היה זה לפני כמעט כעשרים שנה, מסיבות כאלו ואחרות, היה עליי לשהות בתקופת חגי תשרי, במוסקבה בירת רוסיה. כך הזדמן לי לחגוג את חג שמחת תורה בבית הכנסת הגדול בעיר הידוע ע״ש מיקומו ברחוב ׳ארכיפובה׳ במרכזה של עיר הבירה.
קשה לי לתאר במילים את גודל האירוע. הרחוב ממש נצבע בהמון בני האדם, בעיקר צעירים, שהתכנסו ובאו מכול קצוות העיר לחגוג את שמחת התורה, או ליתר דיוק, את אירוע ההקפות, שם בבית הכנסת. הרב פנחס גודלשמיט שכיהן באותה העת כרבה הראשי של העיר, ואשר זכיתי להתארח אצל שולחנו, חלק עמי מעט מההיסטוריה של יהדות רוסיה ומוסקבה בפרט, וחג שמחת תורה. למעשה הוא אמר לי, אין ולא היה אירוע כמו שמחת ההקפות, שמשך כל כך הרבה יהודים, עם דגש על צעירים, לבית הכנסת. כך נוצר מצב שבו הזמן הכמעט היחיד שבו לאורך כל שבעים שנות השלטון הסובייטי, לא הפסיק בית הכנסת ולו אפילו שנה אחת, מלפעול ואף לחגוג חג יהודי באופן כה פומבי ואדיר רושם, הוא חג שמחת תורה. זה היה היום היחיד שבשנה שבו חשו יהודי העיר שניתנת בידם האפשרות לחגוג יהדותם בשער בת רבים, בהמון רב ובחגיגה רבתי.
כמובן שלא הייתה זאת אך תחושה סובייקטיבית שלהם בלבד, אלא כמן הסכמה שבשתיקה שהתקיימה בין היהודים המקומיים לשלטון הסובייטי על סך זרועותיו המפלצתיות, שביום הזה של ׳שמחת תורה׳ לא נוגעים. שם בציפור הנפש הכה פנימית הזאת, אפילו השלטון הסובייטי, לא העז להתקרב ולשלול.
אני זוכר שכבר אז, כאשר שמעתי את הדברים מפיו של הר׳ גולדשמיט, השתוממתי עד מאוד. מה יש בו בחג הזה, ובאופן ספציפי עוד יותר, באירוע ההקפות של שמחת תורה, שבאמת מצליח ממש עצם הלוז של החיים היהודיים במקום הכ״כ קפוא הזה? איך במדינה שבה היהדות הלכה והשתכחה בצורה כה טרגית, דווקא חגיגת שמחת התורה מצליחה להיות הגחלת הלוחשת הכמעט אחרונה?
אלא שאז הבנתי משהו שהוא לטעמי עמוק ופנימי מאוד באופייה של האומה היהודית. דווקא חג שמחת התורה, הוא ממש אינו מן התורה, אלא כזה שנתחדש בתקופה מאוחרת בהרבה, וכביכול הסתפח לחג שמיני עצרת המופיע בתורה (כידוע בבבל היה המנהג לסיים את התורה אחת לשלוש שנים, ולא כמנהגנו אחת לשנה בשמיני עצרת). ובדייקא עוד יותר, מנהג ההקפות (בוודאי במתכונתו המסוימת המוכרת לנו), הוא מנהג מקובלים שהתחדש לפני כחמש מאות שנה בבית מדרשו של האר״י בצפת. אז אומנם לכאורה, התמיהה ואף הפרדוקס מתעצם כאן שבעתיים, איך דווקא חגיגה שכזו, מצליחה למצוא חלק ונחלה כה עמוקים בליבו של האומה?
אך דומני שדווקא בפרדוקס הזה, נעוץ הסוד כולו. כי ביום הזה של ׳שמיני עצרת׳ שבו לכאורה אנו לא מצווים לעשות דבר, או ליתר דיוק, באופן הפוך, כל שאנו מצווים הוא על דרך השלילה: הוי אומר, לעצור, פשוט לא לעשות דבר. דווקא שם אנו מוצאים בתוכנו, בתוך נשמת האומה היותר פנימית, את הסוד שהולך אתנו כבר למעלה משלושת אלפים שנה. את אותה אהבת תורה אמתית ופשוטה, ספונטנית וכנה, זו שלא זקוקה לשום מצווה וחוק בשביל שיאכפו אותה, פשוט אהבת תורה וחיבור בלתי אמצעי למכמני אוצרותיה. זהו חיבור שהוא לא פחות מהיסוד היותר ראשוני ובסיסי של ההוויה היהודית, זה שעליו נאמר: יִשְׂרָאֵל, אוֹרָיְתָא, וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כֻּלָּא חַד הוּא! דווקא שם במקום הוא, ניתן לזהות את אותה גחלת לוחשת, זו שהיא נצחית וחזקה מכול אימת שלטון סובייטי, או כל רדיפה אחרת לאורך הדורות.
ובדייקא עוד יותר, הספונטניות היהודית מתגלית לאור עולם, דווקא בנקודת המעטפת. הוי אומר, אנחנו אולי מתקשים באמת לאחוז בתורה, להתמסר אליה כדבעי. אבל האהבה שלנו אליה, היא לא מוטלת בספק. משל למה הדבר דומה, למערכת זוגית הנקלעת למשבר, מתי דומני ניתן לדעת שאכן המשבר הוא כה חריף ואף אולי בלתי ניתן לאיחוי ותיקון, כאשר בני הזוג חדלים לציין את יום נישואיהם. את הנקודה שבהם הם חותמים עוד שנה ביחד, ושמים את פניהם אל השנה שתבוא. כי דווקא נקודות החיתום והראשית, משמשים בעדנו כנקודות שבהם מתעוררות ובאות לידי ביטוי התחושות היותר ראשוניות ועמוקות המפעמות בינינו.
אז דווקא ביום הזה של ׳שמיני עצרת׳, מתוך אותו ה׳כלום׳ לכאורה שאנו מצווים עליו, צפים ועולים הרגשות היותר עמוקים שלנו, רגשות הנצח שלפני ואחרי הכול, הם אלו שמתחזקים את משולש הקשר הגורדי הזה, אלוהים, התורה ואנחנו וחוזר חלילה. וכאמור, האמינו לי, מי שהיה נוכח ולו פעם אחת בשמחת התורה בבית הכנסת הגדול – ארכיפובה, שבמוסקבה, לא באמת זקוק לאיזושהי ראיה תומכת לכך.
ושנזכה באמת לחוש את התחושות הללו, בצורה הכי עמוקה, פנימית ואותנטית – ושיהיה לכולנו שמחת תורה אמתית ושלמה. חג שמח!
