דסי אחותי הגדולה זכרונה לברכה, שהלכה לעולמה כשהיא קטנה כל כך, נפחה את נשמתה בד’ תשרי תשמ״ה. כן, ממש היום לפני כמה עשרות שנים. במשך כשנה וחצי, הסרטן (והטיפולים הארורים) כילה בשיטתיות את גופה הקטן והשברירי. כדוריות אדומות, כדוריות לבנות, זה לעומת זה, ולבסוף נצחו האראלים ויד השטן הייתה על העליונה.
למען האמת, ספק גדול כמה סיכוי היה לה מלכתחילה. אבל היא, היא בטוהר האינסופי שאפיין אותה, נלחמה כמו לביאה קטנה. לא הייתה מוכנה לתת לשום גורל או שטן, או מי שזה לא יהיה בעולם, לתת לה כך לקרוס אל תוך גורלה המר. אבל מה לעשות, לעתים, דהיינו ברובם המכריע של המקרים, השטן הזה עושה עבודה טובה ויעילה יותר, והוא מנצח אפילו לביאות קטנות בנות 7, שנאבקות על זכותן לחיים בעולם הבלתי אפשרי הזה.
אז בראש השנה ההוא תשמ”ה, דסי כבר שכבה דוממת שם כשהיא גוססת לה לאיטה, בגהינום השקט של מחלקת טיפול נמרץ – ילדים שבבית החולים בילינסון בפתח תקווה. וכך היא עוד הצליחה איכשהו, להשתחל פנימה לשנה החדשה – המקוללת ההיא.
לימים כשבגרתי מעט, ונחשפתי ביתר הרחבה ועומק, לכל הסיפור הזה של ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וכו’, ניסיתי לדמיין מה בדיוק אירע שם בשמי שמיא, באותם יומיים ראשונים של ר״ה תשמ״ה, שקדמו לאותו יום מר ונמהר? איך בדיוק זה התנהל לפני מלך מלכי המלכים, כאשר עלה שמה של הדסה קעניא בת יבדלו לחיים טובים ובריאים, אבי ומורי הרב ירחמיאל בנימין ואמי מורתי מרת פייגא?
הנה לפנינו, ילדה קטנה וזכה, שלא חטאה ולא פשעה מעולם ולו כנגד זבוב, השוכבת לה גוססת אי שם במחלקת האופל בפאתי פתח תקווה, מה נעשה בה? ואז מה? מתחילים להתדיין אודותיה, אלו בכה ואלו בכה? הוי, כמה הייתי מוכן לשלם, בשביל להיות כזבוב על הקיר שם בבית המשפט דמעלה, לשמוע את דבר התביעה והטיעונים לעונש בתיק המשפטי הזה. לאיזו קטוגריה היא בדיוק נכנסה הזאטוטה הזאת, לזו של הצדיקים, הרשעים או שמא הבינונים? יש אולי מצב שפעם היא אכן שכחה לברך על איזה שוקולד או משהו בסגנון. שמא זאת מה שגרם לה להיכנס בספר השחור של הרשעים, מי יודע.
ובכלל, אם נהיה כנים לרגע, האם דינה לא נחתם כבר ממזמן, מתישהו בראש השנה שנתיים קודם לכן? ושמא בגזירת המוות על ראשה, היה דווקא משהו מן הגאולה לגופה ונפשה שיתמרקו בייסורי תופת במשך חודשים כה ארוכים?
אז כן, בתור ילד, וגם כבוגר, ואפילו, תאמינו או לא, גם היום ממרחק של שנים רבות, וכאדם עם השקפת עולם מגובשת יחסית, בענייני אלוהים ואדם ומה שביניהם, עודני מוצא את עצמי מהרהר ונובר בשאלות הטורדניות הללו. בעיקר היום, רגע אחרי שאנו חוזרים וקוראים שם בבית הכנסת על החיים והמוות ועל עומק הדין ומי יצדק וכו’. הכל לרגע נעשה אצלי כל כך מעורפל, ובעיקר עגום. מאוד. לימים גיליתי שאפילו אנשים בוגרים ואדירי תבונה ודעת, כמו הרמב”ם והראב”ד, התחבטו בשאלה הזאת, וכנראה שהעניין היה לא לגמרי חלוט ומוכרע גם בעבורם. אבל זה כבר נושא לדיון בפנ”ע.
כי מה בסך הכל רציתי לשתף את תחושותיי המעיקות ביום המעיק שלנצח יישאר בעבורי עצוב בתכלית. משום מה אלו הן מחשבות שמתעקשות לחזור ולצוף כך שנה אחר שנה, כבר מי יודע כמה שנים. מחשבות שבעיקר מזכירות לי, דווקא בימים הללו של הרחמים והסליחות וחרדת הדין, כי אתה יכול להיות דתי, או לא, מאמין גדול או קטן, אוהב אלוהים או כועס עליו (או שניהם), בסופו של דבר אתה לא באמת יודע ולו משהו אחד אמתי על העולם האכזרי ורצוף הקללה הזה, וכי איכשהו אותה אניגמה טרגית, תישאר שם חתומה בהוויתך לנצח.
וכל שנותר לי מכול אותן מחשבות והרהורים, הכאב והטרגדיה, הוא צל של זיכרון חיוור ומעומעם, מילדה אחת קטנה וזוהרת, שהייתה פעם אחותך הגדולה. הייתה ואיננה עוד, כי לקח אותה אלוהים.
יהא האור ההוא שהיה על פניה, צחוקה וצהלת חייה הקצרצרים, צרור בזכרוני וזכרון משפחתי, לנצח.
