היה לי היום רגע אחד של הארה במהלך השיטוט שלי באחד המקומות היותר אהובים עליי בבירת הממלכה האנגלית, ה National Gallery המפורסמת בלונדון.
בתוך רצף של מאות ציורים המוצגים בקומותיה השונות של הגלריה, המשרטטים בצורה מפעימה את התהילה התרבותית וההיסטורית של האומה האנגלית, על פני קרוב לאלף שנים, צף ועלה ציור אחד שכולו פלא.
זהו ציור פרי מכחולו של הצייר האנגלי בנג’מין רוברט היידו, המתאר את כנס היווסדותה של “האגודה לביטול העבדות’, שהתקיים כאן בלונדון בשנת 1840. זאת כשנתיים בלבד לאחר שאנגליה הוציאה באופן רשמי את העבדות מחוץ לחוק. זאת אגודה שחיה פועלת ונושמת עד עצם היום הזה, ועוסקת במגוון תכנים ונושאים הנוגעים בזכויות אדם, מיעוטים וכו’. אפשר להאריך הרבה על האגודה הזאת, אבל מה שבאתי לחלוק אתכם כאן, הוא דווקא בנוגע לציור הזה והרגע המצמית בעיניי שמשתקף בו.
כי זאת יש לומר, העבדות בעבור האנגלים לא הייתה רק אמצעי לשליטה ודיכוי כוחניים, טוטליטריים. ממש לא. מעל ולפני הכול, העבדות הייתה דרכם האולטימטיבית למימוש והנצחת האתוס האנגלי שאין מובהק וגדול הימנו: האימפריאליזם! כי האנגלים בעיני עצמם היו המממשים של רצון האל עלי אדמות, של כל מה שיפה, נכון ואפילו נשגב, במין האנושי. טוב, במידה כזאת או אחרת, אפשר איכשהו להבין אותם. בכל זאת, הם אלו שהביאו לתרבות והמחשבה המערבית, כמה וכמה מחומרי הגלם של כל מה שיש לנו היום, מבחינה ערכית, פילוסופית, תרבותית ואמנותית, מדעית ואפילו טכנולוגית.
כך שבעבור האנגלים, עוד הרבה לפני שהיה איזשהו ממד נגטיבי-וולגרי במושג “לשלוט”, כזה שמשמעו כוח ושלילת חירות, היה באימפריאליזם דווקא ממד פוזיטיבי. להביא כמה שיותר בני אדם לחסות בצל האור האנגלי. לְבַיֵּת, לְתַרְבֵּת, להכניס את כל אותם מיליוני בני אדם בכל מקומות מושבותיהם, תחת ה”כתר”, להנעימם מנועם הציוויליזציה הנבחרת. אולי נשמע לכם מופרך ומגוחך, אבל זאת לפחות הייתה ראייתם האנתוצנרית לאורך מאות רבות של שנים (ודי אם נחשוב כמה האנגלים קידמו ופיתחו את כל אותם קולוניות שבהם הגיעה השפעתם התרבותית). כך שקשה, עד כדי בלתי אפשרי להשתחרר מתחושת נבחרות כה ממשית וחריפה.
אלא שאז, במחצית הראשונה של המאה 19 חל המהפך. בזמן שמעבר לאוקיינוס, אחותם התרבותית, ארצות הברית של אמריקה, העבדות הייתה עדיין עמוקה ומושרשת, הבינו האנגלים את גודל האבסורד והעיוות המוסרי (קצת היסטוריה: בשנות השלושים של המאה 19 בוטלה העבדות ברוב מושבות האימפריה הבריטית. החקיקה הובילה לשחרור למעלה מ-800,000 אפריקאים משועבדים באיים הקריביים ובדרום אפריקה וכן מספר פחות יותר של עבדים בקנדה. לצו ניתנה הרשאה מלכותית מטעמו של ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, ב-28 באוגוסט 1833 והוא נכנס לתוקף ב-1 באוגוסט 1834).
וכפי שאמרנו, להבדיל מהאמריקאים, בעבורם וויתור על העבדות היה בראש ובראשונה וויתור על מנגנון המימוש האולטימטיבי של האתוס האנגלי. אם תרצו, הוויתור על העבדות, כך או אחרת, המיט כליה על אנגליה הגדולה במתכונת האימפריאליסטית ההיא. מכאן ואילך, זאת כבר הייתה רק שאלה של זמן, שהם גם יתחילו להכיר בזכותם של אומות להגדרה עצמית (תרבותית ומדינית כאחד). ומכאן ההיסטוריה כבר ידועה ומוכרת.
אז דווקא מתוך כל אותה תפארת תרבותית כמעט בלתי נתפסת, שעולה ומשתקפת כאן מכל פינה, כאשר הגעתי לציור הזה, אורו עיניי ממש. פתאום ראיתי אנשים שכמו חוו התגלות מכוננת בהווייתם. תסתכלו כמה שפניהם שם זורחות, כמה שהם מבינים שעם כל הכבוד לתהילה האנגלית בת אלף השנים, לכל אותה גדולה ויקר תרבותית, יש משהו אחד שהוא גדול חזק ונשגב מכול אלו, האדם. זכותו של האדם לחירות. להיות מי ומה שהוא בכוחות וזכות עצמו. ובהקשר זה, זה לא באמת משנה מהיכן הוא, באיזה צבע עורו, מה מצבו הסיוציו-אוקונומי, או כל כיו”ב. זהו רגע של חסד שבו האנושי זוכה להגדרה וביטוי מחודש. מקבל במרחב, את המקום והמעמד המוסרי הראוי לו. בחסידות קוראים למה שהאנגלים עשו פה, אתכפייא. היכולת לכוף את הנטיות הכי ראשוניות עמוקות ואינסיטנקטיביות המקננות בך, בוודאי כאלו שחרוצות בDNA הזהותי שעושה אותך למי ולמה שאתה.
ואם אתם רוצים דוגמא שמשקפת עמוקות את אותו אתוס אנגלי-אימפריאליסטי, אני מצרף כאן תמונה נוספת, שצוירה דווקא כשנתיים לאחר ביטול העבדות, על ידי צייר אנגלי אחר, בשם תומאס ג’ונס בארקר, ומשרטטת את המפגש בין המלכה ויקטוריה לאיזשהו נסיך אפריקאי, ובו היא מעניקה לו במתנה את ספר התנ”ך (כול הציור למעשה הוא בסימן התנ”ך, ואפילו במסגרת למטה ניתן לראות פיגורציה של ספר התנ”ך). אין צורך הרבה מה להוסיף על הציור הזה. כל פרט בו משקף בדיוק מצמית, את יחסי הכוחות והיררכיה המתקיימת שם, הגינונים, התנועות ושפת הגוף, בקיצור הכול.
כך ויקטוריה הלבנבנה כמו נוגהת בזוהרה הנבחר, באותו נסיך שחור, מהיכן שהוא לא יהיה באפריקה. אך היא לא עושה זאת סתם, היא מעניקה לו את התנ”ך, זהו הספר האוצר בו את רצון האל עלי אדמות, ומי אם לא היא בהתגלמות מלכותה הנעלית, אוצרת בחובה את תמצית הרצון העליון הזה, במובנו היותר מזוקק.
אז כשכך היו פני הדברים, כמה אפשר להכיר ולהוקיר דווקא את הבריטים על דביקותם הכה אמיצה, ברעיון החירות. ולא בכדי פילוסופים כמו גו’ן לוק, תומאס הובס ואחרים, גדלו ופיתחו את רעיונות החירות והשיווין פורצי הדרך שלהם (עוד מאות שנים קודם לביטולה המוחלט של העבדות), דווקא כאן על אדמת אנגליה. כי לצד היותם אימפריאליסטיים עד העצם, בדבר אחד הם התבלטו יותר מכול אחד אחר, ביכולת לערער, להתווכח, לחשוב מחוץ לקופסה, ותהיה זאת מחשבה שונה ואחרת, ואפילו חתרנית, ככל שתהיה.
