יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן, מעבר לפינה נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. המחשבה אודות המוות משתקת אותנו לחלוטין. מהבילה את כל הווייתנו התוססת. מרוקנת ממשמעות כל איזשהו רצון ומגמה להשיג, להתקדם. מה יתרון בחיים הללו שהמוות כך משחר לפתחם מכול צד אפשרי? מה טעם ופשר יש להישגיות כלשהי, בחיים שגורלם נחרץ וידוע מראש לכליה – להיות כאבק פורח וכחלום יעוף?
כך שבמובן מה ההתעלמות הבסיסית מן המוות, היא לא פחות מאשר ברירת מחדל קיומית. הרצון להמשיך בחיים שלא באמת לתת למוות לעלות לנו בחלונותינו – לחדור אל תוך עצם הווייתנו, גוזר עלינו להמשיך ולנוע, למסגר את עצמנו במתכונת רוטינית של חיים, להמשיך לעשות, לפעול. לא להניח מלחשוב על המחר והמחרתיים. לחלום חלומות, לתכנן תכניות, לטוות את העתיד גם בשעה שאנו יודעים כי ספק אם עוד בכלל נהיה כאן כשאותו עתיד יקרום עור וגידים, ואם בכלל יהיה מישהו שיזכור אותנו – את חיינו.
במובן היותר עמוק, מה שבעצם אנחנו עושים, זה להמשיך לדבר. הדיבור לעולם מייצג את הנכחת האדם במרחב. את האופן שבו הוא תופס את עצמו, את ראייתו, השקפותיו ותכניותיו. האדם חי – משמעו האדם מדבר. כך הוא יוצק משמעות ותוכן, משרטט פשר אישי לכול מה שהוא נחשף לעומתו. אך לדיבור ישנה גם סגולה קיומית עמוקה, היא מאפשרת לאדם שלא להקשיב, סותמת בעדו את הטיית האוזן לאמיתות הראשוניות של הקיום, לזעקת הסופיות העולה מן האדמה, מצלה הטרגי של גזירת המוות. הדיבור מאפשר לנו לשגות באשליה שהמציאות אכן נראית כפי שהוא היה מעדיף ומטיב לראותה. במובן זה, הדיבור הוא עוגן הדמיון של חזקת החיים, זאת שאנו בני האדם כ”כ נוהגים לאחוז ולהשתעשע בה.
ואם כך הוא פני הדיבור, הרי שכזה לעומת זה, כך הן פניה של השתיקה. כי כאשר האדם שותק, הוא בעצם מטה אוזן. הוא נעשה חשוף אל היסוד המצמית של ההוויה – אל המוות. לא בכדי בעברית המילה שיתוק מכותבת עם המילה שתיקה. יש משהו בשתיקה שמשתק אותנו, לא מאפשר לנו לנוע, להמשיך הלאה ברצף החיים הרוטיני.
בהקשר הזה, זיכרון המתים בהגדרתו מחייב את השתיקה. כי כאשר אנו חוזרים ומנכיחים את המתים, מעלים את זיכרונם בהווייתנו, אנחנו בהכרח משתתקים. אנחנו מציפים את החיים רצופי העלומים והתסיסה, את הכמיהות והרצונות, החלומות והתכניות, האהבות והאכזבות, צהלת החיים וזרמתם, הכול חוזר וצף. זאת הסיבה מדוע הזיכרון בהגדרתו נושא בחובו אלמנט מובנה של דומייה, ובייחוד שבעתיים – בזיכרון המוות. זאת עמידה בלתי אמצעית חוזרת ונשנית, לעומת משהו שאין לנו באמת מה לומר אודותיו. הוא מתגלה לעומתנו במלוא אימתו והחידתיות המשתקת האופפת אותו, ולא פחות מכך, הוא חוזר ולופת אותנו בכאב האינסופי על האובדן והגזירה הטרגית על קמילת החיים.
זאת הסיבה מדוע כבר לימדונו חכמים, כי גזרה על המת שיישכח מן הלב. במובן הזה, זאת לא גזירה ספציפית על מת מסוים, אלא על עצם המוות בהגדרתו. גזירה על המוות שיישכח מהלב הפועם של החיים. מהריתמיות התוססת והאופטימית שלהם, מהתנועה החד צדדית הזאת אל העתיד, אל התקווה, אל החיים לאין קץ. אנחנו שוכחים כי אנחנו חיים, ובאותה מידה גם הפוך, אנחנו חיים כי אנחנו שוכחים. הדיבורים שלנו ממשיכים למלא את חלל ההוויה, כן, גם אם זה נעשה לגמרי במודע לכך כי “כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ” (קהלת א’ ח’). כי זאת ברירת המחדל הבלתי נמנעת של חיינו, להמשיך לדבר, לגולל, למולל את כל מה שסביבנו.
בהווייה היהודית לדורותיה, ישנו אלמנט פרדוקסאלי מובנה. מחד, אין עוד עם שהוא רצוף ייסורים ורדיפות כמו העם היהודי. גזירת המוות הייתה שם נוכחת בהוויה היהודית, למן הרגע הראשון. לצד ניסים ותשועות גדולות ופלאיות, הכאב והיגון היה שם נחלתו כמעט בכל זמן נתון. אך מאידך, אותו העם בדיוק, עם כל מה שהוא עבר, הצליח לשרוד, להמשיך ולהתקיים בכול מציאות ומצב שהוא לא היה.
זאת מן איזושהי נוסחת פלא פרדוקסאלית שהעם הזה נושא בחובו. היכולת להתמיר את הזיכרון ממגע מצמית ומשתק אל אימת המוות, למקום שנוגע בנקודת הראשית של ההוויה היהודית, בזיקה אל הסיבה המכוננת – הראשונית של ההיות היהודי. לשאוב דווקא מאותה נקודה משתקת, פשר ומשמעות להמשכיות ותנועה קדימה. אותו “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” נמצא שם כחובה קיומית בסיסית. דווקא העובדה שהמוות נוכח באופן מתמיד ומתמשך, רצוף ומובנה כמעט בכול נקודת זמן בדרמה ההיסטורית של העם הזה, עושה אותו לפלאי שבעתיים. היא מעידה בפנינו על הייחודיות האניגמטית האצורה בסוד הווייתנו. של היותה נעוצה במקום שהוא גבוה ועמוק לאין שיעור מכול מה שאנו מסוגלים בכלל לתפוס.
כך שאם להבדיל מהזיקה המשתקת ומוכרת אל המוות, דווקא הזיקה היהודית – קולקטיבית אל המוות, נושאת בחובה את היכולת שלנו כאומה להיטען, להזין מחדש את נפש האומה בחיוניות ובתחושת משמעות. בהבנה שהדברים הם אינם אקראיים וסתמיים, שכול אותה אימת מוות הסובבת, אינה דבר של מה בכך. שיש בה בכדי לקחת אותנו למקומות הכי ראשוניים של מי ומה שאנחנו. של מה שבעבורו אנחנו מוכנים להקריב ולמסור את עצמנו. או במילים אחרות, אל אותה התגלות שמוכמנת בהווייתנו. השליחות הקדמונית של האומה היהודית עלי אדמות. כך הולכים החיים והמוות – המוות והחיים, כבר לאורך דורות ואלפי שנים, כשלובים זרוע, זה לצד זה, זה בזה.
וביום זה של “יום הזיכרון” תשפ”ד, היום שבו אנו חוזרים ונזכרים, נוגעים בנקודת הכאב האינסופית של המוות. בכול אותם רבבות גיבורים ועזי הרוח שהקריבו את עצמם למען אפשרות הווייתנו כאן. אבל השנה, הכול שונה. כי השנה הזיכרון הוא משהו רחוק ומהדהד שאנו צריכים לחזור ולהעלותו במחשבותינו, בלבותנו. השנה המוות הוא פה, כאן מצוי ונוכח בכול פינה. אותו “הותר לפרסום” מצמית ומשתק, חוזר ופותח את שגרת יומנו, פעם אחר פעם. הקרבנות והאובדן הם רבים מספור. הפנים והסיפורים, יפי התואר והבלורית חוזרים ומביטים עלינו ממבט חייהם שקפאו באחת. החיים שבאו אל קיצם שם – באופל אימת הקרב בחורבותיה של עיר הרשע עזה.
אבל יותר מכול, המוות מתערבב השנה בחיים בדמותם של עשרות הרבות של החטופים, אנשים ונשים, מבוגרים וצעירים, שבעוד אנחנו “זוכרים” כאן, הם חווים את אימת המוות על בשרם בצורה המחרידה ביותר. לראשונה המוות והחיים – החיים והמוות, מעורבבים באופן כל כך נוראי ובלתי נתפס. החטופים בהווייתם שם, מייצגים בעבורנו את החיים כשהם יצוקים במקום שאין מוות הימנו. אבל בו זמנית, החובה הקדושה שלנו לחייהם, לחיינו, עולה ונזעקת, היא משחרת ונתבעת לעומתנו מפניהם המחייכות, מחייהם האפשריים, ממה שעוד ניתן לעשות, לחלץ ולהושיע אותם מעמק הבכא, אל חיים מלאים רצופי תקווה.
ושכך הוא המצב שבו אנו נתונים בו, השיתוק הופך לכאורה להיות בלתי נמנע. איך אפשר בכלל לעשות משהו, למצוא איזשהו פשר בחיים כלשהם, ביצירה והתפתחות, כאשר זאת היא המציאות שאנו נתונים בה? אין הלא דבר משתק יותר, מאשר עצם המחשבה על מה שקורה במרחק של כמאה קילומטרים מאתנו, ממש כפסע מכל הווייתנו כאן. כמה הכול נעשה להבל הבלים, זוטות ורעות רוח, לעומת אימת הזוועה הזאת. אז איך אפשר בכלל אפשר להמשיך הלאה בחיינו? איך אפשר שלא להיות בדממה שכולה בסימן של איפוס ושיתוק מוחלט? דומני שאיני היחיד שמאז אותו יום מר ונמהר של השביעי לאוקטובר, חש שהחיים כמו נעצרו, נאלמו לחלוטין. שכמה שכביכול אנו חוזרים לחיים, לרוטינת העשייה הקבועה והמוכרת שלנו, זה הכול במן “כאילו” שכזה. לא שום דבר אמתי וממשי, שהכול נשאר שם בשישי לאוקטובר, כך שמעולם לא חזרנו למה ולמי שהיינו.
אבל בכול זאת, החיים איכשהו ממשיכים. יש בהם משהו שכנראה חזק מהכול. חוק ההתמדה המובנה בהם, גובר על חוק הכבידה והשיתוק. אך ביתר שאת, דווקא השנה ביום הזיכרון, כשכך עוד הכול נוכח ובועט, מדמם (תרתי משמע) ומצמית, יש בידינו להפוך את דומיית היום הזה וקדושתו, לזיכרון במובנו היותר חי ונוכח. להפוך את האובדן האינסופי הזה, את האימה והבהלה, למשהו שיש בו ממד עמוק של התבוננות ואינטרוספקציה לאומית, נגיעה במקומות היותר ראשוניים של הווייתנו. לחזור ולהזכיר לעצמנו, על מה ועל למה הסער הגדול הזה. מה יש בכול שיטפון המוות הזה שמציף ועולה כך בחיינו. לשם מה אנחנו כאן? על מה אנחנו נלחמים? ומעל הכול, מה יש בחיינו כאן עלי אדמות, בהגשמתנו ההיסטורית בארץ הזאת, באופן שמעורר באוייבנו התנגדות מפלצתית שכזו כנגדנו?
זאת תהיה ההתמרה היותר נשגבת שהיום הזה יכול לתת לנו. להפוך את הדימום לדממה של הקשבה פנימית, של התכנסות וחיבור לשורשי הווייתנו הלאומיים. ולא פחות מכך, לחזור ולחדש את המחויבות הבלתי מעוררת שלנו לחיים, דווקא מתוך הנגיעה במוות, ביגון ובאובדן האינסופי. כך גם נחזור ונתחייב לכל אותם אומללים שעודם נמצאים במנהרות המוות של עזה, לחלצם ממוות לחיים, מאופל נוראי לאור גדול.
כך ניתנת בידנו ההזדמנות, לחזור וליישם את מה שהעם היהודי מיישם כבר דור אחר דור למעלה משלושת אלפים שנה: לעשות את הדמים לחיים. את אימת המוות המצמיתה למנוע של קיום וצמיחה, למה שממשיך לנסוך בנו את התקווה כי בכול זאת, יום יבוא והחיים כאן יהיו אפשריים וטובים יותר.
זה יהיה היישום היותר מופתי את קריאתו האלמותית של הנביא יחזקאל – שכבר אי אז עמד והתנבא עלינו, על כולנו עד סוף כול הדורות: “וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי”!
