פרולוג:
יום צום תשעה באב נחשב כאחד הימים הטעונים והקשים ביותר בזיכרון הלאומי היסטורי של האומה היהודית. אך מעבר לזיכרון הטרגדיות שלפי המסורת התרחשו ביום הזה, הוא גם נחשב כיום שדווקא בגלל אופיו הקשה והטרגי, נושא בחובו גם את נקודת הראשית של הגאולה. היום שבו אמור להיוולד מי שאמור להיות אמון על בשורת הגאולה והחירות, משיח בן דוד. אלו הם שני פנים של אותו מטבע. בנקודה האפלה והטרגית יותר, נמצאת גם נקודת הראשית לנביטת הגאולה. זאת ראייה שרואה את האסונות והמשברים, דווקא כנקודה שממנה ניתן לצמוח, להשתחרר ולצאת לדרך אופטימית חדשה. הכול מעגלי, שום דבר לא בינארי, ובלתי ניתן לשינוי ומפנה. כך ראו חכמים לפרש את מאמר הכתוב בס׳ איכה: ״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״ (א׳ טו׳). תשעה באב הוא בחי׳ מועד. זאת גם הסיבה מדוע אנו נמנעים מלומר תחנון בתשעה באב (ראה שו״ע או״ח תקנט׳ ד׳).
כמה יְהוּדִיּוּת טיפוסית ישנה בראייה הזו. כזו המסוגלת למנף דווקא את המצב הקשים ביותר, את אותו היום שהוא סמלה של הטרגדיה היהודית לדורותיה, ליום שדווקא ממנו עשויה לצמוח הישועה ובשורת הגאולה.
במאמר הבא אנסה להצביע על היסוד המעגלי הזה. איך דווקא מתוך מצבים מחרידים וכמעט בלתי אפשריים שחוותה האומה היהודית, התפתחו דווקא התהליכים היותר אופטימיים וגאולתיים. ואיך הכול הוא בעצם גלגל אחד של גורל שכולו פלא, נס להתנוסס, כזה שכול שיש לנו הוא רק לעמוד ולהשתאות למולו. להכיר עד כמה סוד הנצח של הקיום היהודי, הוא חזק ועצום מכול מה שנראה בעיניים ריאליות כאבסורד ובלתי אפשרי.
הצטרפו אליי למסע קצר על קצה המזלג, של למעלה משלוש מאות שנה של יהדות, אי שם באירופה של המאה 17 ועד ימינו אנו, כאן בארץ ישראל במאה ה-21.
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר
צאו וחשבו גדולתו של מקום, היודע העתים וקורא הדורות מראש. איך בשלוש המאות האחרונות התהליכים הלכו והזינו אהדדי, אך בעיקר הכשירו את הבשלתן של התופעות העתידיות כמן מטה של קסם. עוד זה מדבר וזה בא, באיזושהי חוקיות פנימית שכזו. כמו הייתה התרחשות אחת, טראגית ונוראה ככל שתהיה, הגרעין העמוק והראשוני שאפשר את הבשלתה של ההתרחשות שתבוא לאחריה. זו שתהווה לקטסטרופה שקדמה לה מזור ותשועה גדולה. וכך חוזר חלילה, בתנועת מטוטלת חידתית ומופלאה, באופן שכיום ברטרוספקטיבה דומני שיכולים אנו לראות כמעט בעליל, איך מעז יצא מתוק וכיצד מכל נפתולי הדרך המייסרים, הצליח העם היהודי להגיע למקומו הנוכחי ע”כ המשתמע. ואנסה לשרטט במהירות הבזק, את מתווה התנועתיות הזאת כפי שהיא הולכת ומתעצבת בראייתי:
פרק א’: המאות ה-17-18 – השבר הגדול, שבתאות, והולדת החסידות
במחצית המאה ה-17 חוותה יהדות מזרח אירופה, את אחת הקשות והאיומות שבאסונות; גזירות ת”ח ות”ט, השטן בוגדן חלמניצקי וגדודיו המפלצתיים היכו בעם היהודי מכת חרב, הרג ואובדן המוני. רבבות נקטלו באכזריות נוראית, מאות קהילות פשוט הושמדו מעל פני האדמה, והמציאות כמו מעולם לא הייתה נראית קשה ומזוויעה יותר.
מציאות של אופל קשה שכזו, יצרה בעם היהודי את התחושה הקיומית, כי אין לנו שיור אלא בתקווה המשיחית לגאולה ולהתקוממות מחדש בארץ הצבי. רוח זו הולידה כמעט לאלתר את תופעת השבתאות, שראשיתה בשנות השישים של המאה ה-17 וסופה (אם בכלל) אי שם, בשלהי המאה ה-18. אך דווקא מהאופן הכה עמוק ומטלטל שבו היא פעלה בלב האומה ממש, כשהיא מצליחה לתקוע שורשים עצומים לאורך תקופה כה ארוכה (וחשובה) בעם היהודי, אנחנו למדים על גודל הצורך, הצימאון והתשוקה הרוחנית העזה שבעבעה בעם היהודי והתפרצה כמין גייזר פראי וחסר מעצורים, בעקבות ‘בשורתה’ של תנועה זו על גלגוליה השונים.
ובהמשך להאמור לעיל בפרק המבוא, לפי המסורת נולד שבתאי צבי ביום צום תשעה באב. בעיניו לא הייתה בכך רק סימן בעלמא גרידא, אלא אות מובהק המאשש את בשורתו המשיחית. בראייתו של ש״צ, על הגאולה להגיע מהמקומות היותר נמוכים ואפלים, ואפילו כאוטים ואנטינומיים (׳גאולה מן הביבים׳) כך שכשם שבתשעה באב, ברגעי המשבר הנורא, נולד אורו של משיח, כך גם על תקוות הגאולה כולה לצמוח דווקא מתוך השבר וריסוק המוסכמות והנורמות ההלכתיות והמוסריות. אין פלא א״כ, מדוע המעשה האנטינומי היותר משמעותי שחוללה השבתאות באותה העת, היה דווקא בביטול הלכות הצום והאבלות של תשעה באב, והפיכתו ליום שכולו שמחה וצהלה, חגיגה ויום טוב. כך בעיניה זכה היום הזה למימוש היותר תכליתי ושלם שלו.
והאמנם, כי תנועת השבתאות אכן הותירה אומה פצועה ומדממת המבוססת בסחי ושבר גדול עד מאוד. אך מאידך, היא גם הייתה זו שהצליחה – אם נרצה ואם לאו, לעורר את העם היהודי מרבצו, ולהביא בשורה אדירה של רביזיה ותנופה רוחנית חסרת תקדים (וזאת לא מעט, בזכות תורת הקבלה שהלכה והתפשטה בעת ההיא במזרח אירופה, כהמשך ישיר להתגלות ס’ הזוהר במאה ה-12 בספרד. ובדייקא פיתוחה ועיצובה ע”י האר”י בצפת במאה ה-16 ובהמשכיותה בקהילת המקובלים באיטליה במאות ה-16-17). תנועת התעוררות מיסטית–משיחית זו, הולידה בסופו של דבר כמעט במישרין, את תנועת החסידות (במחצית הראשונה של המאה ה-18). תנועה שהצליחה לראשונה להנחיל באומה הישראלית רוח של תקווה של התרוממות הרוח והתחדשות יהודית אמתית. לא עוד עולם שתסיסתו הרוחנית מתקיימת אך בגבולותיו הצרים של השיח התורני-פנימי בבית המדרש, אלא עולם שלם עצום ונשגב של דביקות ושיח תיאוסופי ותיאורגי, חי דינאמי ורלוונטי לכל שכבות העם באשר הם.
פרק ב’: המאה ה-19 – הריפוי הרוחני, ההתחדשות הישיבתית, והולדת המודרנה
אך דא עקא, כי לצד הנחמה והריפוי הפלאיים ממש שהביאה בכנפיה תנועת החסידות לרבבות אלפי ישראל, ויצרה עולם שלם אדיר ומרתק של פליאה והתבוננות חדשנית, הלכה מטוטלת זו גם לכיוונים אחרים. כנגד התסיסה המיסטית האדירה שהביאו בכנפיהם השבתאות והחסידות גם יחד, התייצבו שתי תנועות של ריאקציה; ההתנגדות, ותנועת ההשכלה והנאורות (ראשית המאה ה-18). זו האחרונה הביאה בכנפיה תביעה לרפלקסיה, ביקורת עצמית ורציונאליות טהורה (קאנט ושות’), דבר שכמו גזר מיניה וביה ערעור ורפורמה בלא מעט היבטים במסורת ישראל וההלכה היהודית, ובהמשך לדאבון לב, אף להתבוללות קשה של רבים מבני עמנו.
אך דווקא בזכות תנועה זו מחד, ותנועות ההתחדשות הרוחניות והמשיחיות מאידך, מצאה לנכון תנועת ההתנגדות שלא להישאר פאסיבית ונטולת התייחסות לרוחות התקופה העזות הרוחשות מסביב, והשכילה להעמיד מצידה אופציה תורנית-הגותית שתהווה תשובת משקל הולמת לתנועות האחרות הפועלות ומשפיעות על המרחב היהודי. כך הפציעה לאור עולם, המחשבה התורנית–ישיבתית החדשה (שהתפתחה במובהק במחצית השנייה של המאה ה-19). זו תבעה מעצמה להגדיר ולנסח מחדש את החשיבה התורנית, בכלים ביקורתיים מתודיים. לנסח את ההגדרות התלמודית באופן מושכל וביקורתי, כשהיא שואבת לא מעט ממאפיינה המחשבתיים-ראשוניים מהגיונות המחשבה המודרנית שהתפתחה באותה עת (חפצא-גברא = אובייקט-סובייקט. ועוד כיו”ב).
ההתלהבות והרנסנס המחשבתי שהביאה מתודיקה חדשנית זו, היה אדיר וסוחף, והיווה אלטרנטיבה הגותית הולמת לאלפי צעירים יהודיים שוחרי תורה ודעת. וזאת לצד תנועות דתיות נוספות שהסתנפו לזו האחרונה, כמו תנועת המוסר הליטאית.
פרק ג’: שלהי המאה ה-19 – ציונות כתנועה לאומית סינקרטית
וראו זה פלא, איך כל התנועות האמורות הללו גם יחד, כמו הלכו ונשאבו במזיגה אחת, אל תוך התנועה הציונית (בשלהי המאה ה-19). הציונות הצליחה לעשות את הלא יאומן, ללהטט בין כל התנועות הנזכרות וטיבן המיוחד להן, ולהכיל בתוכה בד בבד, את הרוח המשיחית-אזוטרית של השבתאות והחסידות מחד, לצד האופי החילוני והשכלתני של ההשכלה וההתנגדות מאידך. וכך מתוך כל ההכלאה הדיכוטומית ובלתי אפשרית הזו (לכאורה), החל העם היהודי לחשב דרכו באמת, איך הוא מייצר פרוגרמה מדינית ופוליטית מסודרת ואופרטיבית, לשיבתו הגדולה לציון משוא כיסופיו בכל הדורות. אכן, הכול מכול היה שם בקדירה הציונית הרותחת הזאת, ושמא זה סוד כל קסמה.
פרק ד’: המאה ה-20 – השואה והתקומה
ובהמשך לכל האמור, כמה גם כאן יכולים אנו לראות עין בעין ממש, באופן שכמו קדמה הרפואה למכה, ושמא האנושה שבמכות כולן. כי תנועה זו הייתה מצע המזור המקדים לאומה הישראלית, לאיומה והמחרידה שברעות שאי פעם פקדוה; השואה – במלחמת העולם השנייה. כמה רפואה הייתה העובדה שרגע אחרי שהקטסטרופה התרגשה על ראש העם היהודי, המתינה בעדם אדמת ארץ אבות, להוות מקלט ופליטה גדולה בהר ציון לעם שרידי חרב. כמה מצמררת המחשבה כי אך שלוש שנים מסיומה של האיומה שבסיוטים, כונן העם היהודי מחדש את ריבונותו על ארצו הנצחית. ומשם קצרה הייתה דרכו להשיג את הטוב והמעולה שבמצבים שהוא ידע מעודו; רוחנית, תרבותית וגשמית גם יחד (בארץ ואף מחוצה לה).
וכמה יפה להביא כאן דברי הנביא ישעיהו שמהווים כמן קריאה מהדהדת להיסטוריה היהודית לדורותיה:
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה’ וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם ה’ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ–לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע: אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ. נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפו.
ישעיהו ב׳:כ״ז-ל״א
