״יוֹם הַכִּפּוּרִים–הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים..״ (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ט).
הל׳ הזאת של הרמב״ם יש בה משהו שאומר דרשני. מה הכוונה ׳קץ מחילה וסליחה׳? מה בדיוק ׳קץ׳ ישנו כאן? כי הלא הרעיון של התשובה מדבר ע״כ שכאשר אדם שב בתשובה, מתכפרים העוונות, כך שלכאורה ישנו כאן עניין של התנקות והתחדשות, ולא משהו שמייצג דווקא ׳קץ׳ וסופיות?
ולמען האמת, הקשר בין הסופיות לעניינה של התשובה, מופיע כבר בסוגיית החכמים בתלמוד (יומא פו׳) וכפי שהביא זאת הרמב״ם בעצמו קודם לכן שם בהל׳ תשובה (פ״א הי״ב):
״אֲבָל הַמְּחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם–אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, אֵינוּ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת, אֵלָא תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמָר “וְנִגְלָה בְאָזְנָי, ה’ צְבָאוֹת: אִם-יְכֻפַּר הֶעָוֺן הַזֶּה לָכֶם, עַד-תְּמֻתוּן“
ובהקשר זה, בוודאי שהתמיהה היא אף משמעותית יותר, מה יש במיתה שבכוחה לכפר? העובדה שהאדם מת, אין בה שום דבר מצדו, ואינה אלא גזירה בלתי נמנעת שתחול על כולנו כיצורי אנוש, כך שמדוע אמור אדם לזכות באיזושהי כפרה, אך בזכות העובדה שהוא מת? וביתר שאת, בכמה מקומות בל׳ חכמים המיתה מוזכרת כ׳יום המיתה׳, כביכול יש משהו בעצם יום המוות, כיומו האחרון של האדם, שבכוחו לכפר על חטאיו. וזה בוודאי אומר מאוד דרשני. כמובן שתמיהה זו מתייחסת גם אל עניינם של ה׳ייסורים׳ המוזכרים כאן שבכוחם לכפר, וגם כאן עולה וניצב השאלה, מה יש בעצם הייסורים, שבוודאי לא באו על האדם בשום צורה של בחירה שהיא, שבכוחם לכפר על חטאיו?
אלא כי מכאן דומני אנחנו למדים עניין שהוא לטעמי עמוק ופנימי מאוד בסודה של התשובה.
מקובל לראות את התשובה כמעשה של בחירה שנתבעת מהאדם, עניין שהוא זכות וחובה שמשחרת לפתחנו לתיקון הדרכים והמעשים. זאת כמובן הנחה שהיא נכונה בהחלט, אבל דומני שכאשר נתבונן באופן שבו התשובה מחוברת להווייתו של יום הכיפורים, נמצא שהיא מופיעה בהקשר עוד הרבה יותר עמוק וראשוני בהוויה האנושית בפרט והאוניברסלית בכלל. למעשה התשובה היא כמעט סוג של גזירת גורל. משהו שבלתי ניתן להימלט הימנו.
בשורתה של התשובה נושאת בחובה את תמצית האופטימיות של הבריאה, של עצם אפשרות ההיות. אם נרצה, באותה מידה בדיוק שלעולם ישנו גורל טרגי ונפסד, והעובדה שאנו חשים תחושת אקראיות והיעדר משמעות, ובכך שכול הדברים יגעים והולכים ונפסדים, כך באותה מידה, ישנה במקביל ׳תשובת משקל׳ – תרתי משמע. הוי אומר, לעולם ישנה תקווה, יש עתיד, יש למה לְצַפּוֹת ולהמשיך. כמה שהכול נדמה לנו מַשְׁמִים ונעדר פשר, בסופו של דבר ישנה תשובה. יש אפשרות לחזור ולהתחדש, להתעלות ולהתגבר על כך תחושת הגרביטציה החומרית, זו שמשתלטת על נפשנו, גורמת לנו לחשוב שיהיה אשר יהיה, וכי אין באמת יתרון הטוב על הרע, האור על החושך.
כך שבאיזשהו מקום, הופעתה של התשובה, נושאת בחובה אמירה מכרעת על עצם המוות. כך שאם חשבנו שדווקא המוות הוא התופעה הדטרמיניסטית המובהקת בחיינו, מה שאין מה שיש לנו מנוס הימנה, באה התשובה ומעמידה את עצמה במקומה של המוות. התשובה היא בלתי נמנעת, התקווה היא הפנומן הדטרמיניסטי האמתי. אין לנו יכולת לברוח מהתקווה, לאבד אותה באמת. דהיינו, אנחנו יכולים להתחפר בבהלת המוות, להסתתר בתחושת הייאוש והניכור שהיא אופפת אותנו, אבל זאת לא תהיה יותר מאשר בריחה, פחדנות לשמה שגורמת לנו לאבד שליטה אמתית על חיינו, לחדול ולראות אותם בראייה של מוסר ומשמעות.
כך למעשה אימוצה של התשובה משמעה בעצם, הגדרה מחדש של אותה סופיות בלתי נמנעת. פתאום הסופיות, לא רק שאינה משמשת כנקודת הקצה שמאיינת ומרוקנת את הכול ממשמעות, אלא אדרבה, היא אפילו זו טוענת במשמעות, נועצת אותו בנקודה שמעבר לסופיות, מחוללת מטמורפוזה עמוקה בבסיס ההוויה, הופכת אותו לאקראי ובר חלוף, לנעוץ בתקווה ותכלית טרנסצנדנטית.
כך יש בעצם לקרוא את נוסח הפיוט הנפלא ׳ונתנה תוקף׳.
לאחר שאנו מגוללים בפרוטרוט לא מעט מאופני הסופיות והופעתם בחיינו: ״מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ וכו״. עולה ובוקעת ההכרה העמוקה ולפיה: ״וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה״!
הוי אומר, יש בכוחם של שלושת אלו, התשובה, התפילה והצדקה, שבעומק עניינם הוא החרגה מהמציאות הטבעית השאננה של חיינו, מתן תשומת לב למשהו ומישהו, שהוא בהגדרתו מעבר לנו, מחוץ אל הכאן ועכשיו המצוי והשגרתי הכ״כ מוכר שלנו (כאשר גולת הכותרת בהקשר הזה, היא התשובה), לקרוע את רוע הגזירה. הוי אומר, לעשות אותה מחוויה של נפסדות, דהיינו ׳רוע׳, לחוויה חיובית, כזו שכולה דביקות והצטרפות. זאת חוויה שיש בה מן הנגיעה באינסוף. על חווית ׳מוות׳ שכזו קורא משורר תהילים: ״גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ (תהילים כג׳ ד׳).
כך ששם במקום ההוא, כל חווית הסופיות האימתנית המתוארת כ״כ בפרוטרוט בפיוט ׳ונתנה תוקף׳ הופכת להיות, בבחי׳: ׳שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי׳. וכך אנו חוזרים ומגוללים בפיוט האמור, אודות אפסיותו ונפסדותו של האדם, וכמה שהוא:
״יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כֶחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, וּכְצֵל עוֹבֵר וְכֶעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף…״
מצד אחד אין תיאור טרגי ועגום מהמילים המצמיתות הללו, אך מאידך גיסא, אנו מכירים בכוחה של התשובה להכריע בדיוק את גזירת המוות והחזרה לעפר הטרגית הזאת. וכפי שאנו אומרים בפסקה הקודמת לכך:
״כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וָחָיָה וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ, אִם יָשׁוּב – מִיָּד תְּקַבְּלוֹ״.
כאשר האפשרות הנפלאה הזאת ניתנת בידינו בזכות האפשרות כביכול לצרף ולחקוק אותנו במקום שהוא כולו אלמוות. בהתייחסות בלתי אמצעית אל מי שאנו קוראים לעומתו: וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָם !
אז זהו סודו של היום הקדוש הזה, יום הכיפורים. יום שכביכול כופה עלינו את התקווה, מכריע בעדנו, ולו לזמן קצר, את אימת המוות. בדברי חכמים מופיע היום הזה, כמי שאינו נמצא בשליטתו של השטן, וכל׳ הגמ׳: ״שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני״ (יומא כ׳ ע״א). ביום הזה, אנחנו במקום לאמץ את המוות כגזירת הגורל, של ׳הקץ׳ הבלתי נמנע של הווייתנו, אנחנו אוחזים בתשובה כהתרחשות הבלתי נמנעת, מאמצים ומכירים בתקווה כאופציה היחידה האפשרית. וכל׳ הרמב״ם שהבאנו: ״וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל״. זהו ה׳קץ׳ היחיד האפשרי, כאשר כך ורק כך, אנחנו יכולים לחלץ עצמנו, מתוגת החטא, מהדיכאון והדשדוש שאנו נמצאים בו.
זאת התשובה המכוון אל ׳כישלון׳ שעליו קורא הנביא: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״ (הושע יד׳ ב׳). ובינו זאת, אנחנו לא שבים אל ה׳ אלא עד ה׳! הוי אומר, אנחנו לוקחים את כל הווייתנו וכביכול מצרפים אותו בנקודת ה׳עד׳ הזאת, זאת הנקודה של הייעוד והיעד, המקום שבו כל הדברים הולכים ומתחברים, הולכים ומצטרפים. מה שנקרא בל׳ התפילה: ״שׁוכֵן עַד מָרום וְקָדושׁ שְׁמו״. כי ביום הכיפורים אנחנו כולנו חקוקים באותו ה׳עד׳ הנשגב והאינסופי, מוצאים חתירה תחת המקום שבו אין למוות חלק ונחלה, מקום שכולו בסימן של חיבור והצטרפות, של: כִּי אַתָּה עִמָּדִי!
עד כדי כך יש משהו שהוא כה עמוק ואפילו דטרמיניסטי ביום הזה של יום הכיפורים ובגזירת התשובה שמוכמנת בה, עד שאנו מוצאים את דעתו של רבי יהודה ע״כ: ש׳עיצומו של יום מכפר לשבים ושאינם שבים׳. בראייה הזו, הכפרה, או אם נרצה, התקווה וההתחדשות, ממש נכפית עלינו, אם נרצה ואם לאו. כל שמה שכביכול נדרש מאתנו, הוא פשוט להיות ביום הזה, בלי באמת לעשות או לעשות דבר וחצי דבר. אבל גם אנו שאין פוסקים כרבי יהודה, מקבלים את ההנחה ש׳עיצומו של יום מכפר, לשבים׳. הוי אומר, עצם ההוויה האלמותית של יום הכיפורים, מכפרת למי שמיישם ביום הזה את עבודת התשובה. או במילים אחרות, למי שבאמצעות תשובתו, הופכת את הקץ, מסופיות של מוות, ל׳קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה׳.
כך שאם מוצאים אנו שהמיתה והייסורים מכפרים גם הם, הרי שהם באים כהצטרפות אל התשובה שקודמת להם (וכפי המפורש שם בגמ׳ וברמב״ם). הוי אומר, התשובה כביכול מתמירה את חווית הסופיות לחוויה של קרבה ודביקות. או ליתר דיוק, עצם חלותה של התשובה, היא בדיוק בנקודת התפר הלימינלית הזאת, להפך את מה שנתפס כסופי ונפסד, למקום של הכלה וכפרה.
השעה דוחקת, ויום הכיפורים עומד להיכנס ולפרוס כנפיו, כך שאין די זמן להרחיב עוד, כך שרק אומר שבאופן עמוק, זהו למעשה כל סיפורו של יונה וניוונה, והשליחות הרת הגורל המוטלת על כתפיו. יונה מנסה לברוח מגזירת התקווה הזאת, הוא רואה בה משהו שאינו הוגן, משהו שלא אמור להיות לאנשים שחטאתם כה עצומה וכבדה. אך לאחר כל התלאות שעוברות עליו, והוא מבין שאין מנוס (תרתי משמע) מביצועה של המשימה הזאת. וכי גזירת התשובה, או אם נרצה, התקווה, היא בלתי נמנעת, רק או אז הוא מיישם בפועל את משימתו, ואכן חזרתם בתשובה של בני העיר נינווה היא לא פחות ממופתית עד עצם היום הזה. כך בשולי כל סאגת ההתרחשויות שעברו עליו, אלוהים כביכול מורה בפניו על הגזירה הדטרמיניסטית הזאת של התשובה והתקווה:
״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה-לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה-לִי עַד-מָוֶת. וַיֹּאמֶר יְהוָה–אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה, וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה–אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה, רַבָּה״(ס׳ יונה ד׳ ט׳-יא׳)
הוי אומר, החמלה והתקווה, הולכת ומקיפה את ההוויה כולה, מאותו קיקיון שמעניק לו את הצל, ועד לנינווה העיר הגדולה שיש בה אלפים ורבבות של בני אדם. וזהו המסר הגדול, בלתי ניתן לברוח מכך, אין באמת ברירה אלא להיענות לצו התשובה והתקווה הזאת. וכפי שמכיר זאת יונה בעצמו: ״וַאֲנִי אָמַרְתִּי, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ״ (שם, ב׳, ה׳). וכאמור, יש עוד להרחיב בהקשר הזה, אך מקוצר הזמן, אסתפק בזה.
כך שכול שנותר לנו, הוא באמת לקבל על עצמנו את גזירת התקווה הזאת. להבין שהסופיות והיעדר המשמעות, לא רק שהיא איננה מתחייבת, אלא היא לא יותר מאשר בחירה חד צדדית וערכית שלנו, לראות ולתפוס כך את חיינו. וכי אדרבה, המסר הגדול של היום הזה של יום הכיפורים, הוא בעובדה שאם ישנה גזירה בלתי נמנעת באמת, היא האופטימיות, והאפשרות להתחדשות, הזכות והזדמנות הפז שניתנת בעדנו ביום הקדוש, האחד והיחיד הזה, יום הכיפורים.
ולוואי נזכה לאמץ ולממש זאת כדבעי. ושתהיה לכולנו שנה טובה ורצופה בתקווה והתחדשות, וגמר חתימה טובה!
