אז הנה הבוקר אנו שוב ביום בחירות. פעם חמישית בשלוש השנים האחרונות. כמה שזה מייגע, מעייף, ואפילו מייאש. המציאות הפוליטית הישראלית הבלתי אפשרית, דוחקת אותנו פעם אחר פעם להתייצב אל מול עצמנו, לשאול את עצמנו כבחוזר חלילה, את מי אנו רוצים לראות עומד בהנהגת המדינה? כמה קל לשקוע בייאוש הזה. וכמו שהטיב לנסח זאת החכם קהלת: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
אבל עדיין אין לנו באמת את הפריביליגה לייאוש. כי דווקא בבחירות הנוכחיות, זה נראה ממש בהישג יד. קרוב מתמיד להכרעה חלוטה וברורה. וכשאני מדבר על הכרעה, כוונתי בראש ובראשונה להכרעה זהותית. לאופן שבו אנו רוצים להגדיר את מי ומה שאנחנו כאן במציאותנו הישראלית-יהודית. זאת זכות, אך באותה מידה גם חובה, שעליה קוראת לנו המשנה: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה!
ותרשו לשתף אתכם באנקדוטה אחת, שלטעמי יש בה בכדי לייצג את טיבה העמוק של הבחירה שאנו ניצבים לעומתה
לפני יומיים התארח בביתי חברי הטוב והאהוב עמיחי שיקלי (מי שממוצב כמועמד מס’ 14 במפלגת הליכוד). כדרכנו, למדנו והיגגנו, ואף דיברנו במגוון נושאים העומדים על הפרק. רגע לפני שהוא עזב, שאלתי אותו לסדר יומו ביום הבחירות, הוא חלק עמי את תכניתו לפתוח את מסע יום הבחירות שלו בשעה מוקדמת מאוד של הבוקר, בעיר צפת, ובדייקא במקווה האר”י שם.
אתם מבינים? הנה לפנינו מנהיג ישראלי, חילוני בהגדרתו, שבוחר באופן כה לא טריוויאלי לפתוח את סדר יומו (העמוס לעייפה) ביום הגורלי הזה של הבחירות, בעיר המקובלים, המקום שבו הונחו היסודות המיתיים לתנועת השיבה של העם היהודי לארצו. החלטה מהסוג הזה יש בה בכדי לשקף את ההבנה האינסטינקטיבית, בכך שעל הנוכחות והשליחות שם בכנסת ישראל, להיות יצוקה על אדנים עמוקים של שורשיות וחיבור ל הסיפור והמיתוס היהודי – ישראלי לדורותיו.
זאת קונספציה אחרת של ייצוגיות. ראייה שמשהו בעצם היותך נבחר ציבור, שלוחו של העם היושב בציון, אמור להגשים סיפור שהוא הרבה מעל ומעבר אל הכאן ועכשיו הישראלי. הבנה כי ישנה כאן תנועה שהיא רחבה ועמוקה, שהולכת קדימה, אך בו זמנית גם מחוברת ויונקת מהקַדְמוֹנִיּוּת של זהותינו. סנטימנט פוליטי שהוא בד בבד סנטימנט של יְהוּדִיּוּת, במובנה היותר עמוק ופנימי.
אני מקווה ואף מאמין שיום יבוא ואכן עמיחי שיקלי, יהיה זה שיעמוד בגאון בראש המחנה הלאומי, אבל עד שזה יקרה, דומני שיש בסיפור הזה שחלקתי אתכם, בכדי לבטא משהו לא רק ביחס אליו אישית, אלא אף ביחס לשני הגושים המתייצבים זה לעומת זה בבחירות הללו. ובדייקא, ביחס לשני המנהיגים של שני הגושים הפוליטיים/אידיאולוגיים הללו.
עם כל הביקורת שיש לי על בנימין נתניהו (בלא מעט היבטים), אני לא יכול להתעלם מהמשקל הסגולי העמוק של מה שהאיש הזה נושא ומייצג. האופן שבו הוא מחובר באמת בעבותות של הבנה ואהבה כאחד, לסיפור היהודי לדורותיו. אל אותה ערוגה יהודית-אינטלקטואלית שבתוכה הוא צמח, כמה היא רצופה באהבת העם והארץ באופן שהוא לא פחות ממופתי.
אין כאן המקום לחלוק את כל סיפורו הביוגרפי של האיש, והדברים ידועים ומפורסמים, אך די אם נביט בעיקשות הכה מעוררת השתאות שלו, להמשיך ולהנהיג את העם הזה, אחרי כ”כ הרבה שנים שעשה זאת, ואחרי ששבר את כול השיאים האפשריים כראש ממשלה, כמה היה יכול כבר ממזמן לפרוש ולעשות לביתו, להגיע להסדר משפטי כזה או אחר ולצאת לחופשי. כמה קל ומפתה דווקא להשתחרר מכול העול הבלתי נתפס הזה, וסוף כל סוף לגרוף את תהילתו הראויה בארץ ובעולם, ובעיקר לחיות את שארית חייו בטוב ובנעימים.
ובכל זאת, הוא חוזר ומתעקש, נאבק כמו פנתר צעיר, לחזור ולהגיע לעמדת ההשפעה וההנהגה, לעשות את מה שהוא עושה כבר כ”כ הרבה שנים באופן כה בלתי מתגמל. אז כן, תגידו אולי שאני תמים ונאיבי, אז תגידו, כי אני בוחר להאמין לו, שמה שבאמת מבעבע בתוכו ומניע אותו להמשיך ולהישאר שם בזירה בציבורית, זהו אותו חיבור מיתי פנימי לעם ולמולדת. הבנה כי הסיפור כאן הוא עמוק וחשוב מידי, מכדי שמי שיהיה אמון עליו, יהיו אותם אלו שטוענים לעומתו לכתר.
כך שבעיני זה לגמרי ברור מאליו, כי מי שמסוגל לעשות את הסינתזה הישראלית-יהודית, להכיל ולהחיל את הזהות המורכבת הזאת אהדדי, הוא בנימין נתניהו. ע”כ מי ומה שהוא מייצג בנוכחותו. זאת כמובן לצד המקצועיות והכישורים, הידע והניסיון שהוא מביא איתו אל התפקיד הכה משמעותי הזה, באופן שאין לו אח ורע במפה הפוליטית הנוכחית.
וכמה הבחירה מתחדדת שבעתיים, כאשר המועמד היותר בולט שמתייצב למולו, הוא יאיר לפיד. ולא פחות מכך, המפלגה המתייצבת לעומת הליכוד, זאת מפלגת יש עתיד.
וברגע של כנות, אני באמת מרגיש קצת נבוך בשביל המחנה המפואר הזה, שמניות של זהב יש לו בתנועה הציונית ובהקמת המדינה, ואילו כעת, כל שנותר ממנו הוא אוסף של קלישאות רדודות. שום דבר מעבר לפלקטיות זהותית חלולה, עטיפת צלופן סטייל ניו אייג’ מגוחך. תמצית כל מה שכה עלוב בעיניי בעולם הפוסט-מודרני של המאה 21. או ליתר דיוק, כל מה שאני כה חרד מפניו במציאותינו הישראלית הנוכחית.
וכמה אין פלא, שכמעט כל מה שהצליח להפיק אותו מחנה המתייצב לעומת המחנה הלאומי (ואשר בזכותו הוא איכשהו מצליח לגרד תיקו פוליטי), זאת בשורת השנאה והשלילה. אותו “רק לא ביבי” המפורסם. וגם זאת כמובן אך בזכות חיבור לאנשי ימין (כביכול), אלו שהקנאה והשנאה לנתניהו העבירה אותם על דתם ועל דעתם, לצד החיבור האומלל למפלגות ערביות אנטי ציוניות במובהק.
כך שבשורה התחתונה, אם נרצה ואם לאו, ועם כל ההסתייגויות והחששות, בערבו של יום מתייצבות בפנינו שתי בחירות, זו שמציעה זהות במשקל נוצה, לעומת זו שמציעה זהות במשקל סגולי עמוק ופנימי בהרבה. או אם תרצו, זהות במשקל שיקלי!
כך שדומני שהבחירה היום בקלפי אחת היא ואין בלתה: מ-ח-ל. ושרק יהיה לנו בהצלחה!
