קבלת התורה בשקט1 min read

אחת הסיבות העיקריות שבגינן התנגדה היהדות הרבנית המסורתית לרעיון הציוני, היה החשש הגדול מפני המצב שאליו עלול העם היושב בציון להגיע, אותו מקום של ‘ככול העמים בית ישראל’.

 

היה משהו בסיסי בחיים היהודים בתקופת הגלות ששימש כמנגנון וכמסגרת של אבטחה, שהבטיח בעדם את שימור הייחודיות הלאומית, וביתר שאת, זו המוסרית. באופן פרדוקסלי, דווקא כל אותן רדיפות וגזירות וכו׳, ובעיקר המידור (ואפילו הנידוי) החברתי/תרבותי שמהן סבל העם היהודי לאורך שנות גלותו, כמעט בכול מקום שבו הם חיו, הבטיחו את מיצובם של היהודים במקום שהוא כמו מוגן מבחינה מוסרית. הם תחמו היהודים באזורי הטריטוריה הפנימיים שלהם, הפכו את בית המדרש היהודי להיות מרכז הכובד התרבותי, ולא פחות מכך למקור הסמכות הקהילתית והחברתית. על היהודים כמו נכפתה העדינות והשבריריות, אותה נִּקְבִּיּוּת יהודית/ישיבתית (שכבר עסקו בה לא מעט במחקר). כוח הזרוע היה זר להם, אבל לא בהכרח בגלל שהם לא חפצו בו, אלא בעיקר כי פשוט לא הייתה להם את האפשרות והפריבילגיה לכך.

 

תופעת ההשכלה והאמנציפציה לפני כמאתיים שנה, היוותה לראשונה את הסכנה הממשית ביותר בעבור היהדות המסורתית, בהקשר הזה. שיווין ההזדמנויות והפתיחות התרבותית והחברתית שהוצעה ליהודים, יצרו מציאות חדשה שבה היהודים יכולים להשתלב בזירה הסביבתית שבה הם חיים, ולהפוך להיות כשווים בין שווים, ע״כ המשתמע מכך, לטוב או למוטב. כך אותגרה באופן אמתי, אותה הנחת עליונות גזעית/מוסרית/תרבותית שיהודים ייחסו לעצמם כיתרון אתני/גנטי. עובדת היות בני האומה הישראלית עם הספר, בעלי תכונות אורייניות עמוקות, בנים לתרבות ששמה במרכזה את ההתמסרות לחיי רוח של תלמוד תורה, הגות, חקירה ואתיקה, היא בוודאי נכונה כשלעצמה. אך בצומת ההיסטורית הדרמטית ההיא, עובדה זו באה לידי מבחן אמפירי של ממש. האם באמת זאת תוצאה של משהו עמוק ופנימי, כמעט דטרמיניסטי, אולי אפילו קוסמי (תוצאה של בחירה קדמונית באבותיהם וכו’), או שמא דווקא הנסיבות הטרגיות וצוק העתים של חייהם, הם אלו שזיכו אותם במקום הייחודי ההוא. כך שממילא לו אך יתאפשר להם להתערות בסביבתם המקומית-תרבותית, יאבד לו מיניה וביה אותו יתרון פרטיקולרי שהם כה מתהדרים בו.

 

ואכן גדולים וטובים, כמו האדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי – מייסד חסידות חב״ד (המוכר גם ע״ש ספרו כ׳בעל התניא׳), חרדו עד מאוד ממגמת הפתיחות וההשתלבות הזו (אותה חרטה על דגלה תנועת המהפכה הצרפתית של נפוליאון). עובדה שהביאתו לבכר במובהק את שלטון הצאר הרוסי על פני האויב הצרפתי. וזאת לאור העובדה שגישתו של הצאר כלפי היהודים בממלכת רוסיה, אשר דווקא שללה מיהודים את אותן חירויות וזכויות יסוד הומניטריות.

 

אך ביתר שאת שבעתיים, הייתה החרדה מהיווסדותה של המדינה היהודית. הקמתה של מדינה (בוודאי בעידן המודרני של המאה עשרים), משמעה כמעט בהכרח אימוץ דפוסי הקיום הריאליים והחוּלִיִּים ביותר. בשביל לקיים מדינה, אין מנוס מצבא חזק, ייסוד מערכת שלטון אזרחית ודמוקרטית, שהיא כמובן חילונית במובהק. אף אחד לא באמת האמין שניתן להעתיק או אף להשתמש, בעולמו של בית המדרש, כמקור להנהגה פוליטית/מדינית אפשרית, כך שההפרדה בין השניים ואף חידוד הפערים ביניהם, הייתה בלתי נמנעת.

 

ויתרה אף מזאת, העובדה שלעם יש מדינה, בהכרח מעניקה לו אופי אזרחי במובהק. המרחב של המדינה מחייב הכלה פרגמטית מובנית את כל מה שרווח בחברה אנושית ממוצעת. קבלה בלתי נמנעת את עובדת היותם של טובים, והיותם של רעים, של צדיקים ושל מושחתים, של ישרים ושל גנבים וכו׳. בקיצור. או כפי שהתבדח פעם בציניות, אחד מראשי הציונות: הגיע הזמן שלעם היהודי גם יהיו גם זונות משלו. זאת אמירה שנשמעת על פניה כמחרידה, אך בעיניי יש בה משהו עמוק וטבעי מאין כמותו. כאשר אנו מתחילים לחיות חיים משל עצמנו, אנו כמו מקבלים על עצמנו את היסוד האנושי הטבעי של האנושיות, כמייצג הבלתי נמנע של הנורמליות, על סך רבדיה, צדדיה, הטובים והיפים יותר, לצד הכעורים והפחות נעימים. מה לעשות, בדיוק הם פניה של החברה האנושית.

 

דא עקא, כי אנו מנסים לייחס לעצמנו יתרונות רוחניים/צורניים כלשהם (אם באשר היותנו עם שנבחר על ידי האל, ואם אף באשר היותנו מחויבים לאתוס עמוק של ערכים ומוסר, כאומה שהעניקה לעולם כולו את ערכי היסוד של המוסר והצדק), או אז, אין מנוס מהעמדת הנחת העליונות הזאת למבחן אמתי. והוי, כמה לא בטוח שאכן נצליח לעמוד בהצלחה במבחן התובעני הזה. כמה ביזיון וקצף יוכל לצוף על פני השטח, ברגע האמת, כאשר ייוודע לעין כול מה שמשורר תהילים קורא בו: אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ. ככה פשוט, ככה טרגי. וזאת אכן חרדה גדולה מאוד, כי תודעת הנבחרות של העם היהודי, היא לא פחות מאשר אבן יסוד באתוס התרבותי והרוחני אותה היא מנסה להנחיל לבניה.

 

ומה פלא א״כ, שאותה יהדות רבנית מסורתית, התעקשה לשמר את אותה תפיסת זרות גלותית, גם בתוך המסגרת הלאומית היהודית. מנקודת השקפתה, אין מנוס מלהמשיך ולהנכיח את אותן תחושות שמייצרות מרחק והתניה בין העולם החרדי למציאות הישראלית הרווחת, ולו אך בכדי להבטיח שהיהודיות (בגרסתה האותנטית הזו, כך לפחות לטעמם) לא באמת תיתקל באנושיות פשוטה וטריוויאלית. כך הפכה החברה החרדית, להיות מן ‘פך השמן הטהור’ (כפי שהם כ”כ אוהבים לזהות את עצמם), של אותה ייחודיות פרטיקולרית שהיא בנשמת אפה של האתוס היהודי. בני החינוך החרדי, כמו אמורים לשמש אות ומופת של רגישות מוסרית וכו׳, ולו רק באשר הם חיים בתוך מציאות הרמטית המרופדת בעולמות של תוכן וערכים וכיו”ב (על השאלה אם זה אכן באמת כך, אני משאיר זאת לכם הקוראים לקבוע ולענות בעצמכם. אך עכ״פ, זהו לפחות הרעיון וכך היא המגמה).

 

אך עד כמה שהדברים נוגעים למציאות הישראלית בכללה, כיום למעלה מ70 שנה אחרי שחזון המדינה הפך למציאות ממשית קיימת, דומני שיש לנו כבר מספיק פרספקטיבה בבואנו לשאול, האם באמת הפכנו להיות ככול הגויים? וביתר שאת, וזאת כמובן בהמשך למאורעות הנוראים שכולנו חווים בימים האחרונים, האם באמת גם אנחנו מסוגלים לנהוג באותה הדרך שבה נוהגים כלפינו אויבנו? ואם אני מחדד עוד יותר את השאלה, האם העובדה שהפכנו שאיבדנו את אותה חציצה תרבותית מובנית של קירות בית המדרש, גם ממילא שללה מאתנו את היתרון הפרטיקולרי שכה רצינו לחשוב ולהאמין שאכן ניחנו בו?

 

ואחרי האימה שכולנו חווים בימים האחרונים, דומני שהתשובה נעשית מורכבת משהו. מחד, אנחנו נחשפים לתופעות של זוועה מוסרית, ברוטליות ואכזריות תהומית, שבאה לידי ביטוי הן מצדם של ערבים כלפי יהודים, והן מצדם של יהודים כלפי ערבים. ואכן נראה לי שאנחנו יכולים לנשום לרווחה, גם לנו יש בריונים וברברים משלנו. הנורמליות האנושית, באה לידי ביטוי גם בהקשר הזה.

 

אלא שכאן מן הראוי לשים את האצבע על ההבדל, שהוא לטעמי המרכזי והמהותי ביותרֿ, ושאותו יש לומר ללא כחל ושרק: 

העובדה שהחברה היהודית כחברה וכמערכת שלטונית/פורמלית, מגיבה בגינוי ודחייה גורפת ובלתי משתמעת לשני פנים. זאת ועוד, האלימות היהודית נתפסת בהגדרתה כתופעת שוליים, קיצונית ואפילו הזויה. זאת לעומת, האלימות המחרידה שיהודים רבים חווים מהצד הערבי, אם באמצעות האויבים שבעזה, אשר בבאופן שיטתי ומכוון מכוונים לפגיעה קטלנית באזרחים חפים מפשע. זאת לצד אלפים של צעירים ערבים היוצאים מידי ערב לרחובות הערים, על מנת לחולל בוקה ומבולקה ולכלות את זעמם בכל מי שהוא בן ברית. הוי אומר, לפנינו תרבות ודת שלא רק שאינה מצליחה לרסן את האלימות החולנית הזו, אלא אדרבה, מעודדת ומטפחת אותו, ואף רואה בו ככלי לגיטימי וחיוני להגשמת הרעיונות הדתיים והחזון הלאומי.

 

אז אכן אנחנו ככול האדם, והאלימות יכולה להיות נחלתנו לא פחות משהיא נחלתו של כל בן לאום ודת אחרת, ואכן כי כן: גם אנחנו כאלה! לגמרי, ללא כל הבדל. אך דווקא נקודת המוצא הפסימית הזו, עושה את המחויבות לאחריות וערנות מוסרית מרבית, לתובענית שבעתיים. אך העובדה שאיננו חיים עוד בתוך בועה של חיים יהודיים גלותיים, לא פחות, ואולי אפילו עוד יותר מן שמשחרת לפתחנו לרגישות מקסימלית לחיי אדם וכו׳, קמה וניצבת החובה העליונה, זו שאין אולטימטיבית הימנה, להילחם על חיינו, לאפשר לעצמנו את מה שאין מגיע וצודק הימנו לעם היושב בציון: חיים של שקט וביטחון, שלווה ושלום. זאת חובה לא פחות ממה שהיא זכות. חובה שבמקביל אמורה להתכתב בד בבד, עם החובה לרגישות ואחריות מוסרית לשלום וחיי כל בני האדם באשר הם. וכפי האמור, דומני שברמת המבחן הקולקטיבי, התרבותי ואפילו הדתי, נראה לי שאנחנו בסך הכול יכולים להיות מרוצים. אחרי ארבעה ימים נוראים, רצופי אלימות ועקובים מדם, אפשר בהחלט לקרוא בעד עצמנו: רְאוּ מָה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי!

 

אך אבוי לנו, לו טפיחה עצמית שכזו על השכם, תעשה אותנו ולו לרגע דל, לאדישים וכהי חושים. כמה שומה עלינו לזכור, את אותה הכרזה קמאית שתקפה באופן שווה לחלוטין, ליהודים ולא כיהודים כאחד: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ! ממש כך, בכול רגע ורגע נתון.

 

וכדבר בעתו מה טוב, לסיים באזכורו של אותו כתוב מפורסם המורה על הייחודיות היהודית הפרטיקולרית. זה כתוב שלפי המסורת נאמר לעם היהודי ממש בימים אלו שקודם חג השבועות – יום מתן תורה: ‘וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ’. כמה החובה לציות ושמירת הברית, כמו כרוכה לחלוטין באותה ‘סגולתיות’ מובטחת מכול העמים. כמה היא רחוקה מלהיות טריוויאלית ומובנית מאליה. כמה היא תובענית ומחייבת בחירה ומודעות תמידית, ועשויה להיות כה חמקמקה ושברירית. כך שכפרפרזה לדברי חכמים, דומני שגם פה ניתן לקרוא: כִּמְדֻמִּין אַתֶּם שֶׁשָּׂרְרָה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם? עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם!

 

ושרק נדע ימים שקטים של אחווה ושלום.