מחשבות נוגות ואופטימיות כאחד, בסיומו של יום פוליטי עגום ודרמטי1 min read

זה היה אולי הערב הכי עצוב ובו זמנית, גם מלא בתקווה, שהייתי בו בחיי. קשה לי אפילו להסביר במילים את עומק הפרדוקס, וכמה שהוא הרגיש דווקא טבעי שם.

עמדתי שם לצדם של רבבות אנשים, אוהבי העם והארץ הזה בכול ליבם. כאלו שנתנו ומוכנים לתת את תמצית הוויתם בשביל הארץ האהובה הזאת שלהם, וכול שהם זעקו היה רק דבר אחד: תפסיקו כבר לכול הרוחות, להתייחס אלינו כסוג ב’! הגיע הזמן שסוף כל סוף, אחרי שבעים וחמש שנות עצמאות, שבאמת תהיה להם האפשרות וההזדמנות לממש את רצונם הפוליטי. להביע את בחירתם הדמוקרטית בקלפי, ולוודא שהיא באמת באה לידי ביטוי בעולם האמתי. כמה שזה לא פשוט. ולא פחות מכך, היו שם רבבות שניסו לומר בהרבה מאוד דרכים ושלטים, כי העובדה שאנחנו לא בהכרח בעולם ההייטק וסיכת כנפיים מהודרת לא מעטרת לנו את החזה, לא עושה אותנו בשום צורה לאזרחים פחות ראויים ושווים. או ליתר דיוק, לא עושה את הדעה שלנו לפחות רלוונטית, חשובה ומשפיעה.

וזה באמת היה רווי תקווה ואופטימיות. כי פתאום הבנתי שהאנשים הללו לא באמת מתכוונים לוותר, אין להם שום כוונה להרים דגל לבן, מול מהפכת הגנרלים בדימוס, הטייסים ואנשי ה8200, ההייטקיסטים, אנשי העסקים, המדענים וכול היתר. אבל מה שהיה כ”כ בולט ועצוב בו זמנית, הייתה העובדה שהאנשים הללו דווקא כן באו בתחושה מועקה וצורבת של הפסד. הייתה זו התכנסות עצומת ממדים שהתחוללה בשעות שכבר היה ברור לכולם להיכן הולכת הרפורמה, וכי יש מצב רציני שבעוד חודשיים מהיום כל ההר הגדול הזה יוליד במקרה הטוב עכבר סמלי, רחוק מאוד ממה שהם ייחלו לו ומגיע להם. איך אמר לי שם אחד המשתתפים? אני מרגיש שאני משתתף בטקס אשכבה ענקי לרפורמה.

אבל מה שאיכשהו ניסיתי להסביר לו, זה שאולי אכן אנו נוכחים בטקס אשכבה לרפורמה, אבל בו זמנית אנחנו נוכחים בטקס התעוררות ותחיה מחדש של הרוח הלאומית הזאת. של זקיפת גוום של ציבור שלם שלא מוכן שלא יאפשרו לו לזעוק את זעקת נוכחותו בקול גדול ללא חשש. לומר לכול מי ששומע ורואה אותם, אנחנו לא מתכוונים להמשיך ולקבל את המצב הקיים. איך אמר קוק? הנאמן לעצמיותו הוא בן חורין של אמת. והערב ראיתי הרבה מאוד אנשים שהתעקשו להישאר נאמנים לעצמם, לא לתת לשיח המתנשא והפטרוני הזה להשתלט להם על התודעה, לחדור להם לנפש. לקבל את ההנחה וההסללה התרבותית-חברתית הזאת, בכך שהם באמת סוג ב’, כאן במדינה הכה אהובה עליהם.

כי איך שלא נהפוך את זה, בערבו של יום, במאבק הזה ישנו יסוד מובהק של מלחמת מעמדות פר אקסלנס. הקאסטה הגבוהה והפריבילגית, שהרגישה שהקרקע הולכת ונשמטת תחתיה, וכי עוד רגע היא עלולה לאבד את ההגמוניה השלטונית, זו שמונצחת כאן כבר עשרות שנים, לא מעט בזכותה של דוקטרינת “עצמאות מערכת המשפט” (וכל הדיבורים הפסאידו קונסטיטוציוניים הללו), נעמדה על שתי רגליה האחוריות, ויצאה למלחמת מאסף על הישרדותה. ואיך לומר זאת בעדינות? הם עשו זאת לא רע בכלל. זאת כמובן מבלי לגרוע בתחושות החשש האמתיות שהמחאה האדירה הזאת הביעה, מפני אפשרות של פגיעה בזכויות אדם, המיעוט, חופש הפרט וכיו״ב.

אז נכון, זה היה יותר ערב של קיפול דגלים ופחות של הנפתם, אבל עדיין רגע לפני שזה קורה, הם התייצבו שם בהמוניהם להרים ראש. להרגיש ולהזכיר לעצמם שהם שווים. שאמנם לדאבון לב, זהו צו השעה הבלתי נמנע, כי אם בכל זאת אנחנו רוצים לההמשיך ולהבטיח את קיומו של הבית השלישי הזה, הרי שעם כול הכבוד לרפורמה המשפטית המיוחלת, היא בסך הכול אמצעי לשלטון הוגן וצודק יותר, כך שאם בעוד חמש דקות כבר בכול מקרה לא יישאר כאן מהמפעל הציוני שריד ופליט (חלילה!), מה ולמי לעזאל יעזור אם נהיה כל כך צודקים?

וכשעמדתי שם איכשהו נזכרתי במאמר חכמים הידוע על הכתוב בתהילים: “מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍לֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ – מזמור לאסף? קינה לאסף מיבעי ליה! אלא ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא שפך חמתו על ישראל”..

אז הערב חברים, יש מצב שזה דווקא היה זמן של מזמור ולא של קינה. כי אמנם הרבה עצים ואבנים, תוכניות ואידיאולוגיות צודקות מאין כמותן, נכנסו להקפאה עמוקה ואולי אפילו נחרבו, אבל יכול להיות שדווקא בזכות כך, אנחנו כאומה אחת, שלמה ומגוונת, ניצלנו. שרדנו גם את זה. אינשאללה.

ושרק נדע ימים טובים יותר.

לילה טוב.