לפני מספר שבועות שהיתי בניו יורק, למטרת קידום אי אלו מטרות ועניינים הקשורים בעתיד העם היהודי בארץ ובתפוצות. לשם כך התארחתי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין – ניו יורק. השבת שבה הייתי שם, הייתה פרשת נשא (כפי שקראו אז בחו״ל). באותה שבת זכיתי להתפלל בתפילות שחרית ומוסף, בחדרו האישי – המיתולוגי של הרבי מלובבי׳ץ, במרכז 770 איסטען פארקווי שבברוקלין ניו יורק. ואת החוויה העוצמתית והבלתי נשכחת שחוויתי באותה שבת, אני רוצה לחלוק פה עמכם הקוראים, לרגל היום המיוחד הזה של ג׳ תמוז תשפ״ג, שבו אנו מציינים 29 שנים להסתלקותו של הרבי.
קשה לי לתאר במילים ספורות את עוצמת החוויה של ההתכנסות באותו החדר. מדובר בחדר לא גדול במיוחד, שלתוכו נדחסו עשרות רבות של חסידים, שכול חפצם היה לקיים את תפילות שבת בבוקר וקריאת התורה, תחת קורת הגג הייחודית הזאת, חדרו של הרבי. אמנם כשהגעתי לשם, החדר כבר היה מלא מפה לפה, וכמעט בלתי היה ניתן להיכנס פנימה, אך עדיין זכיתי ודאגו לי בכול זאת מארחיי למקום עמידה בקדמת החדר, ממש בצמוד לשולחנו של הרבי. זהו השולחן שעל גביו הוא ניהל את כל שגרת יומו במשך עשרות שנים. אך זאת להבין, כי באומרי ׳מקום׳ כוונתי לסנטימטרים ספורים שבהם יכולתי להתמקם למשך כל שעות התפילה.
והאמת תורה דרכה, כי כל עניין התפילה בחיי לוקח מקום מורכב משהו. לצערי איני מן המתפללים האדוקים. עבודת התפילה במשמעה העמוק והפנימי, לא מתעוררת אצלי באופן טבעי, לעתים תכופות אני מוצא את עצמי די משתעמם הימנה, באופן המייצר אצלי צורך מידיי להצטייד באיזשהו ספר, שבו אוכל לעיין ולהעסיק את מחשבותיי. כך מצאתי את עצמי עומד באותה פינה דחוסה, בקרן זווית ממש, בחדר דחוס באנשים, ולא הצלחתי להתרכז בתפילה. ניסיתי למצוא איזה ספר כלשהו לתרופה לעיין בו, אך גם זה לא ממש היה באפשרותי, כי כל הספרים שם סגורים מאחורי אותם לוחות פרספקס שקופים. כך שקעתי במחשבות עמוקות על הרבי והחדר וכמה שלמעשה באותן ארבעים ושתיים שנות הנשיאות הרבי בעצם בילה את מרבית זמנו כספון בתוך החלל הקטן הזה.
או אם תרצו, כמה שהרבי היה חי למעשה בבועה מוחלטת – בועה שאין בועתית הימנה. כי הלא גם כאשר יצא מחדר זה חוצה, הייתה כל תנועתו הייתה מצומצמת ביותר, על הציר שבין הבית, 770 (על סף חדריו וזאליו, אך בעיקר כאמור, החדר הספציפי הזה), המקווה, האוהל, וחוזר חלילה. ולמי שלא יודע, אני כאן להזכיר שמכל רשימת המקומות שהזכרתי, המקום שהוא המרוחק ביותר, הוא האוהל, שנמצא בבית הקברות היהודי מונטפיורי ברובע קווינס שבניו יורק, מרחק של כשלושת רבעי השעה נסיעה ממקום מושבו של הרבי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. פעמיים בלבד, אי אז בשנות החמישים, חרג הרבי ממעגל התנועה הכה תחום ומצומצם הזה, ועשה את דרכו להרי הקטסקיל שבניו יורק, לביקור של חיזוק רוחני בקרב החניכים הצעירים במחנה הקיץ החבד”י “גן ישראל”.
כך שבעצם לפנינו אדם שלא כמותו להיות ספון ומכונס בד’ אמותיו היותר מצומצמות. וזה בוודאי משהו שהוא פלאי פלאות ממש, אבל לא משהו שלא ידענו ולא הכרנו קודם לכן. כבר היו כמה וכמה מחכמי וגדולי ישראל שהיו ידועים באופן שבו הם הסתפנו עמוק בד׳ אמותיהם והקדישו את כול כולם לעסק התורה, לצד הנהגת הציבור והאצלה מדמותם על הקהילה כולה, אך במקרה של הרבי הפרדוקס היה חריף ועוצמתי לאין שיעור מכול מה שהכרנו אודותיו. ואנסה להטעים:
ניתן לקבוע ללא כחל ושרק, כי לא הייתה דמות רבנית/רוחנית כמו הרבי מלובביץ’ באופן שבו הייתה לה השפעה וקשר עצום ורחב היקף עם עם העולם החיצון. כן, ממש מסוף העולם ועד סופו כפשוטו ממש. טביעת אצבעותיו הרוחניות/תרבותיות נגעה והשפיעה בצורה חסרת תקדים בעולם היהודי, ואף הרבה מחוצה לו. אפשר לכתוב ספרים שלמים על היכרותו ברמת השליטה המוחלטת, אודות אלפי קהילות יהודיות (!) בכול העולם, מה ואיך נעשה עם יהודים לאין מספר כמעט בכל נקודה על פני הגלובוס, זאת לצד רשת עצומה של התקשרויות והתכתבויות עם פוליטיקאיים, מדינאיים ואנשי ממשל, סופרים, משוררים, מדענים, פילוסופים והוגי דעות, כלכלנים ואנשי עסקים, ומי לא בעצם?
(כמובן שבהקשר זה, עמדה לזכות הרבי, העובדה כי בעשרות שנות חייו קודם להכתרתו כנשיא השביעי של חסידות חב”ד, הוא ספג אל תוכו היכרות מופלגת עם העולם החיצון, על שלל מאפייניו האינטלקטואליים, תרבותיים וכו’).
אך כל זה כמובן רק מעצים ביתר שאת שבעתיים את הפרדוקס והדיסוננס הבלתי נתפס הזה, בין הרבי כדמות “בועתית” במובן הכי עמוק וקלאסי של המילה, כזו שלא חורגת כמעט מילימטר חוצה מעולמה הכה אינטימי והרמטי, לדמותו עצומת הממדים חובקת העולם, מי שרוחב ומטריית השפעתו הדהדה בכול רחבי תבל, כפשוטו ממש. כך הלכתי ושקעתי בהרהור בעניין הכה מופלא הזה, ממש שם בעומדי כה סמוך ונראה אצל שולחנו של הרבי, אותו שולחן שהוא לא מש הימנו לאורך עשרות רבות של שנים, תוך כדי שאני מגיע לכלל התפעלות גדולה מאוד.
אלא שאז, זיהיתי ממרחק שני דפים של “ליקוטי שיחות”, וביקשתי מחברי הרב דובי רבינוביץ׳ ממנהלי הארגון הנפלא JLI אשר אצלו זכיתי להתארח באותה שבת, שיביא לי את הניירות הללו. הם היו נראים לי ממש כמו עלים לתרופה, הנה סוכ”ס משהו כתוב שאוכל לעיין בו.
וכפי שכבר ציינתי בפתח דבריי, אותה שבת הייתה פרשת נשא, כך שאך טבעי שאותם דפים מ”ליקוטי שיחות” עסקו בפרשה זו. התחלתי לקרוא בהם, ואין לי דרך לתאר במילים את גודל ההפתעה שאחזה בי.
באותה שיחה באותה שיחה (נשא תשכ”ה), מדבר הרבי על הכתוב האחרון באותה פרשה:
“וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו” (במדבר ז’ פט’).
וכך ל’ רש”י שם על אתר:
“וידבר אליו: למעט את אהרן מן הדברות. וישמע את הקול – יכול קול נמוך ת”ל את הקול הוא הקול שנדבר עמו בסיני וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל“
מבלי להאריך יתר על המידה בכל השיחה שם (שאני באמת ממליץ ללמוד אותה בעיון. בשלהי המאמר כאן, רצ”ב לינק לאותו מאמר נרחב), אציין כי הרבי עוסק שם באופן שבו אותו ׳הקול׳ היה למעשה מאוחד לחלוטין עם הווייתו של משה, ה”ה אוהל מועד. הרבי טורח להטעים בדברי רש”י שכוונתו היא שלא נחשוב שהעובדה שאהרן הכהן לא שמע את הקול, הייתה קשורה לרמת הדצבילים והאוקטבות של אותו הקול, זה לא שמדובר בקול חלש כזה שרק משה רבינו יכול היה לשמוע אותו, להיפך, הקול כשלעצמו היה יכול לצאת ולהדהד חוצה הרבה מעבר לאוהל מועד, אלא שהיה כאן משהו שהוא מהותי-פנימי באותו הקול, כזה שהוא מִדַּבֵּר אֵלָיו! דהיינו, מתייחד עם מקומו הפרטי-אינטימי לחלוטין.
וכאן מגיע הרבי באבחנה טיפולוגית עמוקה, בין הממד האישי של משה, המאופיין כממד של ׳אוהל מועד׳, לבין המרחב החיצון של העולם כולו. כי בעוד שהמרחב האינטימי של ההתגלות פא”פ בין משה לאלוהים, מכיל בהגדרתו באופן היותר אימננטי את האלוהות בכלל והדיבור האלוהי בפרט, דבר שלמעשה לא מותיר מקום לאישיותו הפרטית של משה, הרי שגילוי אימננטי שכזה, הוא בהכרח מן הנמנע במרחב החיצון, זאת באשר הוא התרחשותו בהכרח תגזור את שלילת אפשרות הבחירה מבני האדם, או ליתר דיוק, תשלול מהם את אישיותם כישויות אינדיבידואליות – עצמאיות. כך שהעובדה שהקול נפסק בפתח אוהל מועד, נגזרת מאותו קו טריטוריאלי – תיאולוגי בסיסי הנמתח בין הממד האינטימי נטול הבחירה, לממד האנושי – הממשי, שכולו מושתת ומתנהל עפ”י הכרעותיהם האישיות של בני האדם ע״כ המשתמע מכך.
אלא שכאן לקראת סיומה של השיחה המרתקת הזאת, מוסיף הרבי את שורת המחץ, זאת הנוגעת למה שנקרא בעגה החבדי”ת ה”מעשה בפועל”. דהיינו, מהו באמת המסר לדורות, זה הרלוונטי גם לימינו אנו, שבו אין לנו את אדון הנביאים ונשלל מאתנו אותו גילוי יחידאי של “אוהל מועד”. ובהקשר זה, ברצוני להביא את דברי הרבי, ממש מילה במילה, כי דומני שהם חשובים ביותר בהבנת הקשרו של הסיפור הרצוף כאן:
“וּמִזֶּה הַהוֹרָאָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁאַל יֹאמַר הָאָדָם דַּי לִי בַּעֲבוֹדָתִי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאָהֳלָהּ שֶׁל תּוֹרָה לְהִתְיַחֵד שָׁם עִם קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה לִי עִם כָּל הַנַּעֲשֶׂה מִחוּץ זֶה, בְּגוּפִי וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְחֶלְקִי בָּעוֹלָם.
כִּי עִקַּר עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָדָם (אַף שֶׁבְּכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם), אֵינָהּ בְּתוֹךְ אֹהֶל מוֹעֵד עַצְמוֹ, כִּי אִם ‘לֵאמֹר’ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָה שֶׁשָּׁמַע בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ דִּירָה וּמִשְׁכָּן לוֹ יִתְבָּרַךְ“
כשהגעתי לקטע החותם הזה, כבר ממש נעתקה נשמתי. לא צריך להיות גאון או חסיד גדול, בשביל להבין בעליל כי הרבי בקטע הזה, מדבר בראש ובראשונה על עצמו. כן, על האופן שבו הוא תופס את עצמו ואחריותו על אדמות (וכמי שמדובר בחסידות חב”ד בהרחבה, על עניין “אתפשטותא דמשה דבכל דרא ודרא”. וכפי שהרבי שם מרמז בדבריו “שבכל אחד יש בחינת משה רבינו ע”ה”), ומעל הכול, איך הוא ראה את תכליתו האחת והיחידה בעצם העובדה השמימית, באופן שבו ההיסטוריה הובילה אותו לכהן פאר על כיסא נשיאות חב”ד בדור השביעי לחסידות. דומני כי אין שורות שיהלמו יותר את עבודתו של הרבי בארבעים ושתיים שנות נשיאותו (ואף הרבה קודם לכן), יותר מהשורות הללו. תראו איך הרבי בעצם מדבר על אותו ׳צדיק׳ שספון באוהל מועד – “אוהלה של תורה” והוא מתייחד עם “קולו של הקדוש ברוך הוא”, כמה זה מפתה מבחינתו לומר ׳מה לי עם כל הנעשה מחוץ זה׳? וכאן הרבי כמו מלקה את עצמו בקודקדו, וקורא בקול: כי עיקר עבודתו של האדם, אינה בתוך אוהל מועד, כי אם לאמור בכול העולם כולו מה ששמע באוהל מועד!
אז אני שואל אתכם, וכי יש “אוהל מועד” יותר אישי ואינטימי יותר מאותו החדר המופלא, שבו זכיתי להיות בשבת פרשת נשא לפני כשלושה שבועות? וכי יש ממד יותר הולם על פני כדור הארץ כולו, שקירותיו מהדהדות וספוגות יותר באותו הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו? כמה קולות, השגות נשגבות לאין קץ, פגישות ויחידויות, התרחשו כאן באותו החדר, במאות אלפי השעות (לא פחות!) שבהן הרבי היה ספון כאן. אך בו זמנית, כמה שכול מפעלו של הרבי, היה לקחת את כל הקולות והשגות הפלא הללו שהיו כה אישיות שלו, ולהדהדם מסוף העולם ועד סופו. ליצור את אותו ממשק של גילוי, שתכליתו, כפי שהרבי חותם שם במילותיו: לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ דִּירָה וּמִשְׁכָּן לוֹ יִתְבָּרַךְ!
למותר לציין, מה הרגשתי באותם רגעים שבהם כביכול היה שם מישהו שקרא אחת לאחת את מחשבותיי. פשוט כמו הופיע והציג בפניי את בדיוק את אשר הרהרתי בו, תוך כדי שאני מקבל את התשתית התיאולוגית והשיטתית של מי שאני זוכה להתכנס שם בקודש פנימה, בחדר הכה מיוחד ופלאי הזה. אני באמת שלא יודע מה זה אומר, איך לפרשן זאת, מה הסיכוי שאירוע שכזה יתרחש וכל היתר. אבל דבר אחד אני יודע לומר בוודאות, וזאת כי העובדה, כי כיוון שהמטרה העיקרית בנסיעתי בביקורי זה האחרון, הייתה לנסות ולסייע לכמה ממפעלות הרבי היותר כבירות (כמו למשל בהתגייסות לטובת ארגון כביר שנחשפתי אליו העונה לשם JLI – Jewish Learning Institute שפשוט אין לתאר את מנעד פעילותו היהודית והשפעתו על רבבות רבות של יהודים בכול העולם), הרגשתי שכמו הרבי נמצא שם לימיני לסומכני, כמן קריאת עידוד ותמיכה, בכך שהנה אני נמצא שם בחדרו, באוהל המועד הכה אינטימי ומיוחד שלו, וכמה שהמשימה המשחרת לפתחו של כל אחד ואחת מאיתנו, זה להיות חלק ממפעל הממשק הזה, להפיץ את אור שבעת הימים שהתגלה שם לפני ולפנים, בכול העולם כולו. וכמה שזאת אחריות שאין מי מאתנו שיכול לחמוק הימנה.
ולסיום, לאחר אותה תפילה בלתי נשכחת בחדרו של הרבי, הוזמנתי לקידושא רבא, בביתו של הרב משה קוטלרסקי שיחי’, מי שמכהן כמנהל “המרכז לענייני חינוך” כבר עשרות רבות של שנים, ומי שלמעשה עומד בחוד החנית של מפעל השליחות, בהקמת אלפי בתי חב”ד בכול רחבי העולם, לצד פרויקטים ומפעלים לאין מספר, שתכליתם להוציא לפועל את אותו “קול” שנשמע שם בחדרו של הרבי, בהבאתו חוצה אל כול יהודי ויהודייה בהיכן שהם לא יהיו (אגב, המנהל הראשון של המרכז לענייני חינוך, היה לא פחות מאשר הרבי בעצמו).
וכך, כשאני עוד נמצא תחת הרושם הכביר מהאירוע הנפלא שקרה לי בחדרו של הרבי, התבקשתי לשאת דברים שם לצדו של הר’ קוטלרסקי. אך טבעי היה שאחלוק עם הנוכחים שם את אשר אירע, ולמותר לציין את הרושם שהותירו הדברים. אך בעבורי הייתה זאת הזדמנות פז, לפגוש את ר’ משה פא”פ בסוד ישרים ועדה, לאחל לו מקרב לב, כי הקב”ה יוסיף לו – לר’ משה יהודה בן גולדה, שנות חיים לאורך ימים ארוכים, בבריות גופא ונהורא מעליא, להמשיך ולהיות החוט המקשר בין חדרו הטמיר ונעלם של הרבי, לעולם החיצון כולו. להוסיף עוד כהנה וכהנה במה שהרבי הסמיך אותו לעשות אי אז לפני למעלה מחמישים שנה.
וזאת כמובן הזדמנות בעבורנו, ביום המיוחד הזה של ג’ תמוז, היום שבו חשכו המאורות והרבי הסתלק מעולם ואינו עוד שם בחדר הפלאי ההוא, לחזור ולהזכיר לעצמנו את המחויבות הזאת, לעשות את אותו “הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו” – לקול גדול ולא יסף קול גדול לא פסק!
