מסע ממתן תורה – מעשה העגל – ועד להשראת השכינה במשכן. ואודות פשר מעמדו ונוכחותו של משה רבינו. מאמר מסכם לחומש שמות ולפרשת פקודי. מאמר מתומלל.1 min read

מבוא:

מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות – אותו אנו עומדים לסיים בשבת הקרובה. הוא נגע בעניינה של ההתגלות האלוהית – החל מהופעתה במעמד הר סיני, ולאחר מכן במעשה העגל, ועד להקמת המשכן והכתובים המסיימים את החומש במעמדו ונוכחותו של משה רבינו, כמי שעומד בתווך בין אלוהים לעם היהודי. מזמין אתכם הקוראים לצלול פנימה למסע הגותי מרתק.

המעמד הוא המסר והמסר הוא המעמד:

אני רוצה לפתוח את השיעור הזה, באמירה כללית אך עקרונית מאוד. כזאת שנוגעת בבסיס הכי הראשוני של מעמד הר סיני. לטעמי רק הבנה אמתית בעומקה של האמירה הזאת, יכולה באמת לפתוח בעדנו צוהר בהבנתו לא רק של ההתגלות במעמד הר סיני, אלא של ההתגלות האלוהית בכלל, אלא בעיקר את האופן שבו ההתגלות מופיעה ומונכחת בהוויה היהודית מאותה נקודת זמן ואילך. זה לא דבר של מה בכך, אלא מסע ארוך ופתלתל של בירור והגדרה מתמדת. הרבה פירוק והרכבה, עימות ואימות רעיוניים ופרקטיים כאחד.

אז כך:

הדבר שהיה למעשה הייחודי ביותר ובו זמנית גם הכי בלתי ניתן להכלה במעמד הר סיני, היה בכך שהמעמד באותו אירוע – כה חד פעמי, היה שהמסר שהועבר והובהר בו בעליל, היה גם המעמד עצמו, והמעמד היה גם המסר. שניהם מופיעים אהדדי כ”תרי רעין דלא מתפרשי”. אי אפשר להפריד ביניהם. או במילים אחרות, המעמד הוא לא רק אמצעי להעביר רעיון מסוים, אלא הוא גופו הרעיון.

המסר הוא כמובן ה-מסר, אותו “קול גדול ולא יסף”, ה”אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי”, אותן שתי הדברות הראשונות “אנכי” ו”לא יהיה לך” שמפי הגבורה שמענום, שזאת בעצם הבשורה המונותאיסטית.

הבשורה הזאת מובנית בגוף המעמד. המציאות המונותאיסטית האחדותית הזאת שהאדם מצוּוֶה להאמין בה – הייתה מובנית בגוף מעמד הר סיני. זה היה המעמד, המעמד הוא אנכי.

על מנת להבין היטב על מה אנחנו מדברים, כדאי שנשים את מבטנו לתיאור המופיע בהרחבה בס׳ דברים, ובייחוד בפרשת ואתחנן. שם המעמד מתואר הרבה יותר בפרוטרוט מאשר בפרשת יתרו.

משה רבינו מגולל שם את המעמד ברטרוספקטיבה. הוא בעצם משחזר את אותו מעמד מול העם היהודי, כאשר הוא מדגיש בפניהם, תתבוננו שהמעמד שלכם לא היה תפאורה להעברת מסרים. זה לא שעשו עכשיו תפאורה, במה גדולה, צרמוניה, פירוטכניקה, קעסטלך. אצל החסידים עושים כל מיני דברים בשביל לעורר את הרושם, להאדיר את המעמד, שלטים, סדרנים, נרות צבעוניים, לעמפלעך, בשביל לתת איזו מין תחושת התרגשות גדולה בקהל, להעצים את ההתרגשות. לא זה היה הענין, להעצים את ההתרגשות וההתפעלות. אולי גם.

הרעיון של “רואים את הקולות” הוא שהמסר הוא המעמד והמעמד הוא המסר. בני ישראל נמצאים בתוך המסר, בתוך המציאות המונותאיסטית. העובדה ש”צפור לא צווח עוף לא פרח”, השתיקה הרועמת הזאת של המציאות, מובנת לאור העובדה שמדובר בהתגלות שאיננה סובלת איזה שהוא סוג של הבעה אחרת שאיננה ההבעה המוחלטת היחידאית הזאת שעונה לשם “אנכי ה’ א-להיך”.

המציאות הזאת היא אבסורדית, היא בלתי אפשרית. העולם לא יכול להכיל את המציאות האחדותית בצורה כל כך אימננטית, פנימית, נוכחת, מפעמת, שהולכת מסוף העולם ועד סופו. אין דבר כזה. זה בלתי אפשרי. מדובר בחידלון מובנה של העולם נוכח ההתגלות הזאת.

לא בכדי תחושת החידלון הזאת התבטאה בתגובה-במשוב המיידי שהעולם חש, שכל אומות העולם מרגישים שמבול בא לעולם, והם באים ומתכנסים אצל בלעם הרשע. אין לעולם אפשרות להתקיים מול ההתגלות הזאת. לא רק לָעולם אין אפשרות, אין אפשרות לבני האדם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שמי שנמצא שם בתוך המעמד והוא חלק אינטגרלי מהמעמד – נמצא במצב קיומי בלתי אפשרי.

ועל זה באים בני ישראל ואומרים לו למשה רבינו “דבר אתה עמנו .. פן נמות”. פן נמות! אז הקב”ה אומר לו “היטיבו כל אשר דברו, מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי .. כל הימים”.

המסר עובר דווקא דרך המלודרמה:

נראה את הפסוקים מבפנים. משה רבינו אומר לבני ישראל כך[1]:

״רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר הוי’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן״.

זה המסר עצמו, “אשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילַמֵדון”, הם יעבירו את המסר הלאה.

״וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל״.

משה עובר פתאום לדבר שוב דווקא על אותה מלודרמה  שמתרחשת סביב המעמד, ועל ההר[2]. ברי הדבר כי להר אין שום מציאות עצמית, זאת הסיבה מדוע באה ההוראה כי “בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״[3]. כך שברור כי ההר איננו קדוש בשום צורה, אלא כי ישנה כאן הצטרפות, איזשהו סוג של ביטול מוחלט של כל ההוויה העצמית כלפי כל ההתגלות. כך גם העם עצמו מתבטל לחלוטין. כך שאין כאן בעצם שום יחס של אובייקט-סובייקט בהתגלות הזאת, זה לגמרי אובייקט מוחלט של התגלות.

ההתגלות מקיפה לגמרי, היא מוחלטת וטוטאלית, היא בלתי אמצעית. ההר “בוער באש עד לב השמים”, “חושך ענן וערפל”, העדר מוחלט, חושך, אין פה שום מציאות עצמית. שום מציאות לא יכולה להתקיים באופן עצמאי כאשר ההתגלות הזאת קורית בצורה כל כך מוחשית, נוכחת, אימננטית.

וההמשך הוא:

״וַיְדַבֵּר הוי’ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל״.

זה הדגש העצום והנורא שכתוב פה. בעצם, מה שאומר פה משה רבינו (וזה המשך ישיר לעובדה שההר בוער באש עד לב השמים) הוא “קול דברים אתם שומעים”, דהיינו אתם שומעים מסר, ולמסר הזה אינו סובל שום המחשה ויזואלית.

הרעיון הזה, “קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול” מקביל בדיוק לרעיון “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת”! זאת אומרת המסר הזה מובנה בצורת המעמד.

אמנם, “ותמונה אינכם רואים זולתי קול” – אתם לא שומעים את הקול הזה, אבל אתם רואים אותו! זאת אומרת יש פה סוג של איזה דיסוננס. אתה אומר אין תמונה, אבל אתה רואה את הקולות! אתה נוכח במעמד של הקול, אתה רואה את הקולות, אתה נמצא שם, יש מגע בלתי אמצעי בינך לבין המסר.

הדבר הזה מתבטא גם בלוחות:

״וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים״.

זה מתחבר גם לרעיון האצור בפסוק בפר כי תשא: “והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחות”[4], זה מצב שבו אין שום מציאות עצמית מול המסר הזה[5], המסר הזה מובנה בתוך המציאות עצמה, שזה דבר שהוא בדייקא בלוחות ראשונות.

משה ממשיך:

״וְאֹתִי צִוָּה הוי’ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ״.

וכאן הוא חוזר ואומר עוד פעם:

״וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר הוי’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״.

העם היהודי נחתם במעמד הזה בחותמת המונותאיסטית של המסר, אתם הייתם בתוך המציאות הזו שנקראת “אנכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא תעשה לך פסל וכל תמונה”. כך שמה שמשה מצווה ללמד לאחר מכן בממד הארצי – ממשי של בני האומה ״בארץ אשר אתם עוברים״, אמור להיות נגזרת מאותה הצטרפות תודעתית – מנטאלית שהם חוו אי אז ברגעים המכוננים ההם של מעמד הר סיני. אם נרצה, מאותה חוויה טוטאלית של התגלות שנחרטה בנקודת ההתהוות הראשונית של העם היהודי שכמו נִצְרַף בתודעת האומה לנצח.

חטא העגל נולד מהפרדוקסליות שבמעמד הר סיני:

״פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה. תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם. תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם״.

יש פה דבר אבסורדי. הוא אומר להם “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה”, ואם לא תישמרו מספיק לנפשותיכם – אולי דווקא מעמד הר סיני עלול להיות זה שגורם לכם לעבוד עבודה זרה. תיזהרו מאוד מאוד “כי לא ראיתם כל תמונה”. אם אתם לא תיזהרו בעניין הזה, ברגש הזה של “לא ראיתם כל תמונה” – או אז מה שעלול לקרות זה “פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל”. דהיינו מעמד הר סיני בעצמו ייקח אתכם לְמה? אל אותה השחתה נוראית של “ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל”!

זה דבר נורא ואיום מה שכתוב פה. כתוב פה שמעמד הר סיני בעצמו יש בו סכנה עצומה, מכיון שפעם אחת ויחידה הכל הפך לוויזואלי למוחשי לנוכח, הפעם היחידה שהמסר קיבל צורה, שהרעיון הטהור הזה של “אנכי הוי’ א-להיך” קיבל המחשה ויזואלית. למעשה זה הרבה יותר מאשר המחשה ויזואלית, המעמד בעצם קיבל נוכחות חיה, הוות.

המעמד הזה הוא בלתי אפשרי. יש בו אבסורדיות שמובנית בעצם התרחשותו. בשביל שתהיה לך אפשרות להכיל ולחוות את המעמד הזה, אתה צריך להיות במציאות אחרת, מציאות שהיא מקבילה באופייה למציאותו הפנטסטית של האדם קודם גירושו, בשונה מזאת הריאלית לאחר גירושו. זאת היא המציאות המזוהה בל׳ חכמים כ”פסקה זוהמתן”, זאת היא הוויה שבה אתה במציאות מזוהה ומאוחד לגמרי עם ההרמוניה האלוהית, באופן שההרמוניה האלוהית הזאת תובעת ממך לנטרל כל הגדרה עצמית לעומתה. אתה יכול רק להסתפג בתוכה, להיות למעשה במצב הקמאי ההוא של קודם הגירוש.

הסיבה שהם כביכול חזרו בזמן בחווייתם והצליחו לגבור על גזירת הגירוש ההיא, קשורה לעובדה כי בני האדם בקיום הריאלי המציאותי לא יכולים להכיל את המצב הטוטאליות של הנוכחות המונותאיסטית. זאת אמירה שתקפה באותה מידה לאנושות, לבריאה, למציאות כולה. היא פשוט לא יכולה להתמודד עם זה.

אך כגודל הפלא של הגילוי המונותאיסטי במעמד הר סיני, כך גם מתעצמת התמיהה על מה שאירע לאחריו. איך יכול להיות שאירוע כה ייחודי הופך  בעצמו להיות זה שבעצם מזין כביכול את החטא האלילי שמגיע לאחריו? זהו אינו מתקבל על הדעת. חכמים מתארים זאת בשפתם הציורית, כדימוי לכלה שאך עתה זוכה לאיחוד בלתי אמצעי עם אהוב ליבה, אך במקביל ובו זמנית, היא מזנה ביום חופתה ממש. איך אשר להבין דבר כזה?

הרעיון נעוץ באותה הוראה שמוכמנת שם, אותה מורה משה רבינו בפני העם היהודי: “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”. מאוד לנפשותיכם! זה לא נאמר על מי שחוצה את הכביש באדום, לפשטות המקראות. זה נאמר על משהו מאוד מסוים. “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, למה? כי מצד אחד הנפש שלכם לא מסוגלת להכיל את האידיאה בצורה מוחשית של מעמד הר סיני, ומצד שני היא לא יכולה שלא לתת לזה איזשהו תרגום ויזואלי תלת – ממדי למעמד. “זה נוכח או לא נוכח?” “זה קיים בעולם התיאורטי של המחשבה, או בעולם המוחשי הדו – ממדי של המציאות הריאלית הטבעית?” איפה זה נמצא?

וזהו בדיוק הציווי של “אנכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ה”אנא נפשי כתבית יהבית” של ה”אנכי”, שמובנה בתוך המעמד בעצמו מצד אחד, ובאותה נשימה אומרים לנו “לא יהיה לך”, וזה נאמר בקול אחד, כפי שמזהה זאת הרמב”ם במורה נבוכים[6], קול בודד, קול של התגלות. וכך ל׳:

״והוא אמרם ״׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳ – מפי הגבורה שמעום״ – רוצים בזה: שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו ל׳משה רבינו׳ ולא היה ׳משה רבינו׳ מגיעם אליהם. וזה ששני אלו השרשים – רצוני לומר: מציאות האלוה והיותו אחד – אמנם יושגו בעיון האנושי; וכל מה שיודע במופת, משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו – שוה, אין יתרון; ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד – אמרה ה׳תורה׳: ״אתה הראת לדעת וגו׳״. אמנם שאר ה׳דברות׳ הם מכת המפורסמות והמקובלות לא מכת המושכלות.

ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים ודברי ה׳חכמים׳ הוא – שלא שמעו כל ׳ישראל׳ ב׳מעמד׳ ההוא אלא ׳קול׳ אחד לבד פעם אחת, והוא ה׳קול׳ אשר השיג משה וכל ׳ישראל׳ ממנו ׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳ והשמיעו להם משה בדברו בהבדל אותיות נשמעות. וכבר זכרו ה׳חכמים׳ זה וסמכוהו לאמרו: ״אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי״ – ובארו בראש ׳מדרש חזית׳ שהם לא שמעו ׳קול׳ אחר מאיתו ית׳ וכתוב ב׳תורה׳: ״קול גדול ולא יסף״. ואחר שמוע ה׳קול׳ ההוא הראשון היה מה שנזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול, מה שסופר מאמרם : ״ותאמרו הן הראנו יי וגו׳ ועתה למה נמות וגו׳? קרב אתה ושמע וגו׳״ ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית וקיבל שאר ה׳דברות׳ אחת אחת וירד למטה להר וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול; והם יראו האש וישמעו הקולות – רצוני לומר: הקולות ההם אשר הם ׳קולות וברקים׳ כרעם ו׳קול שופר חזק׳; וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע ׳קולות׳ רבים כמו שאמר ״וכל העם רואים את הקולות וגו׳״ אמנם הוא ׳קול שופר׳ ורעמים וכיוצא בהם. אמנם ׳קול יי׳ – רצוני לומר: הקול הנברא אשר ממנו הובן ה׳דבור׳ – לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד – כמו שאמרה ה׳תורה׳ וכמו שבארו ה׳חכמים׳ במקום אשר העירותיך עליו, והוא ה׳קול׳ אשר ׳יצאה נשמתן בשמעו׳ והשיגו בו ׳שתי הדברות הראשונות׳..

צריך להרחיב בדברי הרמב״ם בנפרד ובארוכה, אבל בגדול מה שהוא אומר לנו כאן, הוא כי הקול הזה היו לו שני צדדים, “אנכי” מחד ו”לא יהיה לך” מאידך. אבל אלה שני צדדים פרדוקסליים. יש פה איזשהו דיסוננס מובנה בין שני הצדדים הללו. או שזה “אנכי” רעיוני מופשט תיאורטי, ואז “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני” זה ברור, אבל אם זה “אנכי” שהוא הנוכחות בעצמה, זה “נפשי כתבית יהבית” – אז איך אפשר להכיל זאת בכלל? בשביל הנכחת ה׳אנוכי׳ בתצורה כה מוחשית, שומה לתת לה עיבוד ויזואלי, זה הלא משהו נמצא, נגיש, כביכול בהישג יד חוויתי.

ההכרזה של “אלה אלהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים” באה בדיוק כנגד ההכרזה של “אנכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים“. העם היהודי מנסה ליצור לעצמו חוויה אלטרנטיבית כנגד אותו ה”אנכי”. בדיוק. אחד לאחד: “אנכי” – “אלה”. “זה”. “הנה א-להינו זה“.

אי אפשר להכיל זאת. חטא העגל הוא התגובה הכמעט בלתי נמנעת אם אפשר לומר כך, למעמד הר סיני. ובנקודה הזאת בעצם העם היהודי מעיד על עצמו שהוא באמת לא יכול להכיל זאת. שהוא לא יכול להכיל את הלוחות הללו, שמאופיינים בכך שהם, מזה הם כתובים. או בל׳ המקרא, שהמכתב מכתב אלוהים חרות על הלוחות והלוחות מעשה אלוהים הם, הלוחות עצמם, הפיזי בעצמו, הם חלק אינהרנטי מתופעת ההתגלות.

ועל זה משה רבינו מזהיר אותם כאן.

החזרה מחדש למעמד הר סיני – התמקדות ב”נשמע”:

נדלג קצת בפסוקים באותו הפרק, ומשה רבינו חוזר על זה[7]:

״כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וגו’״

יש דבר כזה? יש תופעה כזאת? יש חיה כזאת? יש אפשרות כזאת? יש מציאות כזאת?

ופה הוא חוזר למעמד הר סיני:

״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת [הָראת – לדעת, נעשה – ונשמע] כִּי הוי’ הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״.

“כי הוי’ הוא הא-להים אין עוד מלבדו”, זו הבשורה המונותאיסטית. אתה ראית שאין עוד מלבדו. אתה ראית את הבשורה המונותאיסטית, אתה היית שם. אתה ראית לדעת, לא ראית כל תמונה, ראית – לדעת, שזה דבר והיפוכו.

״מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ [“ליסרך” הכוונה לבטל את מציאותך] וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״.

וממשיך:

״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי הוי’ הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד״.

אין עוד אפילו אחד.

אני מדלג שוב. זה מאוד מעניין, כי משה רבינו ממש מַבנה (מַבנה הכוונה עושה, מכניס פנימה) את מעמד הר סיני ואת העיקרון הזה בהדרגתיות. הוא עובר לדבר על נושא אחר, “אז יבדיל משה” וכו’, ואז הוא שוב חוזר למעמד הר סיני, פעם שלישית[8]:

״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם״.

עכשיו שימו לב, כאן משה רבינו כבר מדבר בלשון שהיא על טהרת השמיעה. זה הגיע לשיא בהמשך, וכמובן ב”שמע” הידוע, “שמע ישראל ה’ א-להינו ה’ אחד”, שזה בהמשך בפרשת ואתחנן.

פה הוא בא ללמד אותם, “שמע את החוקים”, אין פה נעשה ונשמע. יש פה “קילקלתם בנעשה היזהרו בנשמע”, זה הנשמע הזה.

ואז הוא אומר להם:

״הוי’ אֱ-לֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת הוי’ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים״.

תיווּכוֹ של משה:

כעת הוא שוב עובר לדבר על הנושא הזה של ההר והאש, המוטיב חוזר ממש באופן מובנה לאורך כל צורות ההתייחסות של משה רבינו למעמד הר סיני.

״פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר הוי’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״.

אני רוצה לומר מה זה “פנים בפנים”. למעשה זה אותו מעמד ייחודי של “פנים בפנים” שבו זכה משה רבינו. מי שנאמר בו: “אשר ידעו ה’ פנים אל פנים”, אספקלריה המאירה. העם היהודי היו במצבו-במעמדו של משה רבינו עצמו ברגע הזה של מעמד הר סיני, אבל הם לא יכלו להמשיך עם זה, ואת זה הוא מדגיש בפניהם. לצורת ההתגלות הזאת שנקראת “פנים בפנים” יש רק אח ורע אחד נוסף, וזה משה רבינו בעצמו, “אשר ידעו ה’ פנים אל פנים”. רק פעם אחת נוספת אנחנו מוצאים עוד את צורת היחס הזאת.

“אבל”, הוא אומר להם, “פנים בפנים” זה נכון, אבל עדיין יש לי מעמד עודף:

שימו לב, ישנו כאן יש דבר פלא. הבה נתבונן בל׳ הכתוב באופן שבו משה משחזר לעם היהודי את תפקידו שם, במעמד הר סיני:

״אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין הוי’ וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר הוי’ כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר. אָנֹכִי הוי’ אֱלֹהֶיךָ וגו’״ [פה כמובן זה עשרת הדברות].

מה זה “כי יראתם מפני האש”? הרי הם לא יכלו, גם אם הם ממש רצו! ומי שלא היה פחדן? “הגבל את העם וקידשתו”, כמה פעמים זה חוזר!

התשובה היא שכאן משה כבר מסייג בעצם. הענין פה זה לא אם זה היה אסור או מותר להם. כמה שפנים בפנים דיבר עמהם ה’, עדין משה רבינו הוא היחיד שהיה יכול להצטרף לגמרי למעמד וכביכול לעלות בהר, כי ההר הוא כולו אש, ההר הוא החפצא של הביטול, הוא הביטול בעצמו, הוא עצם הביטול.

“יראתם מפני האש” היא אותה היראה שהייתה שם כאשר הם באו שם וביקשו הימנו: דבר עמנו .. פן נמות”, ולכן אני-אנכי הוא כבר זה שעומד לומר להם. היה פה איזשהו גורם ממצע מתווך בין ההתגלות לבינכם שזה אני. כך כביכול מש שם כבר את עצמו.

אמנם, אנחנו יודעים שזה תקף בעיקר לגבי שמונת הדברות האחרונות, לא שתי הדברות הראשונות, שמפי הגבורה שמענום.

אבל משה רבינו מספר להם את כל זה אחרי שכבר היה מעשה העגל[9]. הוא כביכול משחזר להם את המעמד בצורה כזאת שתדעו שאתם לא הייתם לגמרי בסדר מלכתחילה, כי שוב, יש כאן את החשש הזה, הוא לא רוצה שככה זה ייחקק בזיכרונם מכיוון שזה דבר שהוא מאוד מסוכן, ובדיעבד הם העידו על עצמם שהם לא היו מסוגלים.

נעשה ונשמע אומר שהנשמע מובנה בתוך הנעשה. זה לא “נשמע ונעשה”, נעבור מן הרובד התיאורטי המחשבתי לרובד המעשי. שכך באמת דרכו של עולם, דרכו הטבעית של האדם: מתכנן, ואז שלב הביצוע. חושב, שופט, מממש. רשות שופטת – רשות מבצעת. כאן לא. המחשבה האידיאה מובנית בתוך הנעשה עצמו בתוך הלוחות עצמם. והדבר הזה זיכה אותם ב”עֶדיָם”[10]. ה”עֶדיָם” הזה הוא בעצם כתנות העור (כתנות האור) של האדם קודם גירושו, זה ה”קרן עור פניו” של משה רבינו, זה ה”פנים בפנים”.

הר סיני כאובייקט שמהדהד פיזית את עשרת הדברות:

נחזור שוב על הפסוקים:

״אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין הוי’ וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר הוי’ כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר״.

מכיוון שהמעמד הוא מעמד מונותיאיסטי, התגלות מוחלטת שאין שום דבר שיכול להישאר במציאותו העצמית למולה, ומשה רבינו כאן הוא עושה בדיוק את החיבור בין צורת המעמד לבין עצם המסר. “ולא עליתם בהר לאמר”, ההר בעצמו “אומר”, דהיינו המסר הזה של “אנכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” נמצא בתוך ההר עצמו, זה מה שיש בהר, “אנכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”, ולכן אתם לא יכולתם, כי אתם לא שייכים לזה. זה לא קשור כרגע לשאלת האיסור וההיתר, זה קשור לעובדה שצורת ההתגלות הזו היא באמת גדולה על מידותיכם, ומשה רבינו הוא היחיד שיכול להצטרף אל ההתגלות הזאת.

משה רבינו הוא היחיד שמסוגל לכך, כפי שמתבטא בפסוק “ואם אַיִן מחֵני נא מספרך אשר כתבת”[11].

על כל פנים, “כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר” זה חלק ממה שהיה בהר, ומה היה בהר?

״אָנֹכִי הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי וגו’״.

זהו “ולא עליתם בהר לאמר“.

לאן מנתבים את מעמד הר סיני?

שוב לא נחה דעתו של משה רבינו והוא חוזר ואומר את הדברים האלה:

״אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר הוי’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי״.

תיאור צורת המעמד פשוט חוזר, עוד פעם ועוד פעם. ואז אומר משה רבינו:

״וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ הוי’ אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי״.

זה אבסורד!

״וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הוי’ אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ״.

דהיינו צורת השמיעה הזאת שמובנית בתוך ה”נעשה”, בתוך ההוייה עצמה – היא בלתי אפשרית. היא בהכרח מובילה לחידלון. אי אפשר להתקיים בקיום עצמי בצורת התגלות כזאת.

״כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר הוי’ אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר הוי’ אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ״

לא “ועשינו ושמענו”, אלא “ושמענו ועשינו”. כאן זה כבר הצד החיובי כביכול של חטא העגל. דהיינו, כאן העם היהודי כבר מזהה את חולשתו[12]. הוא מזהה שזה גדול עליו, ושיש פה סכנה. אז מעבר לסכנה הקיומית הפיזית, מתחיל כאן בעצם האתגר הגדול שבא לידי ביטוי בכל הפרשיות ממעמד הר סיני וכמעט עד סוף חומש שמות, הפרשיות שאנחנו עוסקים בהן היום: הבעיה הגדולה של צורת ההכלה, איך מכילים דבר כזה, לאיפה לוקחים את זה, מה עושים עם זה.

אז כמובן שיש את ה-חטא, את הנפילה הגדולה. אבל מי שקצת רגיש לכתובים וקשוב למה שקוראים ולוּ בקריאת התורה ולא צריך להיות הוגה מקראי גדול בשביל זה – יודע שזה לא רק זה.

יש בשלהי פרשת משפטים את כל הפרשה של “ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר .. ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו”[13]. זה נמצא שם. יש גם את הענין של המשכן שלא ברור אם הוא לפני החטא או אחריו[14].

אפשר לומר שגולת הכותרת של כל הפרשיות הללו היא בעצם הבעיה הגדולה של ההתגלות הרגעית הזאת, החד פעמית, הבלתי אפשרית, הפרדוקסלית, האבסורדית, של מעמד הר סיני, ומה עושים עם זה ואיך מכילים את זה ואיך מנציחים את זה. האם אפשר להנציח, ואם אפשר להנציח אז באיזו צורה[15].

הדברים כאן בעצם פותחים לנו את הקריאה של כל הפרשיות שבאות לאחר מכן, שבעצם יש להן גולת כותרת אחת: אפקט המשנה, הגל שבא אחרי, זה ה-גל, זו ה-התגלות. מה קורה עם זה? מה עושים עם ה”קול גדול ולא יסף” מחד, אבל להבטיח שהוא יהיה “ולא פסק” מאידך? איך מכילים את הדבר הזה? איך מכילים שמצד אחד “במשוך היובל המה יעלו בהר”, אבל מצד שני “פן תשכח .. יום אשר עמדת”? איך אנחנו מכילים את זה? לאיפה אנחנו לוקחים את זה?

החשיבות שבהכרת החולשה:

בכל מקרה, לפחות על פי מה שמשה רבינו מציג להם כאן:

״וַיִּשְׁמַע הוי’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר הוי’ אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם״.

דהיינו, האדם טוב מאוד שיכיר בחולשתו, טוב מאוד שיכיר במציאות שבתוכה הוא חי, ויבין שיש כאן בעיה. כפי שאמרנו, אם הוא לא יטפל בבעיה הזאת בצורה מפוכחת וראויה, והוא ישגה באשליות שהוא כן מסוגל להכיל אותה – הוא עלול להגיע מהר מאוד למעשה העגל, להגיע מהר מאוד למה שמשה רבינו מצוה להם “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה”, לאותה השחתה.

בכל מקרה, אז באמת הם צודקים, ודווקא ההתעוררות הזאת וההכרה בחולשתם עשויה להיות להם סוג של עוגן וביטוח, שמירה, שלא להגיע למצב של חטא העגל, “מי ייתן והיה לבבם זה ליראה אותי לשמור מצותי”.

הנחיתה למציאות:

כך אלוהים ממשיך ומורה למשה להוראות לעם היהודי:

״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״.

דהיינו, תחזרו לקרקע המציאות, תחזרו לחיים האמיתיים. אלה לא החיים האמיתיים שלכם. “שובו לכם לאהליכם”, תחזרו למציאות הריאלית, זו לא המציאות שלכם. אתם צודקים, המציאות לא שייכת לפה, זאת פנטזיה, זה לא שייך למציאות הריאלית. אם זה שייך למציאות הריאלית זו עשויה להיות בעיה גדולה.

אבל, ישנו איש אחד ויחיד שבעבורו זאת כן המציאות הריאלית:

״וְאַתָּה [לעומת זאת] פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה הוי’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה הוי’ אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן״.

כאן הוא מדבר איתם דברים נכוחים, דברים אמיתיים, דברים נוקבים, דברים מציאותיים. “ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה”, הוא כבר מדבר איתם כעת כחקלאים, לא כאנשים שנמצאים באיזה שהם התגלויות גדולות. הם עכשיו אלה שצריכים לשמוע אותו, לאנשים שנמצאים בעולם.

“למען תחיון”, ויהיה לכם טוב, “והארכתם ימים בארץ”, יהיה לכם טוב בארץ, תהיה לכם תבואה טובה, כל מה שאנחנו אומרים בוהיה אם שמוע. הוא לא אומר את זה בשום ציניות. אצל משה רבינו אין שום ציניות.

״וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה הוי’ אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ״.

שוב, “לעשות בארץ”, אלה לא עשרה בטלנים, מדובר כאן באנשי אדמה.

״לְמַעַן תִּירָא אֶת הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ [ושוב:] וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ״

הוא לא מדבר איתם בשום שפה אחרת.

״וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל [ואז] וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת [נשמע ונעשה] אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הוי’ אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״.

מדברים איתם כפי שמדברים לאנשים שנמצאים על הקרקע, על הארץ, עם שני רגליים על הקרקע, אין פה שום סתירה.

קריאת שמע כאלטרנטיבה אפיסטמולוגית לעשרת הדברות:

וזה השיא שמגיע פה. כאן הוא בא ומציב לראשונה “אלטרנטיבה” לעשרת הדברות.

כידוע[16] בזמן המשנה היו כאלה שבמקום לקרוא את הפרשה הראשונה של שמע היו קוראים את עשרת הדברות [הערה מהקהל: ואלה המינים שקלקלו ואמרו “רק זה”, רק זה א-להים] נכון. אז כאן משה רבינו נותן בעצם את התשובה. הוא אומר להם, עם כל הכבוד לעשרת הדברות (וזה קשור למה שאמרו עם המינים, הגם שזה לא ממש לפי פשט הגמרא) הוא בעצם נותן להם כביכול את האלטרנטיבה המתאימה יותר לעשרת הדברות, והאלטרנטיבה היא שמע ישראל. אתם צריכים לאחוז בשמע ישראל. אם תאחזו בעשרת הדברות יש לכם סכנה.

נאמר “קלקלתם בנעשה היזהרו בנשמע”. ה”נשמע” הזה כותרתו הוא “שמע ישראל ה’ א-להינו ה’ אחד”. מדוע זו האלטרנטיבה למעמד הר סיני, אם אפשר לקרוא לזה כך? מכיוון שהמסר הוא הרי אותו מסר. מה בעצם אנחנו אומרים בשמע ישראל? “ה’ א-להינו ה’ אחד”, זה מה שאנחנו אומרים. אבל אנחנו שמים את אזנינו כאפרכסת. אנחנו רק שומעים, אנחנו רק מתבוננים, מבינים, מכירים, מאמינים. אנחנו לא רואים שום דבר. אנחנו לא נמצאים במצב של ה”אנא נפשי כתבית יהבית” הזה. אין כאן מגע בלתי אמצעי שהקב”ה אומר לך “שלום עליכם, אנכי, אני”. מי זה אני? מי זה? אין כאן את הפנים בפנים.

שמע ישראל, תשמעו, תתבוננו, בינוּ זאת, “ה’ א-להינו ה’ אחד”. אין אפשרות לאדם להגיע לאחוז בשולי גלימתה של הבשורה המונותאיסטית אלא רק באמצעות השמיעה. אין דרכים עוקפות. שמיעה ושמיעה ועוד פעם שמיעה. “בשכבך ובקומך”. אתה חי מאה עשרים שנה, תכפיל את כל ימי חייך בשניים, כי קוראים שמע פעמיים ביום. עוד פעם שמע ועוד פעם שמע ועוד פעם שמע ועוד פעם שמע. כי השמע של הבוקר הוא לא השמע של הערב, והשמע של האתמול הוא לא השמע של ההיום, והשמע של ההיום הוא לא השמע של המחר, ואין לנו שום ביטוח על השמע.

״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי’ אֱ-לֹהֵינוּ הוי’ אֶחָד״

מעתה ואילך הבשורה הזאת של “ה’ א-להינו ה’ אחד”, בשורת אחדות הזאת, עוברת לגמרי להיכלה של השמיעה, להיכל המחשבה, אין לה שום דבר עם היכלו של ה”נעשה”, של ה”אנכי”.

לכן אנחנו קוראים את השמע, אנחנו לא קוראים את עשרת הדברות. כך הלא מבארת הגמ׳[17] שלמעשה מתחילה עשרת הדיברות היו אמורות להיות אלו שאנו קוראים בקריאת שמע (כפי שאכן היה במקדש), אלא שאז מפני ׳תערומת המינין׳ הם נמנעו מלעשות זאת. רש״י שם על אתר מסביר שמה עניינה של אותה ׳תערומת המינין׳ – בכך שהם יאמרו שבעשר הדיברות הללו מתמצית למעשה התורה – וכי זה בעצם מה שיש בקאנון התורני.

המשמעות של העניין הזה היא עמוקה. עשרת הדיברות נושאות בחובן אופי קונקרטי של פירוט והתייחסות. במובן מסוים זה גורע מאותו ממד אבסטרקטי – מוחלט של ה׳שמיעה׳ הזאת שאנו עוסקים בה. זאת שמיעה שבסופו שלדבר אמורה לאצור בחובה את הכול – את כל שמזוהה עם ההוויה האחדותית של אלוהים. זאת למעשה האחדות במובנה היותר מקיף ומונוליטי – שום דבר לא נעדר הימנה. ואי לכך דווקא הפירוט של עשרת הדיברות, במובן הזה גורע מהאחדות האבסטרקטית האינסופית.

עכ״פ  כך ל׳ הכתובים קריאת שמע.

״וְאָהַבְתָּ אֵת הוי’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ[18] וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ״

ושוב זה חוזר:

״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ [שוב מדברים על הארץ] אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הוי’ אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. אֶת הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵ-ל קַנָּא הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף הוי’ אֱ-לֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״.

ארון העדות – חלל שמכיל את הבלתי ניתן להכלה

עד כאן ברצף הכתובים בפרשת ואתחנן. נעבור לדבר על הפסוקים של חומש שמות.

בסופו של דבר אחרי כל ההשתלשלות וההתפתלות המאוד מאוד בלתי פתורה הזאת, של השאלה מה עושים עם מעמד הר סיני, מגיע הענין הבא[19].

בסופו של דבר זה מגיע למקום הזה שנקרא ארון הברית.

ארון הברית נמצא באיזה שהוא סוג של חלל מסוים. הארון הוא סוג של חלל בתוך חלל. הארון הוא חלל, ובית קודש הקודשים גם הוא חלל. הארון הוא בעצם ארון העדות, “העדות אשר אתן אליך”, העדות המוחשית הזאת. הארון הוא המקום היחיד שיכול להכיל את מה שנקרא “שברי לוחות”.

את ה”אותיות פורחות באוויר” יכול כל אחד לשמוע, אם רק יש לו שמיעה טובה, הן פשוט מרחפות בחלל ההוויה של כולנו, צריך פשוט לדעת להטות להן אוזן לימודים, להיות מספיק קשובים אליהן. אבל לעומת זאת, את שברי הלוחות אי אפשר להכיל.

והאמת, שאת לוחות הברית באופן בסיסי-כללי אי אפשר להכיל, אבל במקרה של שברי הלוחות זה משמעותי ומוחשי שבעתיים. שברי הלוחות הם בעצם ההכלה הפיזית של האידיאה בצורה שאין לנו שום יכולת להכיל.

הבה נתעכב לרגע, על האופן שבו הכתובים מתארים את הענין הזה של ארון הברית ובית קודש הקודשים[20]:

״וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם״.

יש פה גם את הענין של “הארון נושא את נושאיו”, שאין לו שום הכלה פיזית, אין לו שום נוכחות פיזית.

״וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ״

כאן יש גם ענין עם הכפורת:

״וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ״

זה מתקשר לנושא הרבה יותר רחב. מהי הכפורת? לכאורה היא מִכסֶה, אבל במקרה הזה אנחנו יודעים שהכפורת היא הרבה מעבר לזה. הכול בעצם מתחולל על הכפורת. ההתגלות היא מעל הכפורת. הכרובים והכפורת חד הם. החיבור הבלתי אמצעי הזה בא לידי ביטוי באופן סימבולי בכרובים. הכפורת הופכת בעצם את החלל להיות חלל הרמטי. אין לנו שום נגישות אל החלל הזה. איננו יודעים היכן נגמר החלל ומתחילים לוחות הברית, היכן נגמר החלל ומתחיל הארון, והיכן נגמר הארון ומתחיל החלל[21]. “מקום הארון אינו מן המידה”.

השורה התחתונה היא שאין מציאות ללוחות שלא בתוך ארון. הם חייבים להיות מיד בארון. הם לא יכולים להיות מחוץ לארון. הם בלתי נתפסים, הארון והלוחות. הלוחות מובלעים בתוך הארון, והארון מובלע בתוך החדר. והכל בעצם מובלע, גנוז ומוכמן.

ישנה לשון מופלאה שהרמב”ם[22] משתמש בה כשהוא מתאר את אופן גניזת הארון במקומו. העניין הוא שכביכול מטרימים את החורבן ובעצם מכינים ומַבנים את הגניזה העתידית, כבר עוד בשלב בנין הבית:

“ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות“.

זאת הדרך הלשונית שהרמב”ם מוצא לתאר את החידתיות הזאת סביב הנוכחות או האי-נוכחות של הארון. הוא נוכח בצורה בלתי-נוכחת, והוא לא-נוכח בצורה נוכחת. הנוכחות והאי-נוכחות שלו חד הם.

״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״

זאת אומרת מעתה ואילך ה-התגלות של מעמד הר סיני מקבלת התאמה וסובלימציה[23], היא עוברת התאמה למצב הנוכחי, ושם בחלל הזה יכולה להתקיים ההתגלות, “ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות”. כמובן, לא בכדי יש שם גם את לוחות הברית.

כך אפשר להכיל את מעמד הר סיני באופן מתמשך: כשהמקדש נוכח בתוכם. כמובן עם כל ההגבלות, וכמובן גם שהמציאות הזאת חייבת להיות בלתי נגישה בעליל, החלל הזה, הארון הזה, הוא בלתי נגיש. אבל אם באמת מתקיימת נגישות בצורה נכונה – או אז המציאות הופכת להיות מציאות מתוקנת. זו בעצם הדרך של המציאות להפוך להיות מציאות מכוונת, להפוך להיות מציאות מכופרת. מציאות של יום הכפורים[24].

יש כאן הסדרה והתאמה של התגלות מעמד הר סיני בָאופן הנסבל והמוּכָל והמוּחָל ובתצורה אימננטית בתוך ההוויה. כך ורק כך.

אבל שוב, אם יקרה משהו שהוא לא בסדר מיד הכול מתקלקל על אתר. ראו ערך נדב ואביהו רגע לפני חנוכת המקדש.

וזאת למה? כי ישנה כאן הפרה של האיזון, הפרה של ההסדר, הפרה של הסובלימציה הזאת, הפרה חמורה. “בקָרבתם לפני הוי’ וימותו”, “דבר אתה עמנו פן נמות”. יש פה הפרה. אותה הפרה שנדב ואביהו קשורים אליה, ” ויחזו .. ויאכלו וישתו”. מתי נפרע מהם? אומרים חז”ל “בנישואין”. אותו דבר בדיוק. זה מקביל אחד לאחד.

הקיום אצל משה באופן של “פנים אל פנים” לעומת הביטול אצל העם היהודי:

אנחנו ממשיכים בכתובים, נראה כעת את הפסוקים שמתארים את הורדת הלוחות השניים:

״וַיֹּאמֶר הוי’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שָׁם עִם הוי’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה״

שוב, מצב שמבחינה קיומית הוא אנומלי, בלתי אפשרי,

״וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים״.

שוב, הלוחות הם לא מעשה א-להים.

״וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה[25] בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ״.

זה בדיוק ה”עֶדיָם” שהעם היהודי זוכה לו בחורב. למשה רבינו יש את ה”עֶדיָם” הזה, את הנוכחות הזאת. משה רבינו הופך להיות בעצמו אור[26].

״וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם״

כאן בעצם מתחיל תהליך ההשתלשלות, מה שנקרא המסורה. המסורה האמיתית מתחילה פה. לא התגלויות. פה צריך לעבוד, ללמוד, לחשוב. פה זו תורה שבעל פה אם תרצו. עכשיו יש פה תהליך שהוא בעצם היררכי. זה לא ‘כולם שווים’. במעמד הר סיני כולם שומעים. הציפור וכולם עומדים ושומעים. זאת מידת ההשתוות במובן היותר שלם ומלא שלה. אך לעומת זאת, כאן כבר ישנה היררכיה מובהקת:

״וְאַחֲרֵי כֵן [אחרי אהרן והנשיאים מגיע העם, ישנה היררכיה] נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הוי’ אִתּוֹ בְּהַר סִינָי״

משה נמצא בהר סיני, “ואתה פה עמוד עמדי”, אבל בני ישראל הרי במצב של “שובו לכם לאהליכם”, הם אינם בהר סיני. אז עכשיו משה הוא שמעביר להם את המסרים, את הבשורה.

״וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי הוי’ לְדַבֵּר אִתּוֹ [זה אותו “פנים אל פנים”] יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ״.

ישנו כאן תיאור של כל התהליך, אבל זה לא נגמר. ישנו תיאור נוסף שחיוני להשלמת התמונה כאן[27], שמופיע בפרק הקודם[28]:

״וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב״

זהו. נגמר. הם הבינו שזה נגמר. התנצלו הכוונה הסירו והחזירו. לקחו להם. זה ממש בסוף מעשה העגל. החגיגה נגמרה.

אבל משה רבינו נמצא בקטגוריה אחרת. הוא קשר את גורלו בגורל הזה של העם היהודי, “ואם אַיִן מחֵני נא מספרך אשר כתבת”, ובדיוק שם הוא גם זכה להתגלות של יום הכיפורים:

״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד״

שימו לב, זה לא אוהל מועד של המשכן, אבל לשניהם יש את אותו שם, “אוהל מועד”.

״וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ הוי’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״

דהיינו, ה’ לא נמצא במחנה. למה? כי “ויתנצלו בני ישראל את עֶדיָם מהר חורב”, כל מבקש ה’ הולך לאוהל מועד. המקביל של זה הוא אוהל המועד של המשכן. מי שמבקש את ה’ הולך למשכן, ומשה רבינו יוצא מהמחנה. גמרנו. אני לא נמצא איתכם פה יותר. אני במצב של “ואתה פה עמוד עמדי”, אני לא יכול, האוהל שלי לא יכול להיות חלק בלתי נפרד מהמרקם האורבני הזה של העם היהודי, עם כל הכבוד והאהבה, ויש כבוד ואהבה, אבל אני לא חלק מכם, זה לא יכול להיות יותר.

״וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ הוי’ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״

כל מבקש ה’ יבוא בלילה בשקט למשה רבינו והוא ילמד אותו.

״וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה״.

“והיה כצאת משה אל האוהל” – האוהל שלו. משה רבינו היה איתם ביום, לימד דיבר הדריך הנהיג, הוא היה מנהיג, אבל שימו לב, לעת ערב משה רבינו אומר גמרנו, עכשיו אני נפרד מכם, היה נעים מאוד, נתראה מחר, מתישהו, עכשיו אני יוצא. ואז היה מעמד. זה היה מעמד יומיומי!

״וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם״

כולם היו יוצאים,

״וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ״

האוהל הזה של “איש פתח אהלו” מהדהד לנו את אותו האוהל שעליו באה ההוראה שבה עסקנו: “שובו לכם לאהליכם”! “איש פתח אהלו”, איש מתוך המציאות שלו, כל אחד עם המציאות שלו. כל אחד עם מי שהוא ועם מה שהוא.

וְהִבִּיטוּ

זה היה טקס. מן ריטואל כזה. מסתכלים. מה עושים עכשיו? מסתכלים על משה. מה הוא עושה? הוא בסך הכול הולך לאוהל שלו.

״וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה״

עד שהוא בא לאוהל שלו, עד שהוא נכנס הביתה.

״וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה״

זו צורת ההתגלות. וזהו כמובן עמוד הענן שגם היה במשכן, זה היינו הך. זהו בדיוק אותו עמוד הענן שמתואר בשלהי הפרשה.

״וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ״

זו הייתה הצורה של ההתבטלות-ההצטרפות-ההסתנפות אל הזיקה המסוימת הזאת של משה באוהל שלו, באינטימיות שלו, ב”ואתה פה עמוד עמדי” שלו.

יש במעמד הזה הדהוד של מה שאנחנו אומרים ב׳סדר העבודה׳ בעיצומה של תפילת המוסף ביום הכיפורים:

“והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחווים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד“.

הצורה שבה כל העם כביכול מצטרף אל היחידאיות הזאת, אל המשהו המאוד ערטילאי שמתקיים שם במקום ההוא, כולם רק מצטרפים לזה. זהו.

״וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן״

גם שם יש ענן כמובן, “כי בענן אראה על הכפורת”.

״עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ״

וזה חוזר אל הענין של “פנים בפנים”:

״וְדִבֶּר הוי’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״

וזה דווקא במשה, “אשר ידעו ה’ פנים אל פנים”, בלתי אמצעיוּת,

״וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל״

כאן אנו למדים כבר על עניינו של המנהיג הפוטנציאלי – אם תרצו ׳היורש׳. התכונה הכי בסיסית של המנהיג היא ביכולת להצטרף אל הממד השמימי והנעלם הזה. להיות שם הכי סמוך ונראה. לנסות ולגעת, לרחרח. להתעקש על הלמידה וההתחקות. אם תרצו, לעשות את המסע מהאוהל האישי שלך, כל הדרך אל האוהל הנעלם. להיות קרוב ככל האפשר אל הנִשְׂגָּבוּת. זה קצת מהדהד לנו את דברי הרמב״ם בסוף הל׳ שמיטה ויובל[29]:

 ״כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוים״

זהו תיאור מופלא של המסע הזה שמעט מאוד – יחידי סגולה ממש, מבני האדם, מהינים לעשות. זאת חציית קווים רוחנית – תודעתית שאין אמיצה ונועזת הימנה. מאותו האוהל של חיי היום יום – של ה׳שובו לכם לאוהליכם׳, אל האוהל הטרנסנדנטי ההוא של משה. להיות שם סמוך ונראה אל הממד שנקרא בו ׳ואתה בו עמוד איתי׳. זהו ממד שכולו פלא, אניגמה צרופה של עמידה לעומת האלוהים. מצב סטטי של השראה, לימוד וגילוי לאין סוף. והנה לנו שוב במובהק הקבלה רעיונית בין הממד הזה, לממד המקדשי – זה של הכוהנים והלווים. וכל׳ של הרמב״ם ׳כמו שזה לכוהנים והלוויים׳. וגם בזה צריך להרחיב בנפרד.

ההסדרה שמכילה את ההתגלות – נעלמת!

כל הכתובים כאן, ממש כולם, על פני פרשיות שלמות, עוסקים בדבר אחד. בצורת ההתמודדות המאוד מורכבת, המאוד פתלתלה, רוויית המשברים הכישלונות וההצלחות, עם שאלת השאלות: כיצד ניתן להכיל את המעמד התיאולוגי שעונה לשם “מעמד הר סיני”.

יודגש, המעמד התיאולוגי. האפשרות להכיל תיאולוגיה, להחיל תיאולוגיה, להנכיח תיאולוגיה, להנכיח מונותאיזם, להנכיח את בשורת היחידאיות הזאת – מסוף העולם ועד סופו.

ויש פה ממש תיאור עובדתי היסטורי, איך זה היה. ומתארים לנו את הכישלונות, מתארים לנו את ה”ויאכלו וישתו”, את מעשה העגל, את כל הסיפור סביב משה רבינו, וכמובן את מעשה המשכן. הכול נקרע, הכול נגזר משאלת השאלות הזאת.

כאשר בסופו של דבר, המטרה היא להגיע למצב שבו בתוך המציאות הריאלית, בתוך המציאות של הקרקע, של ארץ ישראל. כך ההתגלות נעשית ומתורגמת לפרקטיקה, היא תהיה מובנית בצורה הכי מכוונת, הכי ראויה.

בס׳ הבא – ויקרא, שנתחיל לקרוא בע״ה בשבוע הבא, נתחיל ללמוד ולהתוודע לאופן שבו הקדושה הופכת לרוטינית, לממשית בהוויה היהודית. אם באמצעות הפולחן והריטואלים שעבודת הקרבנות שבמשכן (וחניכתו לצד עבודת יום הכיפורים, שנמצאת בלבו של הספר הזה). אך לא רק בכך, אלא אף בסדרה ארוכה של הוראות ומצוות שעניינן כולן, יצירת מציאות נוכחת של קדושה. לעשות את האלוהות וההכרה המונותאיסטית לאתיקה פרקטית. קרי, מוטמעת ומפעמת בהוויה היהודית.

ובינו זאת, זהו באמת אתגר גדול מאוד. איך מכילים ומממשים מונותאיזם בתוך מציאות רוטינית? איך עושים אותה לחיה ומפעמת בתוך רצף החיים הקבוע שלנו, זאת מבלי שהיא נעשית לקונקרטית מדי, כזאת שעושה את ההתגלות המופשטת, לאלילית ומגושמת, אך בו זמנית היא לא נשארת תקועה באיזשהו מגדל שן מופשט ונעדר ממשות קיומית. אבל על זה צריך להרחיב בנפרד.

חזק חזק ונתחזק!

תודה גדולה לבח׳ היקר והמשכיל מרדכי סטמבלר שיחי׳, על עבודת התמלול המקצועית והמהודקת שהוא עשה במאמר זה, לעלות את הדברים על הכתב ולעשותם נגישים ומצויים לכול דורש. תבורכנה ידיו ויהי ה׳ עמו ונחלתו לעד.

[1] דברים ד, ט ואילך.

[2] ראה בשיעור הקודם.

[3] שמות יט׳ יג׳

[4] שמות לב, טז.

[5] כמו שדיברנו בשיעור הקודם.

[6] מו״נ ח״ב פרק לג׳

[7] דברים ד, לב ואילך.

[8] דברים ה, א.

[9] ענין זה התבאר אצלנו בשנים עברו.

[10] שמות לג, ו.

[11] שמות לב, לב.

[12] זה לא ברור כרונולוגית מתי זה היה, אבל לפום ריהטא זה קורה מיד לאחר מעמד הר סיני, כך גם משמע בפרשת יתרו.

[13] שמות כד, יא.

[14] זה לא ברור אצל הראשונים, וכבר בחז”ל זה לא ברור.

[15] למשל הרמב”ן שקראנו בשבוע שעבר מדבר על ההנצחה של המעמד, על הכבוד שהתגלה במעמד הר סיני, שקשור למשכן ולאוהל מועד, הוא הכבוד ששוכן בארון העדות, ועוד יבואר כאן.

[16] ברכות יב, א.

[17] ברכות יב׳ ע״א

[18] זה מתקשר למה שדיברנו במקום אחר על העניין של התפילין והעור.

[19] סדר הדברים כאן הוא לפי רש”י. אמנם, גם לפי דעות על סדר אחר, זה לא משנה, זה עדיין קשור לצורת ההתמודדות. מהבחינה הזאת אין מחלוקת. גם אם אנחנו אומרים באמת שהפסוקים ככתבם והסדר הכרונולוגי של הפרשיות מעיד גם על הסדר הכרונולוגי של האירועים והמשכן הוקם עוד לפני חטא העגל – עדיין בעומק הדברים המשכן הוא גם סוג של מסקנה והפקת לקחים ממעמד הר סיני, מהאופן הבלתי אפשרי של ההכלה וההנצחה של מעמד הר סיני.

[20] שמות כה, יג ואילך.

[21] גודל אי הידיעה בכל מה שקשור לארון, מתבטא גם בכך שכאשר משה רבינו מתאר בחומש דברים כיצד הוא מוריד את הלוחות ושהקב”ה מצווה לעשות לו ארון, איננו יודעים בדיוק באיזה ארון מדובר. רש”י אומר שהיו כמה ארונות.

[22] הלכות בית הבחירה פ”ד ה”א.

[23] זה מתקשר להפליא עם דברי הרמב”ם, המספרים על ההכנה לקראת מצב של חורבן.

[24] עוד דבר מעניין. כל הענין הזה של הדלקת הנרות של הכהן גדול – “שלך גדולה משלהם” – היא כנגד העדות.

“ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות”. מה הקשר לעדות? הרי המנורה היא בחוץ. לא סביר שסתם ישנה כאן הכוונה טכנית, כי הלא זה לא נאמר על שום כלי אחר שנכח שם בהיכל. אלא צריך לומר שישנה כאן אמירה על עניינה של העדות, שקשורה בטבורה לעניינה של המנורה – ׳עדות היא לכול באי עולם שהשכינה שורה בישראל׳ (שבת כב׳ ב׳) העדות עניינה גילוי, להיוודע ולהגלות את הסוד הפנימי. זהו עניינו של האור – שמעט ממנו דוחה הרבה מן החושך כיחס דיס-פרופורציונאלי. זהו תפקידו של הכהן הגדול – לייצר את היחס ההלימתי הזה בין הפנים לחוץ, בין הסוד הכמוס למציאות הגלויה והקונקרטי. כאן נכנס העניין של הדלקת הנר כקשורה בדייקא כהן גדול (״שלך גדול משלהם״), והזיקה אל ארון העדות-לפני ה׳, גם היא קשורה לכהן גדול (בעבודת יוה״כ שייחודית אך לו), “באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה’, חוקת עולם לדורותיכם”. ולא בכדי פר׳ תצווה העוסקת בעניינו של הכהן בכלל ובעניינו של הכה״ג בפרט, מסיימת בעניינו של יוה״כ: ״וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה:  מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם–קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה״ (שמות ל׳ י׳). זהו תיאור המקפל בתוכו לא רק את עניינו של הכה״ג בפרט, אלא אף של ההתגלות והקדושה בכלל.

[25] קשור למה שדובר אצלנו בפעם הקודמת.

[26] דובר אצלנו על האור באריכות במקום אחר.

[27] דובר על נושא זה כמה פעמים.

[28] שמות לג, ו ואילך.

[29] פי״ג הי״ג