הימים הם ימים נוראיים, שייזכרו עוד דורות קדימה. הנפש לא יכולה באמת לשאת את הממד האֶפִּי האמתי של מה שאנחנו עוברים. הכול עוד גדול עלינו במי יודע כמה מידות. נראה לי שאנחנו הכי קרובים בימים הללו להרגיש על בשרינו ממש את מילות קללת הכתוב “וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה”. כך אני צובט את עצמי כמה פעמים ביום, לוודא שאני לא עמוק באיזה חלום אימה, וכי עוד רגע לבטח הכול יעבור, ייעלם כלא היה, ונקיץ חזרה לעולם השפוי והמוכר ההוא שהיינו בו אך לפני יומיים, ועתה הוא נראה כה רחוק מאיתנו מי יודע כמה שנות אור, או ליתר דיוק, אימה ואופל.
קטסטרופת השאול הזאת פקדה אותי בעודי בכלל נמצא עמוק בגן העדן. אפשהו באחד המקומות היפים באירופה. הפער היה באמת בלתי נתפס. שמחת תורה בבוקר, כשהשמועות והידיעות המחרידות החלו להגיע. אין באמת מילים שיתארו את גודל הדינוסס והפער. לחגוג את החג, לרקוד ולצהול, להמשיך להנות מכול הירוק והפסטרוליה, כשאתה בעצם איכשהו מבין שהנורא בזוועות פקד את עמך. שיש פה משהו שבעצם הולך לקעקע מן היסוד את כל הוויתך, האישית והלאומית גם יחד. וכך היומיים הללו, שבהם העיניים כבר נפוחות מרוב בכי, ובו זמנית רקדנו ושרנו, ועשינו את מה שצריך לעשות, כי ישנם חיים חיים יהודיים, ומציאות שצריכה להמשיך ולהתקיים בד בבד (דבר שראוי לדיבור והתייחסות נפרדת).
עוד יהיה זמן לחלוק מחשבות ורגשות, מה שבכל זאת רציתי לחלוק אתכם אלו הן שתי אנקדוטות שחוויתי דווקא שם מעבר לים:
הראשונה הייתה דווקא בעיצומם של ההקפות שאותם יהודים ניסו בכל זאת איכשהו לקיים ולשמוח בשמחת התורה, הגיע קצין המשטרה של העיירה הקסומה ששהיתי בה ועצר באחת את ההקפות, וביקש להודיע לה לאותם יהודים (שהיו ברובם מכריע, יהודים מצפון אמריקה ורחבי אירופה), כי מעתה ואילך הנם למעשה מוקפים באבטחה אדוקה, כאשר כי כל יציאה מאזור מתחם המלון, כדאי מאוד שתיעשה בתיאום עם הכוח המשטרתי שעומד להיות 24 שעות בפתח המלון.
היה שם רגע אחד מצמית במיוחד, של דממת ההפתעה שאחזה בקהל, אחרי שאותו קצין משטרה השמיע את דבריו הלקוניים אך הברורים לגמרי. היה ניתן לחוש באוויר את המשמעות וההשלכה של שותפות הגורל היהודית. איך כולנו כיהודים באמת רקמה אנושית אחת, וכי מדובר פה באירוע שכולנו, כל בני העם היהודי הנם כך או אחרת, חלק ממנו. אז הנה גם כאן, בקצה העולם, במקום שאין לכאורה שלו ובטוח ממנו, ברית הגורל היהודי רודפת ומשפיעה עלינו, לא מאפשרת להתחפר, להסתתר מפני הצל הקיומי הנצחי והנוראי הזה, זה שהולך שלוב זרועות עם ברית הגורל הזאת, כבר מי יודע כמה זמן.
אנקדוטה שניה שהייתה לי הזכות להתוודע לה, הייתה דווקא הבוקר בשדה התעופה של מילאנו באיטליה. איך צעירים עם תיקים על הגב, עזבו את חופשתם ומסעותיהם באירופה, והגיעו לשדה התעופה בניסיון כמעט נואש, למצוא מקום על טיסת אל על חזרה לארץ. הביקוש היה כה גבוה ואפילן היסטרי, עד שחברת התעופה מצאה לנכון להציע לכול נוסע, לא פחות מ400 יורו + שהייה בבית מלון, למי שיסכים לדחות הטיסה מהיום בבוקר לטיסת הלילה, קרי ממש עוד באותו היום. למותר לציין שלא היה שם אפילו אחד שהסכים לכך. עכשיו, אתם רק יכולים לתאר לעצמכם, שלא מדובר בחברה שבאה סתם לחלק כסף, אלא כי אם הם עושים זאת, הרי שבהכרח הם יודעים היטב שיש ביכולתם למכור את אותו הכרטיס בדיוק בכמה אלפי דולרים טובים, כפי שאכן הם עשו בכמה מהמקרים.
כך למשל נתקלתי בבחור שעזב הכול, והצליח למצוא מקום על הטיסה הזאת, רק במחיר לכרטיס של בערך פי 4 ממחירו הרגיל, כאשר ממש מהשדה הוא התכוון לצאת היישר צפונה, להצטרף לצוות שלו במילואים שכבר נמצא שם על הגבול.
זאת כבר הייתה מבחינתי עדות מופתית, כזאת שאיכשהו הרחיבה את לבי המרוסק לגמרי בימים האחרונים. האופן שבו נחשפתי לראות בצורה כה מוחשית, את גודל הרצון והנחישות לעשות הכול בכדי להילחם פה על חיי כולנו. לראות את אותם אנשים צעירים שעוזבים את הכול באחת, ועושים את דרכם חזרה לארץ מולדתם, בשביל להגן בגופם על שלום עמם, באופן שעשוי להיות כרוך בסיכון חיים של ממש.
אז עם תחושת שותפות גורל כה קרובה ואמתית, ולא פחות מכך, עם נחישות, רצון ותעוזה שכזאת, אני חושב שיש לנו סיבות טובות להאמין שאנחנו הולכים לנצח פה את המלחמה הזאת, ולנצח בגדול!
ושרק נדע ימים טובים ושפויים יותר. ליל”ט.
