החיים קשים חברים. לא יודע מה סיפרו לכם, או מה חוויתם אתם מניסיונכם האישי, אבל החיים עשויים, או עלולים, להיות קשים ותובעניים. וכשאני אומר קשים, כוונתי במובן הכי ראשוני ובסיסי שלהם. לא ביחס דברים גדולים והישגים חריגים ויוצאי דופן, שיש לנו בראש שאנחנו צריכים להשיג ולהגיע, אלא דווקא במישור הכי היותר קיומי אלמנטרי. מחלות, התמודדויות של פרנסה, היעדר שלוות ובריאות הנפש, ועוד כל מיני מרעין בישין שכאלה. ושרק לא נדע מצרות ובעיות.
אז ביום הזה של הושענה רבא, רגע לפני שאנו יוצאים חזרה לחיים, אחרי כמעט חודש שבו חיינו בסוג של בועה חגיגית וחריגה במיוחד, אנחנו חובטים דווקא בערבות. מכול ארבעת המינים שאחזנו באומץ במשך שבעת ימי החג, אנחנו בוחרים באותו המין שאין בו לא טעם ולא ריח, לא שום דבר מיוחד, שום הישג ייחודי יוצא דופן שהוא יכול להתגאות בו. וכך דווקא בו אנחנו מזהים את החיים עצמם, במובנם היותר ראשוני. שם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לפצח, לרכך, אולי אפילו לפרוץ.
בתורת הקבלה קוראים לזה חמשת הגבורות. אלו הן מידות של תוקף שכמו עוצרות את השפע ולא נותנים לו להגיע, לזרום חוצה. אותן גבורות מיוצגות בחמשת האותיות הסופיות מנצפ”ך. אלו הן אותיות שמה שמייחד אותן, זאת העובדה שהן לא מצטרפות, בלתי ניתן לשים אחת מהן באמצע מילה, מבלי שהיא תקטע את אותן האותיות שלפניה (וממילא גם תיעשה למילה העומדת בזכות עצמה). בקיצור, אותיות שבהגדרתן הן סיום ומסוימות. כנגד האותיות הסופיות הללו, יש את אותן אותיות בדיוק מנצפ”כ שאינן סופיות בהגדרתן. למשל, אני לא יכול לשים את האות מ’ הלא סופית בסוף מילה, קרי חייבת להיות אות כלשהי לאחריהן. כך שכאשר אנו חובטים וממתקים את הגבורות הסופיות, אנחנו כביכול בהכרח מתמירים אותן להיות בלתי סופיות בהחלט, קשורות בהגדרתן אל מה שלפניהן (במידה ואינן בראש מילה) ומה שלאחריהן גם יחד. כך אותיות אלו מתייחדות אפילו על פני שאר האותיות האחרות, היכולות לשמש באמצע ובסוף מילה באותה מידה, קרי, הן גם יכולות לקטוע. או במילים אחרות, האותיות המנצפ”ך, כשהן ממותקות, הן אותיות שהזרימה מובנית בהן אינהרנטית.
כמובן שאין דבר שום דבר שלילי בסיומים וסגירות מעגל, אדרבה, אנחנו אפילו זקוקים להם. בדיוק בשביל זה יש לנו את אותיות המנצפ”ך, הן מסייעות לנו להגדיר דברים, לדעת בבירור איפה נגמרת מילה אחת ומתחילה מילה אחרת, או בהשאלה לחיינו, איפה נגמר עניין אחד ומתחיל העניין שלאחריו וכן על זה הדרך. אבל בחג הזה של חג הסוכות, כולו בסימן של זרימה. בחג נידונין על המים. או אם נרצה, על הזרימה. כי זהו סודם הבסיסי של המים, בכך שהם נעדרי סופיות, נטולי מנצפ”ך. המים מעצם טיבם יכולים להמשיך ולהתפשט לאין קץ אם לא יופעל עליהם כוח והגבל חיצוני. דהיינו, אפשר לאגור ולצמצם מים במקום אחד, אבל זה לא משהו שנוגע בבסיס הגדרתם העצמית, שהוא ריבוי והתפשטות. ולא בכדי מים הנם סמל שפע והשפעה, המקור היותר ראשוני של ההוויה הנטרוליסטית.
ואם התחלנו בדיבור על בעיות וקשיים בחיים, בסופו של דבר, הם כנראה בלתי נמנעים, אין באמת מישהו שמלקק דבש (וגם אם כן, הוא בוודאי מלקק במקביל עוד כמה דברים, נעימים פחות לחיך). האתגרים וכל מה שאנו מתמודדים איתו, מוכמנים שם בבסיס הכי ראשוני של חיינו. אבל מה שבכל זאת יכול לאפשר לנו להתמודד ולהמשיך הלאה, זה אם אנחנו מצליחים שלא לאבד את תחושת השמחה והאופטימיות, את היכולת להתעלות מעל כל אותם קשיים, לא לאבד את האחיזה בתקווה, במבט היותר רחב וזורם של החיים. אם תרצו, פשוט לא להפסיק לרקוד. כי בריקוד יש משהו שהוא נטול מנצפ”ך, הוא נעשה במעגל, יד אחת אוחזת ביד שלפניה ויד שניה אוחזת ביד אחרת שלאחריה, כך חוזר ונשנה הריקוד, נמשך המעגל לאין קץ.
אז כך, ביום הזה של הושענה רבא, אחרי שיצאנו ממקומות מושבותינו הקבועים והמסוימים, אלו שתוחמים, מצמצמים וממסגרים אותנו כל כך, התחברנו למנעד רחב ככל האפשר של היצע בוטני, שאבנו מלוא דליים של שמחה במשך החג, חילצנו את השפע מן המקומות היותר נמוכים, כל הדרך להווית השמחה שלנו לפני ה’, רקדנו וחוללנו, כך שאך טבעי שהרגשנו לרגעים נטולי כל עכבות וסיומים, אנו מייחלים לקחת משהו מן הקתרזיס והזרימה הזאת אל חיינו הממשיים, שמעט מזעיר מהנוזליות הספונטנית הזאת של חג הסוכות, יבוא איתנו פנימה, גם לתוך המוצקות הקבועה של חיינו, לנסות לפחות, לעקר מהם את המסוימות המעכבת הזאת. להטמיע משהו מהשמחה הייחודית של חג הסוכות, בחיי היום יום האפרוריים והסזיפיים. כך האופטימיות המשכרת של החג, לא תהיה חלילה גם משקרת, אלא חקוקה באמת ההוויתית שלנו. שנצליח לעקר מחיינו אלמנטים של מסוימות ועצירה, שלא ניפול, נתדרדר ונשקע. שנצליח להמשיך ולהרגיש בהם זרימה של אור וחסד, תקווה ואופטימיות.
קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר!
פתקא טבא וחג שמח לכולנו!
