השבוע הייתה לי הזכות לפגוש בן משפחה קרוב, אשר מתנדב כבר שנים בארגון זק״א. במשך שעה ארוכה הוא חלק עמי את עבודת הקודש שהם עושים, ממש ממוצאי השבת ההיא ב07/10 ועד עצם הימים הללו.
מקוצר הזמן, לא אחלוק כאן ולו במקצת את סיפורי האימה והגבורה המצמיתים שהוא חלק עמי. אך מה שבכ״ז רציתי לחלוק כאן, זאת עובדה אחת שתפסה אותי במיוחד.
מאז אותה שבת ארורה, שממנה חלפו כמעט כחודשיים, הוא וחבריו עסוקים כמעט על בסיס יום יומי, במעבר מבית לבית באותם קיבוצים ויישובים בעוטף עזה, ופשוט מלקטים כל זכר ממשהו שאיכשהו עשוי ולו תיאורטית להיות שאריות של גוף אדם. זאת לצד העובדה שהם פשוט מקרצפים כל כתם של דם, ופינה מבתיהם השרופים והחרבים של אותן משפחות אומללות, שרובן ככולן נעקדו ונשרפו ועלו בסערה השמימה. אותו קרוב משפחה, אף הראה לי את התמונות המחרידות מתוך בית משפחת קוץ, שנרצחה כולה, לבנת ואביב, האמא והאבא, וילדיהם רותם (19), יונתן (16) ויפתח (14), הי״ד. אותה משפחה התכנסה כולה על מיטה בחדר הממ״ד, ועליה הם פשוט נטבחו בדם קר. דמם שם עודנו ספוג על מזרון המיטה, והם עמלו בימים האחרונים לצרור אותו חוצה ולהביאו לקבר ישראל.
וכמעשיהם באותם בתים, כך מעשיהם בקודש באותם מאות רבות ממכוניתיהם של הקרובנות (אם ממסיבת הזוועות בנובה, ואם מאותם עשרות יישובים בעוטף עזה) המקובצים כאנדרטה מחרידה דוממת באיזשהו מתחם עצום בדרום הארץ. המלאכים בדמות אדם הללו, פשוט עוברים דבר יום ביומו, ממכונית אחת לחברתה, ומנסים לזהות אם עדיין ישנו שם איזשהם שרידים מאותם קרבנות, ולקרצף בכול צורה אפשרית את אותם גושי מתכות מפוייחים. תנסו לתאר לעצמכם את העבודה הסזיפית הזאת, איך זה נראה ומרגיש לאורך שעות ארוכות, כבר כמעט חמישים יום ברציפות.
והבוקר נזכרתי בכך, רגע לפני שהחטופים הראשונים אמורים לעשות את דרכם חזרה אלינו,לבתיהם ומשפחותיהם. הלב באמת עולה על גדותיו. אין ממש מילים שיכולות לתאר את הרגשות המנוגדים ביום הזה. כמה שמצד אחד השמחה היא אינסופית, אך לצידה גם תחושות מוערבות קשות על המחירים והמשמעות של ״עסקה״ שכזאת. הלא רק השימוש במינוח כזה כשלעצמו, יש בו בכדי להעביר צמרמורת. כאילו מדובר כאן באיזשהו סחר-מכר על קילו עגבניות בשוק מחניודה.
אבל כשחשבתי על התיאור ההוא של קרוב משפחתי. הבנתי כמה למעשה אין לנו פה באמת אפשרות אחרת. איך אנחנו כמעט אנוסים על פי הדיבור המוסרי – מסורתי הכה עמוק ובסיסי הזה שלנו. יצוקים באופן מובנה באותו אתוס מזהיר של קדושת חיים.
אתם מבינים? זה פשוט בלתי נמנע. אומה שמוציאה מתוכה עשרות רבות של אנשים שעוזבים את כל חייהם מאחור, ובמשך ימים ארוכים עוסקים במלאכת קודש אחת ויחידה: נתינת כבוד ויחס ראוי אחרון, לשרידים מפוייחים של מי שכבר מזמן אינו בין החיים. לגרד ולקרצף שאריות וכתמים של דם, זאת בכדי לוודא כי כול אלו באים בסופו של דבר לקבר ישראל. עם שכזה, פשוט לא באמת מסוגל אחרת!
וצאו וחשבו, אם בשרידים ושאריות אחרונות של דם כך, מה נאמר על אנשים, נשים ונטף, חיים ושלמים, שפשוט נחטפו באחת מחייהם השאננים היישר לליבתו של השאול. האם באמת אפשרי שבכלל נותיר אותם איכשהו מאחור? לא נחזור ונעשה הכול, לקרצף ולגרד, להפוך כל אבן אפשרית, בכדי לוודא כי אכן הם יוצאים ממוות לחיים, מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולת עולם.
וראו מה בין בני לבין חמי. כמה אי אפשר להתנתק ביום הזה מהמחשבה על עומק התהום הפעורה, בין חברה ותרבות שכול מגמתה היא לעבר המוות, האדרתו והקרבה לעומתו, לעומת חברה שחוזרת ומקרפצת שאריות אחרונות של בני האדם. נותנת את היחס ותשומת הלב לשאריות מפויחות וכתמים של דם. חברה שלא מסוגלת לחיות כשמי מבניה ובנותיה, יושב שגם במחשכי גיא צלמוות.
ופתאום היתה לי הבנה חדשה בנחמתו של הנביא יואל: ״וִיהוּדָה, לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; וִירוּשָׁלִַם, לְדוֹר וָדוֹר. וְנִקֵּיתִי, דָּמָם לֹא-נִקֵּיתִי; וַיהוָה, שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן״. דווקא מתוך אותו ניקיון שאריות הדם, אנחנו מבינים כמה שלא באמת ניתן לנקות את דמם, למחות את גודל הזוועה המהדהדת. אבל בו זמנית, אנחנו גם יודעים, שיהודה שכך הוא יחסה אל הדם, בהכרח לעולם תשב וירושלים לדור ודור.
ושנדע רק בשורות טובות, בהשבתם המלאה של כל בנינו ובנותינו בריאים ושלמים לגבולם.
שבת שלום ומבורכת.
קטגוריות
מחשבה אחת על אתוס קדושת החיים. רגע לפני חזרתם הצפויה של חטופים מגיא הצלמוות של החמאס בעזה1 min read
