתפסת בליבה של העיר העברית הראשונה, בעת שמאות מפגינים מנעו מהמוני מתפללים לקיים את תפילת יום הכיפורים המסורתית בכיכר העיר. חוויית הלוואי הבלתי נמנעת הייתה כי נשבר פה משהו עמוק בתוכנו, באופן שהוא אולי כבר בלתי ניתן לאיחוי. כי אותו האתוס הפנימי של הזהות וההשתייכות, זה שכובל ומחבר אותנו כאן בעבותות אל המקום הזה, עושה אותו בעבורנו לבית במובן ששום מקום אחר עלי אדמות לא יכול לעשות, כבר איננו קיים עוד. אם תרצו, זהו בית שהתרוקן מיסוד ההשתייכות המשותפת שלו, וכאמור, בית שכזה איבד למעשה את שמו כבית. הוא נעשה למקום פיזי, ריק ומנוער מתוכן אמתית.

ואז הגיע היום המר ונמהר ההוא של השביעי לאוקטובר. את ליבת הקטסטרופה של אותו היום ניתן לזהות בקריסתו המוחלטת של הבית. אלא שהפעם זה לא היה עוד במובנו המטאפורי הפנימי, אלא במובן הכי פשוט וממשי. תוך זמן קצר מאוד פלשו אלפי מחבלים, מפלצות בדמות אדם, עמוק אל תוככי הבית – שטחה הבטוח (כך לפחות חשבנו), של מדינת היהודים, וחוללו את הזוועות המחרידות ביותר שניתן לעלות על הדעת. מאות רבות נרצחו, נשים נאנסו, תינוקות נטבחו, בתים ומשפחות נשרפו חיים ועלו בלהבות השמימה. זאת לצד הצלחתם לקחת עמם בשבי מאות, אנשים נשים וטף, זקנים וצעירים נלקחו באכזריות מחרידה, עמוק אל תוך מאורות האופל של עזה.

זאת הייתה חוויה טראומטית כה קשה שתישאר צרובה בבשר החי של האומה עוד דורות קדימה. איך בכלל אפשר להמשיך ולדבר עוד על מושג הבית, כשבדברי ימי האומה חרוט בדמים אותו זיכרון מחריד, מאותם מאות רבות של משפחות שישבו באימה מצמיתה במשך שעות ארוכות בחדרי הביטחון עמוק בבתיהם פנימה, תוך שהם נאבקים בנשימותיהם האחרונות, בניסיון לחסום את המשחית מלבוא פנימה ולטבוח בהם מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד?

כך תוך זמן קצר כמו התפכח העם היהודי מאשליית ה’בית הבטוח’ שהייתה לו. לרגע היה נדמה שאין עוד טעם לדבר על אותו הבית שניסינו לחזור ולכונן כאן בארץ חמדת אבות, אחרי כמעט אלפיים שנות גלות. שוב, היה זה חלילה ניסיון כושל ונגזר עלינו לצאת לארץ ניכר, מקום שבו מושג הבית רחוק ומנותק מאתנו.

אלא שאז, כעוף החול ממש, התעורר העם היהודי להיקהל ולעמוד על נפשו, להילחם בעוז על גורלו. להוכיח בראש ובראשונה לעצמו, כי אותו הבית עודנו חי וקיים, או לפחות, אנחנו כבניו של אותו הבית, המשפחה שמסתופפת בצל קורתו, מסרבים להיכנע ולוותר עליו. זה היה רגע שהוא לא פחות מאשר תנכ״י במובנו המזהיר והמיתי ממש. אלפים ורבבות התגייסו באחת, אם ביציאה ישירה רצופה הקרבה הרואית ומסירות נפש עילאית, לצאת ולהילחם בעוז לשדה הקרב, ואם באמצעות מגוון עצום של פעולות התנדבות והתגייסות מופתיות. פתאום באחת הכול השתנה. הבית חזר לחיים, קם לתחייה ממצבים שהיו נראים כבר לגמרי בלתי אפשריים. הבית הלאומי היהודי חזר מן המתים, קרם עור וגידים ונעשה לכזה שמסוגל להחזיר מלחמה שערה, להיות שם בעבור בניו, לתת להם את הוודאות, כי לא יידח מהם נידח, וכי היא מסוגלת לרדוף ולהשיג עד חורמה את מי שקם על בניה לכלותם ולהאבידם מן הארץ.

אבל יותר ממה שאותו בית לאומי לעם היהודי הצליח לעשות ולהוכיח לעצמו מחד ולאויביו מאידך, ביציאתו למלחמת החורמה על קיומו הפיזי, הוא הצליח לעשות ביכולתו לחזור ולהחיות בתוכו את עצם מושג הבית, זה שכאמור, כבר התכהה ונשחק קשות עוד קודם ליום הנוראי של השביעי באוקטובר. כי מה שעורר אותו היום ותוצאותיו המחרידות, הוא את אותו היחד המשותף, זה שבעומקו מכונן את מושג הבית. האתוס הלאומי שמטרים את קיומנו כאן, ותחושות הסולידריות והזהות המשותפת, חזרו באחת לחיים. פתאום אותו גורל יהודי קמאי, זה שסימן השאלה מרחף מעליו כבר אלפי שנים, חזר להיות מוחשי וממשי מאי פעם. וכמה מופת של גבורה והתמסרות, נתינה והתנדבות, נולדו שם ברגעי האימה המופתיים ההם.

אלא שכאן נכנס אלמנט נוסף שנמצא ונוכח באופן טרגי, בליבתה של המלחמה ממש למן הרגע הראשון ועד עצם היום הזה. וזהו עניינם ומצבם של מאות החטופים האומללים עמוק בתוך הגיהינום של עזה. לצד מלחמת החורמה על קיומנו וההתמסרות החברתית המופתית, לא חדלו לרגע להביט בעדנו פניהם של אותם אלו שאיתרע גורלם לחוות את החוויה הקשה ביותר שניתן לעלות על הדעת. כך בנקודה זאת נפגשה המלחמה על הבית במובנו הקיומי – פיזי, את המלחמה על הבית במובנו המטאפורי – פנימי.

במובן זה שתי מטרות המלחמה המרכזיות כפי שהוגדרו על ידי הדרג המדיני, הפכו להיות מטרה משותפת אחת.

מיטוט שלטון הרשע של החמאס, שעניינו הבטח הממד הקיומי במובנו היותר פשוט ומידי, חבר למטרה הנוספת בשחרורם המלא של אותם החטופים. כי בינו זאת, טעות קשה היא לחשוב כי שחרור החטופים עניינו אך בבחי׳ פעולה שעושה המדינה וכוחה הצבאי והפוליטי/מדיני, לטובת אותם פרטים שנמצאים בצרה ובשבייה, כי אדרבה, אין מטרה לאומית ביתית עמוקה ומשמעותית יותר מאשר השאיפה והמחויבות הבלתי מעורערת הזאת! כי מה לנו מבחן ואתגר של אמת, בשביל לחזור ולכונן בתוכנו את מושג הבית, אם לא בשאלת יכולתנו למצוא ולכונן מחדש בתוכנו את ערך הסולידריות ותחושת הגורל המשותפת בין הפרטים כולם. כך מדינת הלאום של העם היהודי תוכל לחזור ולוודא כי היא מממשת בהגדרתה את שאיפתה להיות ׳בית לאומי׳ במובנו העמוק והפנימי.

אין באמת מילים ודימויים שיכולים לתאר את גודל שעת המבחן. כמה היא נוקבת ותובענית. משחרת לפתחנו, ככלל וכפרט. כי כאמור, זאת היא עצם עניינה של הבית, ביכולתו ליצור את הסינתזה האולטימטיבית בין הכלל לבין הפרט. להעניק לכול אחד מהפרטים מבני הבית, את היכולת להגדיר ולזהות עצמו – בזכות עצמו כמות שהוא, אך בו זמנית, ליצור את התשתית הקיומית המשותפת, שתהווה מצע של חיבור ושייכות ביתית-משפחתית לכול אותם פרטים.

כך מהדהדת בעדנו החובה הקריטית להצלתם מן השאול של אותם חטופים, את קריאתו הנוקבת של הנביא ישעיהו:

“פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם“

_{ישעיהו נח׳, ה׳-ז׳}

וע”כ חברים, נסבה המלחמה במובנה העמוק. כי לאויבינו חוצה נכול נוכל ונכריעם עד תום. אך אותו הבית המשותף הוא שברירי לאין ערוך, ועדיין שאלת יכולתנו לשמור את קיומו במתכונתו הראויה, נתונה בערפל.

ואסיים במילות הנחמה האלמותיות של אותו נביא ישעיהו, שנדמה שלא יכולות להיות רלוונטיות ומרפאות מהן בימים קשים ומאתגרים אלו:

“שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק, עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם: אַל-תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ, וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל-תֵּחָתּוּ. כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ, וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס; וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה, וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים. עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ יְהוָה–עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי-יָם–דֶּרֶךְ, לַעֲבֹר גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם, עַל-רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן, נָסוּ יָגוֹן  וַאֲנָחָה.

_{^{ישעיהו נא’, ז’-יא}‘}

אמן ואמן!