יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן מעבר לפינה, נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. כל מחשבה אודות המוות משתקת אותנו לחלוטין. מהבילה את כל הווייתנו התוססת. מרוקנת ממשמעות איזשהו רצון ומגמה להשיג, להתקדם. מה יתרונם של חיים הללו קצרי המועד הללו, בעת שהמוות כך משחר לפתחם מכול צד? מה טעם ופשר יש להישגיות כלשהי, בחיים שגורלם הטרגי נחרץ וידוע מראש לכליה – להיות כאבק פורח וכחלום יעוף?
כך שבמובן מה ההתעלמות הבסיסית מן המוות, היא לא פחות מאשר ברירת מחדל קיומית. הרצון להמשיך בחיים, שלא באמת לתת למוות לעלות לנו בחלונותינו – לחדור אל תוך עצם ליבת הווייתנו. החיים גוזרים עלינו להמשיך ולנוע, למסגר את עצמנו במתכונת רוטינית של היום יום. להמשיך לעשות, לפעול. לא להניח לנו מלחשוב על המחר והמחרתיים. להמשיך לחלום חלומות, לתכנן תכניות, לטוות את העתיד, זאת גם בשעה שאנו יודעים כי ספק אם עוד בכלל נהיה כאן כשאותו עתיד כבר יקרום עור וגידים. או אפילו אם בכלל יהיה מישהו, משהו, שיזכור אותנו, שינציח את חיינו שחלפו עם הרוח.
במובן היותר עמוק, מה שבעצם אנחנו עושים, זה להמשיך לדבר. הדיבור לעולם מייצג את הנכחת האדם במרחב. את האופן שבו הוא תופס את עצמו, את ראייתו, השקפותיו ותכניותיו. האדם חי – משמעו האדם מדבר. כך הוא יוצק משמעות ותוכן, משרטט פשר אישי לכול מה שהוא נחשף לעומתו. אך לדיבור ישנה גם סגולה קיומית עמוקה, היא מאפשרת לאדם שלא להקשיב, סותמת בעדו את הטיית האוזן לאמיתות הראשוניות של הקיום. לזעקת הסופיות העולה מן האדמה. מצלה הטרגי של גזירת המוות. במובן זה, החיים הם רצף אחד ארוך של הפרעת קשב וריכוז. הדיבורים שלנו שממלאים את חלל כל הוויתנו, מאפשרים לנו לשגות באשליה. לנוח על זרי דפנה של דמיון מתעתע כי המציאות אכן נראית כפי שהיינו מעדיפים לראותה. במובן זה, הדיבורים שלנו הם העוגן הדמיוני של חזקת החיים. זאת שאנו בני האדם כ”כ נוהגים לאחוז ולהשתעשע בה.
ואם כך הוא פני הדיבור, הרי כי בהכרח, כזה לעומת זה, הן פניה של השתיקה. כי כאשר האדם שותק, הוא בעצם מטה אוזן. הוא נעשה חשוף אל היסוד המצמית של ההוויה – אל המוות. לא בכדי בעברית המילה שיתוק מכותבת עם המילה שתיקה. יש משהו בשתיקה שמשתק אותנו, לא מאפשר לנו לנוע, להמשיך הלאה ברצף החיים הרוטיני.
בהקשר הזה, זיכרון המתים בהגדרתו מחייב את השתיקה. כי כאשר אנו חוזרים ומנכיחים את המתים, מעלים את זיכרונם בהווייתנו, אנחנו בהכרח משתתקים. אנחנו מציפים את חללם של החיים רצופי העלומים והתסיסה, את כל אותן כמיהות ורצונות, חלומות ותוכניות, אהבות ואכזבות, שנגדעו באבחה אחת. הכול חוזר וצף. זאת הסיבה מדוע הזיכרון בהגדרתו נושא בחובו אלמנט מובנה של דומייה, ובייחוד שבעתיים – בזיכרון המוות. זאת עמידה בלתי אמצעית חוזרת ונשנית, כנוכחות קיומית – אמיצה לעומת אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת של המוות. מול משהו שאין לנו באמת מה לומר אודותיו.
“מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק” אמר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין בן המאה 20. אם יש דבר שהמשפט הזה קולע כלפיו באמיתותו הנוקבת, זהו המוות. הוא מתגלה לעומתנו במלוא אימתו והחידתיות המשתקת האופפת אותו. אך לא פחות מכך, כשאנו עוסקים במות עלומים, בהסתלקותם של צעירים שטרם זכו לחוות את לשד החיים ותסיסתם, זהו מוות שחוזר ולופת אותנו בכאב אינסופי על האובדן והגזירה הטרגית על קמילת החיים בעודם באיבם. “וידום אהרון” כך הייתה התגובה הקדמונית ההיא של אהרון הכהן על מותם בחטף של שני בניו ביום חנוכת המשכן, וכך היא חוזרת ונשנית לדורות. כמדי שנה אנו חוזרים ומתכנסים בשתיקה, בדומיה שמקפלת בתוכה בו זמנית את השילוב הבלתי נתפס, בין הכאב והפלא, החרדה וההשתאות.
כך כשאנו מדברים על ‘זיכרון’ במובן מה, אנחנו מדברים על תנועה כלשהי דקה בנפש, שסותרת בהגדרתה את החיים הרוטיניים. וכבר לימדונו חכמים, כי גזרה על המת שיישכח מן הלב. במובן הזה, זאת לא גזירה ספציפית על מת מסוים, אלא על עצם המוות בהגדרתו. גזירה על המוות שיישכח מליבם הפועם של החיים. מהריתמיות התוססת והאופטימית שלהם, מהתנועה החד צדדית הזאת אל העתיד, אל התקווה, אל החיים לאין קץ. אנחנו שוכחים כי אנחנו חיים, ובאותה מידה גם הפוך, אנחנו חיים כי אנחנו שוכחים. הדיבורים שלנו ממשיכים למלא את חלל ההוויה, כן, גם אם זה נעשה לגמרי במודע לכך כי “כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ” (קהלת א’ ח’). כי זאת ברירת המחדל הבלתי נמנעת של חיינו, להמשיך לדבר, לגולל, למולל את כל מה שסביבנו.
ובכל זאת אי אפשר שלא לדבר באופן פרטני על האופן שבו המוות מופיע – כאורח של קבע, בהווייה היהודית לדורותיה. זאת הוויה שישנה בה יסוד אבסורדי מובנה. כי הלא אין עוד עם שהוא רצוף ייסורים ורדיפות כמו העם היהודי. גזירת המוות ואימתו, הייתה שם נוכחת בהוויה היהודית, למן הרגע הראשון. לצד ניסים ותשועות גדולות ופלאיות, הכאב והיגון היה שם נחלתו כמעט בכל זמן נתון. אך מאידך, אותו העם בדיוק, עם כל מה שהוא עבר, הצליח לשרוד, להמשיך ולהתקיים בכול מציאות ומצב שהוא לא היה.
ושמא זאת מן איזושהי נוסחת פלא שהעם הזה נושא בחובו. ביכולתו להתמיר את הזיכרון ממגע מצמית ומשתק אל אימת המוות, אל מקום שנוגע בנקודת הראשית של ההוויה היהודית, בזיקה אל הסיבה המכוננת – הראשונית של ההיות היהודי. לשאוב דווקא מאותה נקודה משתקת, פשר ומשמעות להמשכיות ותנועה קדימה. אותו “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” נמצא שם כחובה קיומית בסיסית. דווקא העובדה שהמוות נוכח באופן מתמיד ומתמשך, רצוף ומובנה כמעט בכול נקודת זמן בדרמה ההיסטורית של העם הזה, עושה אותו לפלאי שבעתיים. היא מעידה בפנינו על הייחודיות האניגמטית האצורה בסוד הווייתנו. של היותה נעוצה במקום שהוא גבוה ועמוק לאין שיעור מכול מה שאנו מסוגלים בכלל לתפוס.
כך שאם להבדיל מהזיקה המשתקת ומוכרת אל המוות, דווקא הזיקה היהודית – קולקטיבית אל המוות, נושאת בחובה את היכולת שלנו כאומה להיטען, להזין מחדש את נפש האומה בחיוניות ובתחושת משמעות. בהבנה שהדברים הם אינם אקראיים וסתמיים, שכול אותה אימת מוות הסובבת, אינה דבר של מה בכך. שיש בה בכדי לקחת אותנו למקומות הכי ראשוניים של מי ומה שאנחנו. של מה שבעבורו אנחנו מוכנים להקריב ולמסור את עצמנו. או במילים אחרות, אל אותה התגלות שמוכמנת בהווייתנו. השליחות הקדמונית של האומה היהודית עלי אדמות. כך הולכים החיים והמוות – המוות והחיים, כבר לאורך דורות ואלפי שנים, כשלובים זרוע, זה לצד זה, זה בזה.
כך שדווקא האומה שלא חדלה לדבר, שתפארת תורתה היא ב’תורה שבעל פה’, זאת העוברת מדור לדור, עמדה שם בעד האומה לאורך אלפי שנות גלות, הפיחה חיים של תסיסה אינטלקטואלית, עומק ורוח, בעצמותיה היגעות של האומה, היא גם זו שידעה להטמיע את השתיקה כמובנית בהווייתה. אנחנו עם שלא חדל לדבר, אך בו זמנית גם מנכיחים ומטמיעים את השתיקה ביסוד הווייתנו. יודעים כי ‘מילה בסלע – שתיקה בתרי’ (מגילה יח’ א’). שערכה של שתיקה מצמיתה אחת, עולה כפליים על כול מילה שננסה להגיד, להטעים.
במסורת היהודית ישנה מצווה אחת (מדאורייתא) שמורה במובהק על השמיעה: שמיעת קול השופר בראש השנה (זאת הסיבה שאנו מברכים על ‘שמיעת קול שופר’ ולא ‘על תקיעת שופר’). לא בכדי מצווה זו מופיעה בדייקא בזמן המזוהה במקורות כ’יום הזיכרון’. כי זאת תמצית עניינו של אותו היום: לעצור ולאפס את תנועת הזמן ולהתייצב בנתינת הדין והחשבון על מי ומה שאנחנו – כפרטים וכחברה. כי ביום הזה יותר ממה שאנו מדברים אנו שותקים, זוכרים, מתייצבים. כך אנו נבחנים – לשבט או לחסד, לחיים או למוות, בדייקא מתוך הקשבה של דומיה אל אותו קולו הפשוט של השופר – שאין בו דבר וחצי דבר עם הדיבור. קול שכולו מכוון לשמיעה, לשתיקת הזיכרון שלעומתו. וכשאנו מחלים בתפילה ‘כִּי זוֹכֵר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם, וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, וַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר‘, אנו פונים אל זיכרונה הקדמוני – קולקטיבי של האומה. זיכרון שאנו חוזרים ונוגעים בו מחדש בשמיעתו הפנימית של קול השופר.
כך שביום זה של “יום הזיכרון” תשפ”ו, אנו חוזרים ונזכרים, נוגעים בנקודת הכאב האינסופית של המוות. בכול אותם רבבות גיבורים ועזי הרוח שהקריבו את עצמם למען אפשרות הווייתנו כאן. אבל השנה, הכול שונה. כי השנה הזיכרון הוא משהו רחוק ומהדהד שאנו צריכים לחזור ולהעלותו במחשבותינו, בלבותנו. השנה המוות הוא פה, כאן מצוי ונוכח בכול פינה. אותו “הותר לפרסום” מצמית ומשתק, חוזר ופותח את שגרת יומנו, פעם אחר פעם. הקרבנות והאובדן הם רבים מספור. הפנים והסיפורים, יפי התואר והבלורית חוזרים ומביטים עלינו ממבט חייהם שקפאו באחת. החיים שבאו אל קיצם שם – באופל אימת הקרב בחורבות עיר הרשע של עזה, במשעולי הכפרים של דרום לבנון, או בכל זירת קרב אחרת.
אבל בכול זאת, החיים איכשהו ממשיכים. יש בהם משהו שכנראה חזק מהכול. חוק ההתמדה המובנה בהם, גובר על חוק הכבידה והשיתוק. אך ביתר שאת, דווקא השנה ביום הזיכרון, כשכך עוד הכול נוכח ובועט, מדמם (תרתי משמע) ומצמית, יש בידינו להפוך את דומיית היום הזה וקדושתו, לזיכרון במובנו היותר חי ונוכח. להפוך את האובדן האינסופי הזה, את האימה והבהלה, למשהו שיש בו ממד עמוק של התבוננות ואינטרוספקציה לאומית, נגיעה במקומות היותר ראשוניים של הווייתנו. לחזור ולהזכיר לעצמנו, על מה ועל למה הסער הגדול הזה. מה יש בכול שיטפון המוות הזה שמציף ועולה כך בחיינו. לשם מה אנחנו כאן? על מה אנחנו נלחמים? ומעל הכול, מה יש בחיינו כאן עלי אדמות, בהגשמתנו ההיסטורית בארץ הזאת, באופן שמעורר באוייבנו התנגדות מפלצתית שכזו כנגדנו?
זאת תהיה ההתמרה היותר נשגבת שהיום הזה יכול לתת לנו. להפוך את הדימום לדממה של הקשבה פנימית, של התכנסות וחיבור לשורשי הווייתנו הלאומיים. ולא פחות מכך, לחזור ולחדש את המחויבות הבלתי מעוררת שלנו לחיים, דווקא מתוך הנגיעה במוות, ביגון ובאובדן האינסופי.
כך ניתנת בידנו ההזדמנות, לחזור וליישם את מה שהעם היהודי מיישם כבר דור אחר דור למעלה משלושת אלפים שנה: לעשות את הדמים לחיים. את אימת המוות המצמיתה למנוע של קיום וצמיחה, למה שממשיך לנסוך בנו את התקווה כי בכול זאת, יום יבוא והחיים כאן יהיו אפשריים וטובים יותר.
זה יהיה היישום היותר מופתי את קריאתו האלמותית של הנביא יחזקאל – שכבר אי אז עמד והתנבא עלינו, על כולנו עד סוף כול הדורות: “וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי“!
רצ”ב מצגת/סרטון/פודקסט AI לסיכום המאמר: