על הבריאה ועל הברית, ועל המחויבות לחיים וליצירה כבסיס האתי של ההוויה. מאמר לפרשת נח, ומחשבות בימי מלחמה 4.1 min read

מושג הברית מופיעה פעמיים בפרשתנו זו ׳נח׳. הפעם הראשונה, היא בהוראתו של אלוהים לנח על עשיית התיבה, זאת שאמורה להגן עליו ועל בני משפחתו, מפני המבול הגדול המתרגש ובא לעולם, בגין עוונותיהם הקשים של בני דורו. וכך ל׳ הכתוב בהקשר זה: ״וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי, אִתָּךְ; וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ״ (בראשית ו׳ יח׳). הפעם הנוספת היא לאלתר אחרי המבול, באותה מציאות חדשה שלתוכה יוצאים נוח ובני ביתו. בהקשר זה, ננסה לגעת במאמר הבא, אך בדברים הבאים ננסה להתחקות אחר עניינה של הברית, דווקא טרום מאורע המבול.

השאלה העולה מאליה בהקשר זה, היא מה עניינה של ברית זו ומה צורך יש בה? כי הלא מלכתחילה מידת הצדק דוחה על הסף כל סיבה שגם הוא ייספה עם דור הרשעה כולו, ומה לנו עדות מופתית יותר מהאופן שבו הוא מופיע כבר בכתובים הראשונים של הפרשה: ״אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ״? וכפי שכבר מפורש בטיעונו המוסרי הנוקב של אברהם אבינו כלפי אלוהים, בעת שבאה גזירת הפיכת סדום ועמורה: ״חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט״ (בראשית יח׳ כה׳).

אלא כי מכאן למדנו בהכרח, כי אכן אילולא אותה הברית ייחודית שנכרתה עם נוח, זו שבזכותה באו הוא ובני ביתו אל התיבה, הוא וכל משפחתו, היו נספים במחייתו של המבול. דבר אשר מאיר בעדנו את  אותה מחייה לא כתגמול של עונש לאותם חוטאים של דור המבול, אלא כאירוע שלמעשה מקעקע כביכול מן היסוד את עצם זכותה של הבריאה להתקיים. כך שאם אכן זוהי מידת ההתייחסות, ניתן איכשהו להבין את פשר הצידוק המוסרי באופן שבו במקרה החריג מאוד הזה של גזירת המבול, יש מקום להמית אף את הצדיק עם הרשעים, באשר עצם הבריאה כמו נשללת מיסודה.

למעשה רעיון זה של ראיית המבול כערעור של למפרע אודות כל מחשבת הבריאה ותכליתה, מופיע כבר להדיא בכתובים, בשלהי הפרשה הקודמת, בראשית:

״וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם:  כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם״ (בראשית ו׳ ה׳-ז׳).

לפנינו תיאור מובהק של האופן שבו אלוהים כביכול מתנחם על עצם בריאת האדם, כאשר מיד לאלתר אנחנו למדים כי המסקנה הנגזרת, אינה מסתכמת רק במחיית המין האנושי כשלעצמו, אלא אף את הבהמה והרמש ועד עוף השמיים. כמובן שאין מה לזהות את מושג החטא בכול אותם בעלי החיים, אלא כי הכחדתם של בעלי החיים קשורה למעשה להכחדתו של עצם יסוד החיים של הבריאה, אשר בהגדרתו שזור ומצטרף להווייתו של האדם והאופן שבו הוא מגשים את תכליתו עלי אדמות, וממילא את תכלית הבריאה כולה (ע״ד עובדת היותו של ראש השנה בבחי׳ ׳היום הרת עולם׳ באשר הוא יום בריאתו של האדם). כך שבהקשר זה, הצדיק אינו אלא כחלק מהבריאה כולה אשר כנגדה באה גזירת ההכחדה, או ליתר דיוק ה׳נחמתו׳ של אלוהים על עצם החלטתו לברוא את העולם.

כמובן שרעיון זה תובע מאתנו הבנה, מה היה באותו מצב מסוים שבו היה שרוי דורו של נוח, שהביא לכך שכול הבריאה כמו קועקעה מיסודה ואיבדה את זכותה קיומה, וביתר שאת, מה עניינה של אותה ברית ייחודית שנכרתה עם נוח, שאפשרה לו לשרוד את אותה קטסטרופת המבול שמחתה את הבריאה כולה?

על מנת שנוכל להתחקות באופן פנימי אחר הרעיון המוכמן כאן, נדמה שנכון להביא את דברי הרמב״ן על הכתוב האמור המתאר את הברית הייחודית שנכרתה עם נוח שאפשרה לו להינצל בזכות כניסתו אל התיבה:

״ועל דרך האמת הברית מעולם היא והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלוהים והנה בריתי כמו ברייתי והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו יצווה שתקום ותהיה עם הצדיק וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם (להלן ט׳ ט׳) בריתי הייתה אתו  והמשכיל יבין״

אלו הם דברים עמוקים מני ים שיש להרחיב אודותם (בכמה מקומות הרחבתי בכך), אבל בהקשר של מה שאנו עוסקים כאן, רק אומר בקצרה, כי מה שהרמב״ן בעצם מלמד אותנו כאן, הוא כי לעולם מתי שאנו מוצאים את הופעתה של הברית, משמעה כמו נגיעה מחודשת באותה נקודה היולית של ׳בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ׳. כריתת הברית משמעה התכה של שני גורמים העומדים זה לעומת זה, המתחייבים אהדדי בהתחייבות קיומית טוטאלית, כזאת שמשמעות הפרתה תהיה בהכרח ערעור על עצם הבריאה.

מה שעוד יותר אנו למדים מדברי הרמב״ן הללו, הוא כי מצב האנומליה המוסרית המתואר בל׳ הכתוב כ׳מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם׳, משמעה בהכרח כהפרה עמוקה ויסודית של אותה הברית העומדת בבסיס הבריאה. זאת ברית שבראייתו של הרמב״ן מוכמנת במילה ׳בריאה׳ (המהדהדת לנו אטימולוגית את המילה ׳ברית׳). מבלי להאריך יתר על המידה ומקוצר הזמן, אומר כי עם עניינה של הבריאה היא בהיותה חיה, דינמית. דהיינו, העובדה שהעולם נוצר כ׳בריאה׳ יוצקת בו את מחויבות מוסרית להמשכיותו. או באופן אחר, מחויבותם של הנבראים לייצר את התשתית ההרמונית הקבועה המתמדת, להבטיח את המשכיותה. זה בעומק פשר דברי הנביא: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״ (ישעיהו מה׳ יח׳). כל הפרה של אותה הרמוניית השפעה (שהיא בסוד בריאה), תיחשב מיניה וביה, כהפרת מתכונת ה׳בריאה׳ הראשונית. במילים אחרות: יש ברית היצוקה בבריאה, והברית היא אותה מחויבות להמשיך את העולם הלאה, לקדמו, לפתחו, לעשותו ליצרני ופרודוקטיבי, ובעיקר לכזה שטוב ונעים לחיות בו. זהו גם פשר דברי הכתוב: ״אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת״ (בראשית ב׳ ג׳). ה׳ברא׳, מחייב מיניה וביה את אותו ׳לעשות׳. דהיינו, להמשיך ופעול, ליצור ולפתח וכו׳.

כל זה, בלתי ניתן להתקיים, אם בני האדם לא יקיימו ביניהם יחסי גומלין הרמוניים. ובעיקר, אם בני האדם לא יקדשו את עצם החיים, את הרצון להיות, ולהוות הלאה. לעשות את החיים למרכז תכליתם, ולא חלילה את השלילה והמוות. נדרש כאן מאמץ עילאי של סולידריות, של היכולת לראות הזולת, ליצור עמו מגע של חמלה. להבין שאין עתיד לאנושות, וממילא לא לבריאה והיקום כולו, אם אותו יסוד של חמלה לא יהיה קיים שם בבסיס הרצון להיות. זהו אותו רצון חיים שמביא בני האדם ליצור ביניהם קשר של אהבה ותשומת לב, שממנו תוצאות החיים של הבאת חיים חדשים לעולם, וזאת אותה חמלה שעומדת בבסיס של הרצון להורות, להקדיש את עצמך לחיים של אחרים, להצמיח, לגדל ולטפח. כך שכול עיקור בבסיס אותו רגש אנושי אלמנטרי, תהיה משמעה בהכרח הפרת הברית של עצם הבריאה, התכחשות מוחלטת לקונספט המוסרי האלמנטרי העומד בבסיס הבריאה. כי להיות נברא, משמעו להיות בברית!

אך ישנה כאן נקודה נוספת של עומק, וזאת בכך שעל מנת שניתן יהיה לקיים את אותם יחסי גומלין ראויים בין בני האדם, יש בראש ובראשונה לקדש את צורת האדם כסובייקט נבדל, במתכונתו היחידאית-מוסרית המכוונת. בריאת האדם בצלם אלוהים, עומדת בבסיס נוכחותו בבריאה, כאשר כל פעולותיו והאינטראקציה שמקיים האדם עם זולתו בפרט ועם המרחב הטבעי בכלל. צורת האדם מאופיינת בהדר וכבוד, היא זו שעושה אותו וממילא את האנושות והבריאה כולה, לעדינה ורגישה יותר, קשובה לצו מוסרי פנימי הגוזר בה מושגים כמו ׳רשות היחיד׳, ׳זכות הקניין׳, זאת לצד הבנה אודות אופיים המוסרי הראוי של יחסי המין בין בני האדם ואף המינים האחרים. התאווה המינית נושאת בחובה סכנה לפגיעה ממשית בקומת האדם כסובייקט יחידאי. היא עלולה לגרום לאדם לאמץ מודלים של יחסים שיש בהם סיאוב מובהק שאינו עולה בקנה עם תכלית האדם והבריאה, ומכאן קצרה הדרך לדקדנטיות והסתאבות מוחלטת, זאת במקום שיהוו כמקור למימוש של אהבת אמת של יחס אינטר-סובייקטיבי המשמש כנקודה ארכימדית מוסרית בהמשך קיומו של עולם.

כאן אנו חוזרים למצבו של העולם בדור המבול ההוא, גולת הכותרת נמצאת שם בל׳ הכתוב כ׳מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם׳. זהו מצב שבו בני האדם כביכול עיקרו מתוכם את אותו רגש מוסרי עמוק אל הצורה המכוונת של צורת האדם. האגואיזם הפך להיות שולט בכול. שום יכולת לקיים איזשהם חיים של הרמוניה ותשומת לב הדדית. האדם חדל לחשוב ולתפוס את עצמו (וממילא גם את זולתו) כסובייקט שניחן בתכונות קיומיות – מוסריות ייחודיות,  שעליו לציית ולאמץ באדיקות בחייו. כך מקבלים אנו פרופיל חמור של דור המבול המסואב ההוא שכל מגמתו הפכה להיות רק הוא עצמו ומימוש תאוותיו הגסות.

כך שלא יכלה להיות הפרת ברית חמורה יותר מאשר מציאות מעוותת ואגוצנטרית שכזאת. במובן זה, בני האדם פשוט הקריסו על ראשם את עצם הבריאה, דבר שמיניה וביה התבטא בתוצאת הלוואי החמורה האמורה שם בכתוב לאלתר: ״הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״. בינו זאת, גזירת הכליה אינה כלפי בני האדם בלבד, אלא ׳את הארץ׳. דהיינו, את עצם ההוויה הממשית. וביתר שאת, לא ל׳ של כליה ישנה כאן, אלא כזאת המתייחסת אל הבריאה במובנה הצורני.

ההשחתה עניינה החזרת העולם למצב של תוהו ובוהו, אותו הכאוס הראשוני שהטרים את הבריאה. וכפי שעוד מוצאים אנו בל׳ מחייה, החוזרת ונשנית בכתובים בפרשה זו. ׳המחייה׳ אין עניינה כליה במובן הפשוט, אלא כזאת שכמו מחזירה את הצורנית הסדורה למצב גולמי – ראשוני. הוי אומר, כל צורה שפועלת כנגד הצורניות במובנה המוסרי המכוון, פועלת למעשה כנגד הברית התכליתית המוכמנת בבסיס הבריאה, כך שממילא דינה לכליה מוחלטת. וזהו סוד עניין ׳מחיית עמלק׳.

בהקשר זה, העובדה שאותה השחתה נעשית באמצעות המבול בדייקא, נושאת בחובה אמירה עמוקה, ע״כ שהעולם כמו חוזר למצבו הגולמי הטרום-צורני. אותה קומת אדם שמכוננת מיניה וביה את קומתו הצורנית של העולם כולו. כך שתופעת המבול המופיעה כאן, עניינה שטיפה מוחלטת של כל אלמנט צורני בבריאה, ושלילה מוחלטת של אפשרות לכינונם של חיים כפי שהם אמורים להיות עלי אדמות.

והדברים מפורשים בדברי רש״י בריש פרשתנו: “קץ כל בשר” – כ”מ שאתה מוצא זנות וע”א אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים״. האנדרלמוסיה עניינה כאוס מוחלט. ביטול כל יסוד של צורה וסדר בבריאה. עבודת האלילים והזנות, מחללים את קומת האדם בתצורתה השלמה. על עניינה של הע״ז, יש להרחיב בנפרד, אך בעניינה של הזנות (שכמפורש בכתובים זה היה לב חטאם המוסרי של דור המבול), הדברים מתבארים כפי שדובר לעיל.

כאן למעשה חוזרים אנו לעניין הברית הייחודית שנכרתה עם נוח. כי אכן כפי המתבאר, עם כול היותו של נוח איש צדיק בדורותיו וכו׳, עדיין הנו חלק בלתי נפרד מהמין האנושי, שבאופן קולקטיבי וגורף בחר להפר חמורות את הברית היצוקה בבסיס הבריאה, כך שאין מנוס מיצירת ברית אלטרנטיבית, חדשה, כזאת שתאפשר לו ליצור לעצמו מרחב נבדל וייחודי בהחלט, אשר בתוכו כמו לא תחול אותה התמוטטות קיומית-קולוסאלית של המבול המתרגש ובא. כך הפכו נוח וב״לֹ להיות מייצגים מובהקים בעצם הווייתם של מושג הברית. את היכולת האבסורדית לזכות באותה נקודת השקה קיומית – ראשונית מחודשת, שכולה קודש אך להם. אם נרצה, הוויתם הייתה כבריאה חדשה, נבדלת לחלוטין, סגורה ומסוגרת באותה תיבה שהבטיחה להם לא רק הישרדות (במובן הפשוט) מפני המבול, אלא אפשרות להוויה חדשה-אידיוסינקרטית. והדברים מפורשים בתפילת המוסף לראש השנה:

״כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא. וְאַתָּה דּוֹרֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻלָּם. וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. בַּהֲבִיאֲךָ אֶת מֵי הַמַּבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם. עַל כֵּן זִכְרוֹנוֹ בָּא לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלהֵינוּ. לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ כְּעַפְרוֹת תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם כַּכָּתוּב בְּתורָתָךְ: וַיִּזְכּר אֱלהִים אֶת נחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּו בַּתֵּבָה, וַיַּעֲבֵר אֱלהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשׁכּוּ הַמָּיִם:״

אותה זכירה של ראש השנה, היא זכירת הברית. נגיעה מחדש בבסיס ההוויה, מנקודת מוצא של חמלה ובו זמנית מחויבות להוויה. זהו אותו ׳זיכרון׳ שאנו מתפללים עליו, מבקשים שיחזור וייגע גם בנו ביום הדין של ראש השנה. ויש להרחיב בזה וקיצרתי.

ראייה זו מאירה בעדנו עניין עמוק ונפלא המופיע בס׳ הזוהר, המותח קו השוואתי בין תיבת נוח לארון הברית ששכן במשכן. וכך ל׳ הזוהר:

‘תא חזי כגוונא דא נח לתתא, קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא אקרי איש האדמה, ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה, ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב לחיות זרע, מאן תיבה דא (דא), ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא (דא) דלעילא, נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו’, ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון הברית, (דא) תיבה ונח כלא כגוונא דלעילא’ (ח”א נט, ב).

(תרגום: בוא וראה, כמו שישנו נח למטה, כך הוא קיים כדוגמא למעלה בקודש. ועל זה הוא נקרא איש האדמה. וסוד הדבר הוא, שהר נוח נצרך לתיבה להתחבר עמה ולקיים בה את הזרע כולה, שכתוב בה ׳לחיות זרע׳. איזו תיבה היא? זהו ארון הברית. ונח ותיבה שלמטה כך הוא דוגמא של מעלה. נח כתוב בו ברית, שכתוב, ׳והקימותי את בריתי איתך וכו׳. ועד שהתקיים בו הברית לא נכנס לתיבה, שכתוב, ו׳והקימותי את בריתי איתך ובאת אל התיבה׳. ובגין כך, התיבה היא ארון הברית, הכול כפי שלמעלה).

השוואה זאת בין תיבת נוח לארון הברית, היא מרתקת במיוחד ומופיעה במקורות מדרשיים-הגותיים נוספים, המצביעים על קווי דמיון בין שתי התופעות הללו (כמו למשל, בשני המקומות היחידים בתורה שבהם מוזכר הביטוי “מבית ומחוץ”: בתיבת נח: “וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר” (ו,ח), ובארון הברית: “וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו” שמות כה, יא). ארון הברית מהווה קפסולה של חיים, נקודת מוצא לימינאלית של הוויה הנושקת לנקודת הראשית של הבריאה. הארון נושא בחובו את המפגש בין ארעא לרקיעא, בין היש לאין, בין הרצון הקדמוני לחיים, לאופן מימושם בפועל. הממד הפנימי שבו אצור ארון הברית שכולו על טהרת הקדושה והנבדלות, הוא כולו רצוף  אהבה, ממשק חיבור והארת הפנים, המיוצג באותם שני הכרובים המעורים זה בזה, כאות לחיבתם של ישראל לפני המקום. ֿ

במקום זה של ארון הברית, ממוצב ׳אבן השתיה׳, זאת באשר מקום הוא המקום ׳שממנו בו הושתת העולם׳, וכל׳ הרמב״ם בפי׳ המשנה (יומא ה׳ ב׳) : ״ופירוש שתיה – יסוד, ובאמת כי מקום העבודה יסוד העולם״. בהקשר זה ידועה האגדה המופיעה בתלמוד (מס׳ סוכה נג׳ ע״א), ע״כ שזיהוי מקום המקדש (ובדייקא מקום הארון), היה בכך שאותם ׳שיתין קפא תהומא׳, דהיינו כמו רצו מימי התהומות לעלות ולשטוף את העולם, אלא שבזכות עצת האחיתופל שקיבל לכתיבת השם וזריקתו למים ואמירת טו׳ פרקי שיר המעלות, הצליח לגרום להם לרדת וכמו להיות נשלטים ומכוונים. אין כאן המקום להאריך אודות אותו מאמר נפלא בתלמוד, אך רק אומר, כי מאותם דברים אנו למדים שמלעשה היכולת לשלוט על העולם שלא יחזור למצבו המימי-גולמי הטרום-בריאתי, עוברת דרך היכולת לכונן את אותה ברית כנוכחות ממשית מחד, אך טרנסצנדנטית ומופרשת מאידך. אם נרצה, לייצר את אותה ׳קפסולה׳ של ברית הנושאת בחובה את אותו רצון וכוונת בריאה ראשיתית, אותה חמלה והארת פנים המוכמנת בנקודת הבריאה הראשיתית. כך שהשליטה על המים האינסופיים הללו, אותם תהומות שכמו איימו לשטוף את העולם, היא בעומקה שליטה על המאוויים הגולמיים- פִּרְאִיִּים נעדרי הסובלימציה הצורנית, זאת בזכות אותו מקום שכולו רצוף אהבה והיחס הבין אישי, אינטר-סובייקטיבי. כך משמש המקדש כנקודת סינגולרית של נוכחות שכמו מכוונת את העולם לנקודת ראשיתו ותכליתו כאחד.

ובינו זאת, כי התיאור החזל״י אודות חילולו של אותו מקום ברגע השיא של חורבן הבית, וכך ל׳ הגמ׳ את האופן שבו בחר כמו להביע באופן המובהק ביותר את אותו חורבן שהמיט במו ידיו על המקדש: ״תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו״. לפנינו תיאור של האופן שבו אותו מקום הארון, מחולל עד עפר בצורה שאין מחפירה הימנה, באמצעות מעשה שכולו זנות ופריצות, זאת לצד מעשה פראי המסמל רצח. כך מושג הסובייקט במובנו המוסרי – צורני, נחרב לחלוטין, ולמעשה אותה ברית המוכמנת שם במקום ההוא שכולו קודש, כמו מופרת ומחוללת עד תום. כי זאת בעומקה האבחנה בין מיניות המממשת אהבת אמת (שכולה בחי׳ אין), למיניות שכולה זנות, כי בעוד שזאת הראשונה עניינה חיבור של ברית, הארת פנים המזדקקת לרצון הראשיתי של ההוויה, לעומת זאת האחרונה, שכל עניינה ניצול גס, שימוש גופני-תאוותני לטובת הגשמה אגוצנטרית-תועלתנית גסה ונקלית.

בעומק הדברים, אם ניתן א״כ לראות את עניין ארון הברית, ככזה שכולו בסוד ׳הארת פנים׳, הרי שמצבו של דור המבול הוא בדיוק הפכי לכך, כזה שכולו מזוהה כ׳אחור באחור׳. דהיינו, מציאות שבה האינטראקציה בין בני האדם, אין שום יסוד של הכרה בזולת ובזכותו להתקיים, וביחס הכבוד הראוי האמור להתקיים ביניהם.

כך שמה שאנו למדים מהשוואה זו, הוא כי המכנה המשותף של תיבת נוח מחד וארון הברית מאידך, הוא בהיותן מן קפסולה של ברית. כזאת שמאפשרת להוויה עדיין להיות מחוברת לנקודת הראשית הבריאתית – בריתית ההיא. זאת א״כ הייתה התוצאה בפועל של עשיית התיבה, יצירת ממד נבדל, סגור והרמטי, אשר נושא בחובו את החמלה הראשונית ההיא, אותה הארת פנים שכול עניינה הוא חסד והשפעה, יחסי גומלין של אהבה ותשומת לב. או אם נרצה, במציאות שבה הברית ההיולית ההיא התרסקה לחלוטין, מצייר אלוהים בעדו של נוח, את האפשרות להתכנס בממד שכולו על טהרת ברית מחודשת במשולש שבין: אלוהים, אדם, עולם. כך מתקיימים שם נוח וב״ב, במשך אותם ארבעים יום, בקיום שכולו ברית, ומתוך אותה הברית הוא יוצא חוצה ומכונן מחדש את הבריאה כולה (ושמא זאת המקבילה לאותם ארבעים יום שבהם שהה משה על ההר, בעת שעלה לקבל את לוחות הברית קודם שהיה אמור לתתם לאומה היהודית, אילולא חטאם בעגל. אלו היו ארבעים יום של נוכחות, שהתאפיינו באבסורד של פלא, שמתוכו כמו הייתה אמורה להתכונן הברית ולהינתן כנוכחת באופן של ׳מקום הארון אינו מן המידה׳. אך ע״כ יש להרחיב בנפרד).

במאמר הבא עוד נדון בעניינו של הברית כפי שהוא מופיע בהרחבה בשלב היציאה מן התיבה. כעת אבל דומני שנכון לומר גם כמה מילים אודות המצב המחריד שבו נמצא העם היושב בציון בימים אלו. ההתקפה הנוראית של אותם ברברים צמאי דם על אלפים מבני עמנו בחג שמחת תורה האחרון, הייתה עדות שאין מופתית הימנה, כמה לפנינו אומה שלמעשה קעקעה לחלוטין את יסוד הברית מתוך הווייתה. זאת חברה חולה ומפלצתית שהצליחה לסרסר מתוכה את תחושת המחויבות לחיים, את אותה חמלה אנושית ראשונית שאין בן אנוש שלא ניחן בה. ולא בכדי, הם בחרו לכוון את חיציהם בדייקא כלפי האומה היהודית, זאת האומה שנושאת בגאון את רעיון הבריאה, כבריאה של ברית, של מחויבות, של יצירה ופיתוח, חמלה וסולידריות. כך שזאת היא המלחמה וע״כ נסב המאבק.

מבלי להאריך במקום שאמרו לקצר, אומר כי די היה בהצצה קלה ולו מעט מזעיר, בתמונות הזוועה המחרידות שעלו ובאו מאותו עמק הבכא של טרגדיה, במה שעשו אותם מפלצות של אופל לאלפי בני אדם, אנשים, נשים, עוללים ויונקים, מנער ועד זקן, בשביל להיווכח כי מטרת אותם בני בליעל לא הייתה אך להשמיד להרוג ולאבד, אלא בראש ובראשונה לחלל בעדנו את צלם האלוהים. את אותה קומה של תפארת חיים, של כל מה שמייצג את החמלה והרצון להוויה מכוונת. להשחית כל שם ושארית של כבוד ואנושיות. קשה לי לעלות בדעתי מימוש אפל ונקלה יותר של מה שאנו קוראים בו כאן ׳אנדרלמוסיה׳, ע״כ המשתמע ונגזר מכך.

וכשאלו הדברים, הרי כי מניה וביה, אין מנוס כי על התגובה המוסרית הראויה להיות יצוקה ממש באותם דפוסי מחייה של המבול. מנה אחת אחת אפיים, אש וגופרית שתיצור בעדם השחתה ומחייה מוחלטת. כי כאמור, תרבות כאוטית שכזו, שכולה קודש לרוע ומפלצתיות, שפיכות דמים ואכזריות תהומית, אין כל זכות קיום מתחת שמי השמים. ודי בזה.

אך במקביל לעצם המלחמה שעתה התקדשה בפתחנו ועלינו לעשות הכול בכדי לתת לה את מקסימום הכוח ותשומת הלב, שומה עלינו לחדד ולהעצים בתוכנו, כזה לעומת זה, את אותה הברית הייחודית שלנו, ברית שכולה קודש לחמלה וסולידריות חברתית, לאחדות ולכידות, ולא פחות מכך ליצירה ובנייה, פיתוח והתקדמות החברה בכול רבדיה. כי זאת תכליתנו האמתית עלי אדמות, וע״כ גאוותנו וע״כ מלחמתנו!

ויה״ר שיקויים בנו במהרה הנחמה האמורה במילות הנביא ישעיהו, ושאותה אנו קוראים בהפטרה לפרשה זו:

״בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ.בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה. כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ. כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה״.

אמן!