השבוע ביום ג׳ תמוז, ציינו 30 שנה להסתלקותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – הידוע בשמו ׳הרבי מליובאוויטש׳׳, מי ששימש כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד, ואחד היהודים המשפיעים ביותר בדורנו. שאלת מותו של הרבי עודנה נתונה לדיון ואף לפולמוס בקרב חסידיו. רבים מהם עודם מסרבים לקבל את עובדת הסתלקותו, כמציאות טרגית – מוגמרת ואל חזור. הרבי היה כה נוכח ומשמעותי בחייהם של כל כך הרבה אנשים ובכל כך הרבה רבדים בחיי העם היהודי, כאשר טביעת אצבעותיו והשפעתו עודנה חיה ומפעמת עד היום במלוא עוזה. כך שזה כמעט טבעי כי הסתלקותו תעורר תגובה שכזו שמסרבת להשלים עם מותו, כמה שתהיה תגובה זו אבסורדית ומופרכת ככל שתהיה. זאת ועוד, עובדת זיהויו של הרבי כמשיח, אם על ידי עצמו (כך לפחות לפי פרשנות חלק מחסידיו) ואם על ידי רבים מאוד מחסידיו ומעריציו, מתקשרת גם היא באופן ישיר לשאלת היחס הנכון לעובדת הסתלקותו, והקושי המובנה לקבל את ההנחה שאכן הרבי בערוב ימיו הלך בדרך כל הארץ, כשגזירת המוות נגזרה עליו כפי שנגזרה על כל יצור אנוש אחר לפניו ולאחריו.
במאמר הבא אנסה לגעת בעניינה של המוות ומקומה בחיינו, ומה פשר עניינה של הטומאה לעומת הטהרה, כנוכחים כה קרדינאליים בהוויה הדתית, זאת לאור האופן שבה מופיע המוות דווקא בפרשתנו – פרשת חוקת, ואיך הדברים קשורים לדמותו ופועלו של הרבי שהסתלק בפרשה זו.
אחד המאפיינים הבולטים של מצוות הטהרה מטומאת המת, זאת באמצעות פרוצדורת הטהרה של עשיית הפרה אדומה והזיית אפרה על מי שנטמא, הוא היסוד האבסורדי. אין עוד הוראה בתורה שהתווית האבסורדית כה מיוחסת לה. וכפי שכביכול שמים חז״ל בפיו של הקב״ה, בל׳ המובאת בדברי רש״י הפותח לפרשה זו: ״לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה״. לכאורה אין אכן טענה רציונאלית יותר מטענתם זו של השטן ואומות העולם, כך שאיך באמת ניתן להתמודד עם טיעון שכזה?
אלא כי לטעמי מונח כאן עניין עמוק ביותר:
הקושי האמתי ביותר שניצב בפני החיים, או ליתר דיוק, בפני רצון לחיים – אותה שאיפה טבעית המושתתת בכל אחד ואחת מאתנו, להשפיע ולהקרין, ליצור ולהתפתח, זאת ידיעת הסופיות. דהיינו, ההכרה שכול מה שקורה כאן סביבנו, הוא בר חלוף, זמני ונפסד ביותר. בין לילה היה ובין לילה אבד, הכול הולך ומתכלה, כאבק פורח וכחלום יעוף. זאת ידיעה שמבחינה עובדתית גרידא, אין אמתית הימנה. אולי אפילו באיזשהו מקום, זוהי האמת היחידה שאנחנו יודעים על משהו. אם תרצו, הדבר היחיד שאנחנו באמת יודעים על החיים, זאת העובדה שאנו מתים. כך שבאופן בלתי נמנע מייצרת ידיעה זו שיתוק אחד גדול. כי הלא מה הפשר והתכלית ליצור ולהשפיע? על מה כל הסער הגדול הזה של החיים והתמודדותם? מה פשר ישר להשקיע וליצור כ״כ הרבה, אם גם כך בערבו של יום, אנו חוזרים להיות עפר מן האדמה. וכל׳ של משורר קהלת: ״כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר”.
בהשקפה זו, ישנו מצד אחד משהו מאוד צלול ומפוכח, אך זאת מן הראוי להיאמר, יש בה גם בו זמנית, משהו שהוא המסרס את האדם לחלוטין. ממלא אותו בייאוש וסקפטיות, תחושת היעדר משמעות ויגעות לאין קץ. ברור שכאשר זאת התחושה, אי אפשר באמת לחיות, דהיינו, לוודא שהעולם הולך ומתקדם, משתלם עוד ועוד, נעשה טוב וראוי יותר, מבחינה חומרית, תרבותית ומוסרית גם יחד (כך שגם לא פלא, מדוע ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת).
את התחושות הרפלקטיביות הללו, אפשר לתאר גם כציניות, ספקנות, חשדנות, וכיו”ב. אלו הן תחושות שככול שיהיה האדם יותר ׳בר דעת׳, הן יקננו בו ביתר שאת. הוא לא לעולם לא באמת יוכל להתמסר כראוי לתסיסת החיים והמשימות הקיומיות הראויות. תמיד הוא יטיל ספק, ישאל על מה ועל למה? ממש כאותו בן רשע בהגדה של פסח שקורא לעומתנו: מה העבודה הזאת לכם?! לכם ולא לו!
כך שאם נחזור לעניין שבו פתחנו, המוות כשהוא נוגע בחיים, תוצאתו טומאה. כאשר אדם מתוודע אל חווית המוות באופן קרוב ובלתי אמצעי, הוא בהכרח מושפע מכך תודעתית ונפשית כאחד. עצם החשיפה הכה ממשית אל הסופיות יש בה משהו שעלול להיות מעכיר ומדכדך עד דכא. זהו מצב שבראיית התורה הוא בלתי אפשרי. ההשקפה הדתית דוחה ממש ברמה התיאולוגית, את המוות, ״לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ״! זהו המצב התודעתי-דתי הראשוני של האדם, שמתוכו הוא אמור להתייצב לעומת האל מחד ולעומת חייו ועולמו מאידך.
המרחב של הפעילות הרוחנית, בו מובעות התשוקות הדתיות הכמוסות ביותר, ה”ה המקדש, לא יכול לשאת את המיצוב התודעתי/נפשי הזה. אך בהקשר זה, המקדש הוא רק האב-טיפוס לחוויה הדתית הכללית. הדת תובעת מהאדם לתפוס את חייו כמשמעותיים, ככאלה שישנו פשר בבסיסים ותכלית בסופם. כל גישה אחרת, בהכרח תהיה ניהיליסטית ואף חילונית בהכרח. כך שאין שום דרך לתבוע מהאדם להיות אחראי ומחויב, ליצוק בו את הרוח הדתית הגדולה, אם אותן תחושות של ציניות, חשדנות וספקנות, ייקחו מקום בנפשו פנימה.
התשובה לאותה חווית מוות בהופעתה כ”טומאה”, באה בדמות המעשה האבסורדי של הטהרה. במעשה זה מעניק האדם את התשובה ההפכית ביותר לקולה הרציונאלי של ידיעת המוות. הטהרה לוקחת את האדם פנימה, הכי פנימה שרק אפשר. האדם כביכול מקבל על עצמו את החיים מחדש, כמן מציאות אשלייתית, אלמותית. באותה חווית טהרה, החיים הם נצחיים, אין בהם ולו מתום קל בהרהור וערעור של מוות. זאת הסיבה שמעשה הפרה נעשה אל מול פני המקדש. את המקדש אפשר לראות כמן טריטוריה העומדת ותחומה אל תוך עצמה, אין בה יסוד של סופיות כלל ועיקר (הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז׳אן לאקאן קרא לזה “מרחב הטרוטופי”). וכל’ חכמים “שכינה ממקומה לא זזה”. הכול עלול להיות חרב ונפסד, אבל השראת השכינה היא נצחית, מתקיימת בממד שהוא בהגדרתו מטאפיזי-אלמותי. כך שבטהרה ישנו בהכרח יסוד של חזרה אל המקדש, שיבה אל המקום שאינו יודע סופיות מהו, מקום שבו לדברים כולם ישנה משמעות ותכלית, עניין ופשר. זאת גם כמובן הסיבה, שאותם הכוהנים, ובייחוד הכוהן הגדול, שאמונים על עבודת המקדש ויצירת המעטפת הפולחנית-חווייתית של מה שמתחולל, אסורים ביותר לבוא בכול סוג של מגע טומאה (לכה״ג אסור להיטמא ולו לבני משפחתו הקרובים ביותר).
כך שאותם שטן ואומות העולם, משמשים בהקשר הזה, כאותם העומדים מבחוץ (Outsiders באנגלית ). זאת נקודת ראות רפלקטיבית שמכוונת לשלילת עצם מושג הפנים, או אם נרצה, את עצם מושג הקדושה (שעניינה נבדלות והתכנסות. זהו עניין שראוי להרחבה בפנ״ע). מנקודת הראייה הזאת, אכן “מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה”?! אך בינו נא, הטענה הזאת בעומקה, לא פחות ממה שהיא מכוונת כנגד האבסורד האצור במעשה הטהרה, היא בעצם מכוונת כלפי החיים עצמם. כביכול היו אומרים: מה עניין החיים הללו, ומה טעם יש בהם? כי כאמור, מעשה הטהרה מייצג באבסורדיותו את עצם נקודת הכוונה שלו, דהיינו, החיים עצמם. כי חזרה לחיים משמעה בהכרח קבלה מחודשת של היסוד האבסורדי. את אותה עיקרון קיומי ראשוני המכונה בל’ חכמים: בעל כורחך אתה חי!
ומכאן באה התשובה: ״חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה״. זהו מענה שבעצם מספר את סיפורם של החיים עצמם, וממילא גם את עניינה של הטהרה. החיים הם חוק, חוק נתן ולא יעבור! כך שההצטרפות אליהם מחדש, בהכרח מחייבת את קבלת החוק, את עצם היכולת להיות במקום שכולו ציות ופנים. בממד שאין בו ולו בדל של “חוץ”, של משהו שהוא מיסוד “השטן ואומות העולם”.
זאת גם הסיבה שבאופן אבסורדי שבעתיים, דווקא מי שעוסק בעסק הטהרה, הוא עצמו נטמא. כי העיסוק בטהרה, מחייבת את העמדה הרפלקטיבית מבחוץ, כזו שכביכול מעבירה את האדם הטמא מן החוץ הטמאה, אל הפנים שכולו טהרה.
בעומק הדברים, זאת גם עניינה עבודת הבירורים במעשה הכרעת הגורל בעבודת הכהן גדול ביום הכיפורים, בין השעיר המכפר שנכנס כולו קודש לפני לפנים, לשעיר לעזאזל, שיוצא כולו חוצה לארץ גזירה. כך נעשית הכפרה והתבררות, בין חיים של חטא ומוות, לחיים של משמעות ונצח. בין תהומות המוות של העזאזל עם השטן והשדים שבחוץ, להיכל הקודש, שכולו רצוף האהבה וחיי אינסוף. וכידוע, עצם עניינה של עבודת כהן גדול, היא לטהר את המקדש, ולעשותו מחדש כמרחב שאין בו ולו זיקה קלה לממד המוות והטומאה. וע״כ הארכתי במק״א.
וכאן אני מגיע לדיבור על ההקשר של התאריך אותו ציינו, ג׳ תמוז. יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש.
ותחילה אשתף אתכם הקוראים בסרט ארוך יחסית שהתפרסם אשתקד סמוך ליום ההילולא ה29 לפטירתו של הרבי. זהו סרט העוסק ומגולל את התקופה הסמוכה להסתלקותו של הרבי ובכמה ימים שלאחר מכן, אי אז בשנים 1993/4.
מבלי להיכנס יותר מדי בפרטים, רק אציין שהסרט מציג את האופן המטורף לחלוטין (כן, אין דרך אחרת לתאר זאת) שבו חוו החסידים את חווית טרגדיית ההסתלקות הזאת, אם בחודשים הארוכים, ובייחוד בימים שקדמו לפטירת הרבי. אלו הימים שבהם גם כאשר מצבו של הרבי היה אנוש לחלוטין, עדיין לא היו מוכנים חסידיו לקבל את העובדה שהוא פשוט עשוי ללכת לעולמו ממש בכל רגע נתון. כך הם העצימו בעצמם שבעתיים, את האמונה האבסורדית בחייו הנצחיים. אך ביתר שאת, גם כאשר אכן קרה הדבר שלא היה צפוי הימנו, עדיין מיאנו רבים מהחסידים (וחלקם ממאנים עד עצם היום הזה), לקבל את העובדה הסופית-המוחלטת והבלתי נמנעת הזאת. להבין שהרבי אכן הלך בדרך כל הארץ – שב לעפרו, בדיוק כמו כול בן אנוש אחר מאז היות האדם על פני האדמה.
התמונות והאמירות הנראות ונשמעות שם (בייחוד מפי גדולי החסידים והמשפיעים), הם צורמים ביותר. נראים שם לכאורה לפנינו אנשים שאיבדו כל זיקה אל המציאות, אל הריאליה הממשית, איך שהיא כמות שהיא. אך מה שעוד יותר ביתר שאת שבעתיים, מטריד בהקשר זה, זאת המחשבה שאכן לרבי עצמו היה בכך חלק לא מבוטל. באופן שהוא הרגיל את החסידים לראות אותו, טיפח את דמותו כדמות אלמותית, ובדייקא המשיחית. כי הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, שתופעות ההזיה הללו לא צמחו בחלל ריק, לא נולדו סתם כך משום מקום. ואם אדם כמו המשפיע ר’ יואל כהן, שלא היה קרוב הימנו לרבי ולתורתו (ולהפצתה וכו׳), עומד שם ומשמיע את הדיבורים ההזויים והמופרכים ביותר שבן אנוש מסוגל להוציא מבין שפתיו, כנראה שבכול זאת, הדברים איכשהו מתקשרים ומתחברים למקור העליון, ה”ה הרבי בעצמו, ומה שהוא דיבר וטיפח בקרב רבבות חסידיו, לאורך ארבעים ושתיים שנות נשיאותו. ואי”צ להכביר במילים כמה מטרידות תחושות אלו.
אלא שכאן הבנתי משהו מאוד עמוק לטעמי בדמותו בעניינה של המשיחיות בכלל, ודמותו של הרבי בפרט.
הרעיון הראשוני ביותר המוכמן בבסיס התפיסה המשיחית, מחייב את ראיית העולם ככזה הולך אל תכליתו. עולם שהוא רצוף משמעות ופשר, שכל מה שקורה בו מצטרף ומתכלל באותה תכלית – אוטופית – אסכטולוגית, הנעוצה אי שם בנקודת הקצה. זאת אם תרצו, ממש סוג של אקסיומה תיאולוגית/קיומית שהיא רוח אפה כל משיחיות באשר היא.
כך שבמובן זה, הרבי אכן היה משיח. לפחות בעיני עצמו. הוי אומר, הוא ראה את עצמו בעולם כמי שפועל בתוך מרחב שאין משמעותי ותכליתי הימנו. הוא מיצב את עצמו כיהודי עם אספירציות התיקון וההשפעה אולי היומרניות ביותר שהיו כאן מאז ומעולם. זאת הייתה החרגה שקשה להפריז בעוצמתה, מהתפיסה היהודית המסורתית, ואפילו זו החסידית (ובמידה רבה אפילו ביחס אל המסורת החבדי”ת שקדמה לו), הרואה את היהדות כהתרחשות פנימית-פרטיקולרית, אירוע שמתחולל בתוך קהילות סגורות וחברות הרמטיות. שום דבר לא באמת מכוון לשינוי סדרי בראשית ולהגדרה מחודשת של ההוויה היהודית והאוניברסאלית גם יחד. את זה אכן השאירו היהודים לדורותיהם אל אותו “משיח” אוטופי שהם כה מאמינים בו ומתפללים להופעתו. הם האמינו בכל ליבם כי יום יבוא והמשיח המובטח ההוא, יתקן את העולם כולו, יחולל בו פעולות גדולות והתרחשויות פנטסטיות, כמו כל אלו שאנו קוראים אודותיהם בספרי הנביאים, אגדות חז״ל וכו׳.
אז הרבי באיזשהו מקום, היה הראשון שהחליט לעשות מעשה. למצב את עצמו כמנהיג יהודי – חסידי, אולטרה אורתודוקסי מחד, אך בו זמנית, כאדם שפועל ומשפיע מסוף העולם ועד סופו. לוקח אחריות על חיי היהודים ושלומם הרוחני והגשמי, בכול פינה על פני הגלובוס. זאת לצד פעולות רבות לאין מספר, של השפעה על מהלכים פוליטיים ומדיניים, פעילות דתית ורוחנית בקרב שאינם יהודים ועוד ועוד.
כמה במיצוב משיחי רדיקלי שכזה, כמעט ואין בעצם ברירה אלא להביס את המוות. פשוט לדחות אותו על הסף. לא לראות בו אפילו לא אופציה. לחיות בתודעה שכולה פנים, בהתמסרות אינטנסיבית למשהו שהוא אלמותי, לנצח נצחים! להיות במקום שכולו טהרה – חוק של החיים!
אגב, אין פלא מדוע תפיסת המשיחיות היהודית המסורתית, כרכה כמעט באופן סימביוטי, את עניין ביאת המשיח עם תחיית המתים. אי אפשר בעצם לדבר על משיח ובשורתו, ובו זמנית שלא לעקר למעשה את עצם המוות מן השורש, כאפשרות, כמציאות וקונספציה שהם אינהרנטיים לחיים עצמם. ובינו זאת עוד יותר, האמונה בתחיית מתים מתחייבת בדייקא כאמונה ב”תחיית המתים מן התורה” (ראה סוגיית הגמ’ במס’ סנהדרין צ’ ע”ב). כי כפי המתבאר, האפשרות להבסת המוות ולהנצחתם של החיים, מובנית בבסיס העשייה הדתית והראייה התורנית אודות תכלית ופשר האדם בעולמו.
ולמי שקצת מכיר את פועלו ואורח התנהלותו של הרבי בהקשר זה של היחס אל המוות, יודע שלא מדובר במשהו שהוא שולי במשנתו ופועלו, אלא משהו שהיה נוכח שם עמוקות ממש למן היום הראשון שבו הוא עלה לשבת על כס הנשיאות, כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד. ואזכיר רק כמה דוגמאות:
כבר בנוגע לחמיו, האדמו״ר הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ״ל, התייחס הרבי בשפה שכביכול שוללת לחלוטין את עובדת מותו. הדברים מופיעים שחור ע״ג לבן, בשיחות הראשונות שנתן הרבי לאחר פטירתו של חמיו, בהם הוא מצא לנכון לציין שלמעשה חמיו הרבי, חי וקיים במובן הכי פשוט וממשי, וכי כך צריך לראות זאת וכו׳. וזה כמובן נמשך לאורך השנים שבהם הוא דיבר אודותיו כ׳נשיא הדור׳ כמו הוא היה כאן מצוי וחי בינינו. אך ביתר שאת שבעתיים, היה זה בהתנהגותו של הרבי לאורך השנים ביחס לחמיו, כאשר הוא היה פוקד את קברו בתדירות חריגה מאוד, של מספר פעמים בשבוע. ביקורים שבהם היה שוהה באותו האוהל במשך שעות ארוכות, וכפי שעולה מדברים שאמר הרבי בעצמו בלא מעט הזדמנויות, באותם ביקורים הוא היה ממש משוחח עמו, חולק עמו את ענייניו וענייני רבבות החסידים, ואף כביכול מקבל הימנו שלל מענים כאלו ואחרים.
אלו הם תופעות שבאמת קשה לקבל אותם, אם נרצה, לעין חיצונית, הם לחלוטין נראים כהזויים ומופרכים לחלוטין. אך מה שאני מנסה לומר כאן בשורות הללו, זה שבאיזשהו מקום, לרבי באמת כביכול לא הייתה ברירה. הוא החיל על עצמו מן תודעת נצח אינסופית, התכנס לתוך בועתה ומתוכה הוא פעל גדולות ונצורות, כפי שמעטים מאוד אחרים פעלו אי פעם. כך שייתכן, שאכן הוא דווקא כן לקח בחשבון שיום יבוא והוא ילך לבית עולמו כדרך כל הארץ (כפי שאכן נראה מפעולות אחרות שהוא ביצע, כמו כתיבת צוואה ועוד, בייחוד לאחר פטירת רעייתו בשנת תשמ״ח – 1988), אך לפחות עד כמה שזה נוגע למרחב פעילותו המשיחית – ציבורית, שהלכה והדהדה מסוף העולם ועד סופו, שם לא היה מקום למוות. לא הייתה פריבילגיה ולו לסדק קל של ספקנות וחשדנות, סקפטיות וייאוש קיומי.
או אם נרצה, שם במקום המשיחי הזה שהדיו משודדי מערכות תבל, לא היה מקום ולו קל שבקלים, לאותם שטן ואומות העולם, שיקראו לעומתו ולעומת חסידיו: מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?! כי זאת בדיוק טיבה של המשיחיות: חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה! או כפי שקוראים לזה בחב״ד “ביטול״. דהיינו, התבטלות מוחלטת למשלח, למי שבשמו, בהוראתו ובהשראתו, אתה אמור לבצע את אותן פעולות והשפעות. לא שאלות ולא מענות, לא ספיקות ולא ערעורים, פשוט לבצע, להקרין ולעשות, עוד ועוד ועוד – עד לאין קץ.
ואם תרצו, שמא זהו סוד קיומה והתפתחותה הפלאית של התנועה הזאת. האופן שבו הם הצליחו לעקר לחלוטין את הראייה החיצונית-הרפלקטיבית ההיא. לקיים את עצמם לגמרי מתוך החיים פנימה, מתוך מחויבות כביכול עיוורת למשימת התיקון והשיפור של היהדות בפרט והעולם בכלל. למה? ככה! כי זה מה שהרבי רצה. וזה במילים פשוטות וספורות, סוד העניין כולו.
שבת שלום ומבורכת!
