על אופייה הדואלי של האמונה היהודית, האידאלית לעומת היישומית. מאמר שלישי בסדרה. פרסום חוזר1 min read

בשני המאמרים הקודמים, עסקנו בהרחבה בהארתם של שתי פרשיות אלו של קריאת שמע, כמייצגות של שני הרבדים של האמונה, האידיאלית מחד והיישומית מאידך. בפרק זה ננסה להתחקות אחר ההבדלים בין שתי פרשיות אלו, ואיך הדברים מתקשרים לאופן הופעתם בפרשיות התורה. וראשית אפתח בהשוואה לשונית ורעיונית כאחד, בין שתי הפרשיות הראשונה לעומת השנייה, ואיך האבחנה המרכזית האמורה, בא לידי ביטוי בהבדלים הקיימים בין שתי פרשיות אלו.

חובת השמיעה:

פרשה ראשונה: שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה׳ אֱלֹהֵינוּ, ה׳ אֶחָד.

פרשה שנייה: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי.

משמעות: בפרשה ראשונה השמיעה מכוונת כולה אל האידיאה האמונית-מונותאיסטית, באופן בלתי מותנה (לא בל׳ של ׳אם׳ וכו׳). ואילו בפרשה שנייה הציווי על השמיעה מופיע כבר בל׳ מותנית ולא כשלעצמו, ׳אם שמוע׳. ובדייקא, השמיעה כבר מכוונת ומסופחת אל העשייה, דהיינו אל הפרקטיקה של המצוות, ולא בגרסתה האידאית הטהורה והמופשטת.

חובת האהבה:

פרשה ראשונה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ.

פרשה שנייה: לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

משמעות: בפרשה ראשונה האהבה עומדת כשלעצמה, היא נתבעת באופן מוחלט ובלתי מותנה, זאת לעומת האהבה בהופעתה התובענית בפרשה שנייה, שבה היא מסונפת אל העבודה. אין לאהבה קיום במנותק מהפרקטיקה של העבודה, כאשר דווקא היא שתובעת את ההתמסרות של ׳בכל לבבכם ובכל נפשכם׳. זאת ועוד, בגרסה המופיעה בפרשה ראשונה, הפנייה היא בל׳ יחיד, לעומת הפנייה בפרשה שניה שבה הפנייה היא בל׳ רבים. הוי אומר, פרשה ראשונה בהגדרתה פונה אל היחיד וסגולותיו האישיות, הוא זה שבאמת מסוגל לדבוק באידיאה האמונית בצורה כה אדוקה וטוטאלית. זאת לעומת פרשה שנייה, שפונה מלכתחילה אל הכלל, החברה והקהילה. שם במקום הציבורי הזה, מתחייבת האדפטציה של האמונה בגרסתה האידיאית הטהורה, אל הגרסה הפרגמטית-יישומית. וכל׳ של החכם אביי המובא לעיל: רבים עשו כרשב״י ולא עלתה בידם.

התשואה ממצוות האהבה:

פרשה ראשונה: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ.

פרשה שנייה: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.

משמעות: בפרשה ראשונה השכר הוא בבחי׳ שכר מצווה מצווה, הוי אומר ההיענות לצו ההתמסרות הטוטאלית, משיאה את האדם למקום שהתורה (׳הדברים האלה׳) חקוקה עמוק בלבבו פנימה. התורה הופכת להיות אבן הראשה של חייו ואישיותו (וכפי ששרטטנו במאמר קודם בדמותו של רבי עקיבא). זאת לעומת התשואה המופיעה בפרשה שנייה, המתייחסת אל החיים הארציים והטבעיים עצמם. האדם של פרשה שנייה הוא אדם של מרחב וטבע, הוא לא מתכחש להווייתו במובנה היותר ריאלי, כאשר אדרבה, דווקא הדבקות האמונית והתורנית, מאפשרת לו חיים עשירים, בריאים ותוססים יותר. תשואה קיומית-טבעית זו, חוזרת על עצמה אף בשלהי הפרשה השנייה באופן מובהק אף יותר: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם–כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ״.

הציווי האישי לעומת הציווי על הנחלה לבנים:

פרשה ראשונה: וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

פרשה שנייה: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

משמעות: בפרשה ראשונה מופיע הציווי על העיסוק התורני המתמיד, כהוראה שתקפה לכל אחד ואחד באשר הוא. זאת לעומת הפרשה שנייה, שבה מופיע הציווי כהוראה פדגוגית של מורשת והנחלה לבנים. במובן זה, לפנינו הארה פדגוגית נפלאה, על האופן שיש להצביע לבנים והתלמידים (כפי שדרשו חכמים בספרי: ׳ושננתם לבניך, אלו התלמידים׳), על המודל האידיאלי של ההתמסרות התורנית. אך בינו זאת, בפרשה שניה נשארת הוראה זו נשארת ברובד הפדגוגי הטהור, כאשר היישום כבר עובר את ההתאמה והטמעה הטבעית האמורה בפרשה זו. זהו רעיון שמזכיר במעט את העיקרון התלמודי הידוע של: “הלכה ואין מוריו כן” (מנחות לו’ ע”ב).

אלו הן ארבע דוגמאות של הבדלים בולטים שניתן להצביע עליהם, בין פרשה ראשונה לשנייה (ובאופן שבו הבדלים אלו מתכתבים עם הרעיון השזור בסדרת מאמרים אלו). אך הדבר המרכזי שברצוני להצביע עליו במאמר זה, הוא על איך האמונה האידיאית מטרימה את האמונה היישומית, באופן שבו היא הונחלה מלכתחילה לאומה היהודית אי שם בראשית תקופת התהוותו במדבר ובכניסה לארץ ישראל.

בראייתי, תקופת שהותם של ישראל ארבעים שנה במדבר, הייתה למעשה תקופה שכולה על טהרת האמונה האידיאית. או אם נרצה, זאת תקופה שמייצגת בבסיסה את פרשה ראשונה של קריאת שמע. שום דבר ממאפיינה של תקופה זו, אינו הולם את החיים הריאליים כפי שבאים לידי ביטוי בפרשה שנייה של קריאת שמע. לא היה שם לא זריעה בשעת זריעה ולא חרישה בשעת חרישה וכו׳. כך למעשה כביכול הוחדרה והוטבעה בנשמת האומה היהודית, האידיאה האמונית בצורה הטהורה והטוטאלית ביותר. וכשם שדיברנו לעיל בהקשר הפדגוגי, הרי שתקופה זו היא על טהרת הפדגוגיות. שום דבר לא עומד כשלעצמו כמטרת עצמו, אלא כולה מכוונת כהכשרה תודעתית/מנטאלית לתקופת החיים האמתיים, דהיינו מרגע כניסתם לארץ ישראל ואילך. זאת כשם שפרשה ראשונה של ק״ש, אינה עומדת לכשעצמה (בוודאי בעבור כל מי שאינו צדיק גמור כר”ע ורשב”י, והוא בבחי’ “אין עושים רצונו של מקום”, כמתבאר מתוך דברי התוס’ שהובאו במאמר א’), אלא משמשת כמבוא אמוני-אידיאי לגרסה האמונית היישומית של פרשה שניה.

כך לטעמי יש למעשה לקרוא חלקים נרחבים בפרשיות ואתחנן ועקב. שתי פרשיות עוקבות, זו לעומת זו. ואנסה בשורות הבאות, להטעים את הדברים כדבר דבור על אופנו:

חלקים נרחבים בפרשת ואתחנן, עוסקים בשחזור מעמד הר סיני שבו ניתנו לישראל הלוחות הראשונות. האלמנט הבולט ביותר באופן שבו מתואר האירוע ההתגלות (מלבד חזרה על עשרת הדיברות עצמם), הוא אלמנט האש הגדולה שאפיינה את המעמד הנשגב ההוא. אביא כאן כמה פסוקים בהקשר הזה:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר ה׳ אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי: אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן. וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן, תַּחַת הָהָר; וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, עַד-לֵב הַשָּׁמַיִם–חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל וַיְדַבֵּר ה׳ אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת-בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת–עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים; וַיִּכְתְּבֵם, עַל-שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. וְאֹתִי צִוָּה ה׳, בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם: כִּי לֹא רְאִיתֶם, כָּל-תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה׳ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

דברים ד׳:ט-טו

והדברים חוזרים ונשנים שם בהמשך הפרק:

כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה—וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים: כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה׳ אֱלֹהֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם—לְעֵינֶיךָ. אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ. מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וְתַחַת, כִּי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ, אַחֲרָיו; וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל, מִמִּצְרָיִם. לְהוֹרִישׁ, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ–מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה–כַּיּוֹם הַזֶּה. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ–וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים.

דברים ד׳:לב-מ

לפנינו רצף ארוך של כתובים שעניינם התראה חוזרת ונשנית מפני הממשות. החיים הטבעיים בארץ ישראל, עשויים לגרום לנטייה ברורה לדבוק בממשי-הצורני. מעמד ההתגלות בסיני שמהווה את האירוע האמוני – מונותאיסטי הגדול ביותר מאז ומעולם, מופיע כאן באופן של שלילה מוחלטת של אפשרות ההוויה. דווקא זיכרון האירוע במתכונתו האבסורדית, הוא זה שיכול להבטיח את האחיזה האמיצה באמונה בגרסתה האידיאית הטהורה. אכן, בלתי ניתן לחיות כשכך היא הופעתה של האמונה, כך שקיים יסוד מובנה של סתירה בין החיים עצמם, ובמקרה שלנו אלו הם החיים במתכונתם הארצישראלית, לבין ההתגלות האמונית. ולכך משה רבינו חוזר ומתרה בפני האומה היהודית לזכור ולא לשכוח חלילה, את היסוד האבסורדי ההוא. או אם נרצה, את אופן הופעתה של האמונה וההתבטלות לעומתה, כפי שהתחולל שם במעמד הר סיני. במובן זה, הלוחות הראשונות, מהוות את האב טיפוס של החיים במדבר. של משהו שהוא בלתי אפשרי באמת ליישום אופרטיבי. כך שכול שנותר הוא לחקוק את האירוע האבסורדי של מעמד הר סיני, כזיכרון מכונן. כאידיאה מונותאיסטית טהורה, המהווה נקודת התכוונות דתית ותרבותית כאחד.

וכמה יפה לקרוא לאור זאת, את הכתובים המופיעים בפר׳ ואתחנן לאלתר לאחר החזרה על עשרת הדיברות:

וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה׳ אֱלֹהֵינוּ עוֹד–וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ–וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה׳ אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ–וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי, שָׁמַעְתִּי אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ–הֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֺתַי–כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם. לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל-הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם; וְעָשׂוּ בָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם: לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל. בְּכָל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם–תֵּלֵכוּ: לְמַעַן תִּחְיוּן, וְטוֹב לָכֶם, וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן.

דברים ה׳:יט-כט

לפנינו כאן תיאור מופלא ממש. העם היהודי חווה באותה התגלות מונותאיסטית חד פעמית בסיני, חוויה שהיא לא פחות מאשר מוות. אימה גדולה אוחזת בהם מפני האש הגדולה והעוצמה הטוטאלית של המעמד, עד אשר הם באים אל משה בתחינה, כי הוא זה שיעמוד בתווך בינם לבין האלוהים. ואכן אלוהים מצדיק את דבריהם, ואומר למשה ׳הטיבו אשר דיברו׳. ואו אז, הוא מגלה את אוזנו, שאכן חווית המעמד ההוא, איננה אפשרית בשום צורה ואופן, ומשמעותה בהכרח הוא מוות, אלא שכל מטרתה הייתה אך ורק לחקוק בהם את אותו זיכרון טוטאלי ובלתי אמצעי, אשר דווקא יאפשר להם לחיות בטוב ולהאריך ימים בארץ שהם באים שם לרשתה. וכמה שהדברים מתחברים לדיבור האמור במאמר קודם, אודות חווית המוות של הצדיקים האוחזים באומץ באידיאה האמונית של פרשה ראשונה של קריאת שמע, לעומת חווית החיים הממשיים, ששייכת כולה לפרשה שנייה.

זאת גם הסיבה שאנו מוצאים בפרשה זו ׳ואתחנן׳, את פרשה ראשונה של קריאת שמע כסמוכה לתיאור ההתגלות בסיני ועשרת הדיברות. ויש בכך בנותן טעם, כי התובענות האמורה בפרשה ראשונה של קריאת שמע, מקבילה להופעת ההתגלות במעמד הר סיני, עד אשר אנו אף למדים מדברי חכמים (ברכות יב׳ ע״א), כי ביקשו לקבוע את אמירת עשרת הדיברות ביחד קריאת שמע, אך רק מפני תערומת המינים (שיאמרו שאך אלו ניתנו למשה מסיני) נמנעו מכך. ודוק, כי עשרת הדברות מהוות בעבורנו את עצם הלוז של ההתגלות ההיא בסיני, אשר היא מצטרפת לקריאת שמע, ובדייקא לפרשה ראשונה, כפי שהתבאר.

רצ״ב המאמר הרביעי בסדרה: