על תורה של כרס בחג הסוכות, במשנתו ודמותו של רבי נחמן מברסלב. מאמר ליום ההילולא יח׳ תשרי.1 min read

היום יח׳ בתשרי תשפ״ג, הוא יום ההילולא של רבי נחמן מברסלב (יח’ תשרי תק”ע. 1810), שנפטר לפני 212 שנים. זה אולי לא מקרי שיום פטירתו חל בדיוק בעיצומו של חג הסוכות. כי שמא יש יש משהו בחג הזה ובטיבו שלפחות באופן שרואה אותו רבי נחמן, עשוי כאור חוזר להאיר בעדנו את האיש ואת משנתו הרעיונית. אך בעיקר, את המהפכה הדתית והתרבותית הגדולה שהוא הצליח לחולל, לא אך בדורו, אלא בכל הדורות שלאחריו, ובדורנו אנו שבעתיים ממש. ועל מנת להבין על מה אני מדבר, מן הראוי להביא קודם את דבריו אודות טיבו של חג הסוכות שאנחנו ממש בעיצומו:

עַל כֵּן עַל יְדֵי הַסֻּכָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת שֵׂכֶל, בְּחִינַת אִם לַבִּינָה כַּנַּ”ל

עַל יְדֵי זֶה יָכוֹל לִבְנוֹת בַּיִת בִּבְחִינַת “בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת” וְכוּ’ כַּנַּ”ל

וְזֶה בְּחִינַת: “וְיַעֲקב נָסַע סוכּוֹתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת” כַּנַּ”ל

וְזֶה בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת

כִּי שָׁבוּעוֹת וְסוכּוֹת הֵם אֶחָד

כִּי הַתּוֹרָה יוֹצֵאת מִבִּינָה שֶׁהִיא בְּחִינַת סֻכָּה

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “וְאַל תִּטּשׁ תּוֹרַת אִמֶּך”

בְּחִינַת: “אִם לַבִּינָה” שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה כַּנַּ”ל

וְעַל כֵּן תֵּכֶף אַחַר סוכּוֹת הוּא שִׂמְחַת תּוֹרָה

כִּי מִבְּחִינַת סֻכָּה מִשָּׁם יוֹצֵאת הַתּוֹרָה

נִמְצָא עַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בַּסֻּכָּה, נַעֲשִׂים בְּעַצְמָם בִּבְחִינוֹת הַתּוֹרָה כִּי מִשָּׁם יוֹצֵאת הַתּוֹרָה כַּנַּ”ל

וְאָז מַתְחֶלֶת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא בְּרֵאשִׁית, בְּחִינוֹת בַּיִת

הַיְנוּ בֵּית דִּבְרֵאשִׁית, בְּחִינוֹת: “וְיַעֲקב נָסַע סוכּוֹתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת” כַּנַּ”ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת סִיון[1]

מה שלפחות להבנתי, מנסה לומר לנו כאן רבי נחמן, הוא שישנם למעשה שני סוגי תורות. כזו הבאה מן הראש, הדעת. וכזו הבאה מן הבטן. ממקום פנימי של הכלה ואינטימיות. את זו הראשונה ניתן לזהות כתורה של ‘אבא’, של חכמה עילאה וכו’. ואילו את זו השנייה, נכון לזהות כתורה של ‘אימא’, של בינה. רבי נחמן לא מהסס לנקוט פה עמדה בין שתי תפיסות התורה שהצגנו, ובאופן כמעט מובן מאליו, הוא נוקט כי על התורה לנבוע ממקום של ‘אִם לַבִּינָה’. דהיינו, תורה הבאה מן הבטן.

בישיבות נוהגים לכנות סברות תלמודיות תיאורטיות, נטולות בסיס ומקור תורני אמתי, כסברות של כרס. אז אולי זה נכון לדרוש כך לגנאי בנוגע לסוג כזה של סברות, אבל לפחות עד כמה שזה נוגע לתורה של כרס, אצל רבי נחמן זה דווקא נדרש לשבח. לתורה של אמת הקולעת אל השערה בנפש האדם.

ואם תשאלו, תורה זו מה טיבה? כאן רבי נחמן מנדב לנו קצת יותר קווים לדמותה. הוא משתמש בסוכה כמטאפורה לאותו מקור אינטימי, מקום של שייכות וחיבור. לטעמו, עובדת חגיגתנו את שמחת תורה בסופו של חג הסוכות, רחוקה מלהיות מקרית. במשך שבעה ימים, אנו מתרגלים את ההתכנסות ברחם האלוהי, באותה הכלה אימהית ריחמאית. במקום של חיבוק וקבלה ללא תנאי. כאשר רק לאחר מכן, אנחנו יכולים כמו להתחבר מחדש אל התורה. לחגוג את זיקתנו אליה, לא מתוך מקום של הבנה ושכלתנות, אלא מתוך מקום של שייכות וחיבור בלתי מותנה. או אם תרצו, לחגוג את התורה שאנו מקבלים מהבטן, עוד הרבה יותר מזו שאנו מקבלים מהראש.

אז נכון שבשמחת תורה אנחנו אכן מתחילים מ’בראשית’, אבל ה’בראשית’ הזאת אינה אלא נקודת קצה של לידה, שלפניה שבוע שלם של הריון בחג הסוכות. שבוע שבו התכרבלנו והתחפרנו עמוק ברחם האימהי – אלוהי והכשרנו עצמנו גופנית ורוחנית גם יחד, לצאת מחדש חוצה לאוויר העולם (ושמא ר”ה ויוה”כ שקדמו לו, הם בבחינת הזיווג עצמו, שבו אנו כמו נוצרים ובאים לעולם מחדש. אבל זה משהו שראוי לחשוב עליו בנפרד).

התורה לטעמו של רבי נחמן, היא תורה של ‘בית’. היא לא מתחוללת בחלל ריק, אלא אדרבה, במקום טעון ומלא של שייכות ואינטימיות. זאת תורה שמדברת אלינו יותר באותות מקודדים של מילים ושפת גוף שכמו ידועים אך לנו, ופחות בתילי תילים של הגיונות פילוסופיים. תכליתה של תורה שכזו, הוא לא להבין, אלא לכונן זהות. ליצור בעדנו מנגנון של יכולת חיבור והכלה מחדש, של פריבילגיה לחזור ולהרגיש שייכים ומזוהים כבני ברית מקבלי תורה. הכניסה לסוכה הופכת אותנו מישויות לומדי תורה, למן גופי תורה מהלכים על שניים. או כפי שרבי נחמן קורא לכך: ‘נַעֲשִׂים בְּעַצְמָם בִּבְחִינוֹת הַתּוֹרָה’. אתם מבינים? התורה בראייתו לא ניתנת לנו, היא פשוט נולדת בתוכנו, או אנחנו בתוכה, איך שלא תהפכו את זה.

ובהקשר זה, חווית שמחת תורה לטעמו של רבי נחמן, היא הפורמולה הסודית שכמו מוצפנת ביום הזה ובאופן שבו הוא מטעין אותנו לאחריו, להמשיך ולחזור לרחם המחבק והמכיל של הסוכה, למקום האימהי ההוא. גם הרבה אחרי שאורות הניאון של הסוכה יכבו והיא תתפרק כלא הייתה, תמיד תהיה שם התורה בעדנו, כתורה חמימה ומחבקת, להכיל ולהסתפג בה. להרגיש בה הכי בבטן שבעולם.

אינני מומחה גדול או אפילו קטן, בתורותיו של רבי נחמן, ובוודאי בנוגע לבשורתו ההגותית ככלל. אך עדיין מן המעט שבכ”ז זכיתי ללמוד, דומני כי גישתו זאת האמורה בדבריו, מייצגת את תורותיו והגותו. את האופן שבו הוא שקד על הפיכתן של תורות לתפילות וכו’. וברי הדבר שתורות הראויות להיהפך לתפילות, הן תורות הבאות מן הבטן ולא כאלו הבאות מן הראש. או אם תרצו, תורות הבאות מן הבטן, הן הן תפילות.

ועוד לא הזכרנו את הסיפורים של רבי נחמן. הם הלא לגמרי תורות של בטן. עולם מופלא ומקודד של מטאפורות ומשלים קיומיים חידתיים. כמה יש בהם בשביל לגרום לבן אדם לחוש שהוא בין דפנות רחם אמו ומשם הוא כמו סופג ומבין הכול. ושמא בכך גם באנו בסוד ‘מעשה בחכם ותם’ המיתולוגי שלו. ודי בזה.

אז לא יודע, משום מה בטני אומרת לי, כי התורה הזאת של רבי נחמן על סוכות מייצגת את דמותו ומשנתו. הגם שמי ומה אני שאנסה לתמצת בשורות ספורות, אדם והגות בהיקף ובעומק שכזה. כך שיותר קל מבחינתי לדבר על תורתו כמייצגת את דורנו שלנו. את האופן שבו האוזניים של בני הדור הנוכחי כרויות לשמוע ולספוג תורות. אלו הן אוזניים של בטן, של שייכות וזהות, הרבה יותר משהן אוזניים של דעת מופשטת ושכלתנית. וכמה שרבי נחמן השכיל להבין זאת. השכיל להבין אותנו.

[1] ליקוטי מוהר”ן ח”א תורה רס”ו