על המשמעות הפרטיקולרית והאוניברסאלית של להיות “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”. והערה בעניינה של ה”פקידה. מאמר לר”ח סיוון ולפרשת במדבר.1 min read

היום הוא ראש חודש סיוון, הוא היום שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב אל מול הר סיני, לעמוד הכן לקראת קבלת התורה הייעודית. מיד לאחר מכן (לפי חכמים בתלמוד, ביום שלאחר מכן ב’ בסיון), קרה דבר דרמטי ביותר בתולדות האומה, אולי לא באופן פורמלי ומעשי, אבל בוודאי מבחינה רעיונית-מהותית. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה האומה היהודית התבשרה על ייעודה הרוחני עלי אדמות. לא עוד דיבורים תיאורטיים על חירות וגאולה, מעכשיו באים לדבר תכל’ס. מי אתם ומה אתם? לשם מה אתם פה? ומה פשרה של כל הצרמוניה הגדולה ויוצאת הדופן הזאת? באנגלית קוראים לזה Money Time.

כך בפעם הראשונה שומעים בני האומה היהודית את הבשורה בדבר היותם: “סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים” ובאופן מובהק יותר: “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ“. בהמשך הדיבורים הללו אף יתורגמו לדברות ונורמות מוסריות ברורות ותובעניות. אבל באותו השלב לפחות, היה חשוב להכשיר את המיצוב תודעתי/מוסרי של בני ישראל. להטרים בעדם את ההבנה בדבר מקומם ותכליתם עלי אדמות. כי מה שייתכן ונשמע לנו כטריוויאלי, אולי אפילו קלישאתי, בעבורם לא היה פחות מאשר מהפיכה זהותית-תודעתית. זאת הייתה תובענות שכוננה והגדירה מחדש את זהותם העצמית. כשהיא עומדת להיות שם כחלק מובנה מהוויתם וגורלם עלי אדמות, גם אלפי שנים לאחר מכן.

המילה “כהן” מהדהדת לנו את עניין המוכנות. הכהן הוא זה שעומד מוכן לשירות, נמצב באופן מתמיד במצב של מחויבות למלא את ייעודו. אם נרצה, הכהן לעולם מְכַהֵן. התפקיד אינהרנטי להווייתו במובן הקיומי הבסיסי ביותר של מי ומה שהוא. בעברית אנו מכירים את המשפט “להיות הָכֵן” בעיניי זאת למעשה גולת הכותרת של ההיות היהודי. הכהן הוא זה שמחויב להיות במצב ההָכֵן באופן מתמיד. גם כאשר באים אנו לבחון מה נכון ומה לא נכון, אין אנו בוחנים את הדבר אל מול עצמו, כי זהו השיעור הגדול שאנו לומדים ממעמד הר סיני, בכך כי מקור הסמכות הנו בהכרח שמימי. או אם נרצה, אמת המידה המוסרית – נורמטיבית, חייבת להופיע כהתגלות. כהתרחשות שהיא על טהרת הטרנסצנדנטי שכביכול חודר פנימה אל הווייתנו הממשית.

זאת ראייה שממצבת את האדם בעולם ככלי לקבלת השפע האלוהי והמחויבות הנגזרת מכך, ולא כמקורה של אותה השפעה. באופן פרדוקסלי, דווקא מיצוב שכזה הוא זה שמאפשר לאדם להיעשות לצינור הראוי להשפיע ולהקרין חוצה על אחרים. כי כגודל ביטולו לעומת ההתגלות שמנגד, כך הוא נעשית הווייתו למצורפת שבעתיים אל אותה התגלות וממוזגת בה. זאת הסיבה מדוע מוצאים אנו בפרשת השבוע הבא נשא, את ההוראה בדבר זכייתם של הכוהנים להיות אלו שמאצילים מברכתם על העם כולו. וכל’ הכתוב: “וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם” (במדבר ו’ כז’). הכוהנים בהקשר זה, משמשים כגורם הממצע בין השם האלוהי והשפעתו עלי אדמות, אל העם היהודי שמתברך ומושפע מפיהם.

כך שבאותו האופן יש לראות את מיצובה של האומה היהודית כ”מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ”. ישנו כאן היגד שהוא מחד פרטיקולרי במובהק בהגדרתו. קרי, תנועת התקדשות שכולה בסימן של התכנסות פנימית. אך מאידך דווקא מיצוב מתבטל שכזה, הוא אשר מאפשר לאומה היהודית להיעשות כמקור של הקרנה והשפעה אוניברסלית רחבה, וכפי שקורא על כך הנביא ישעיהו: “וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (מט’ ו’). כאן מופיע העם היהודי כמקור האור והתשועה המוסרית לכלל האנושות. וכאמור, לא רק שאין בכך סתירה לעומת הראייה המתבדלת-פרטיקולרית האמורה, אלא בדייקא כנובעת מתוך אותו מיצוב מְמַצֵּעַ.

כאן גם נעוץ הקשר העמוק בין מוסד הכהונה לעניינה של הקדושה. להיות קדוש היינו להיות מובדל ומופרש לטובת ייעוד מסוים. העובדה שהייעוד אינו אימננטי להווייה, בהכרח דורשת התבדלות, מחייבת את הצורך להקדיש את עצמך לטובת אותו הדבר שמעבר. מכאן כמובן נובעים כל חוקי הקדושה החלים על הכוהנים, עליהם להיות נבדלים שבעתיים מכול אותם אלמנטים נגטיביים שמובנים בתוך החיים עצמם, ובראש ובראשונה המוות. אך לא פחות הסטנדרטים המוסריים של הווייתם אמורים להיות גבוהים ונעלים יותר.

הרעיון האמור כאן לוקח אותי גם לרעיון אודות עניינה של הפקידה וההתפקדות האמורה בפרשה שקראנו – פרשת במדבר:

אלוהים מצווה את משה “לפקוד” את העם היהודי. המונח פקידה חוזר כסדר לאורך הפרשה כולה: “מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל–תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם” (במדבר א׳ ג׳). ובהמשך מוצאים אנו סדרת כתובים שבהם מונח זה מופיע בכ”א בהם:

“אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל–שְׁנֵים עָשָׂר, אִישׁ:  אִישׁ-אֶחָד לְבֵית-אֲבֹתָיו, הָיוּ. וַיִּהְיוּ כָּל-פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים–שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם, לְמַטֵּה אֲבֹתָם–לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹכָם״ (שם, מד’ -מז׳).

מיד לאחר מכן, מתוודעים אנו לעניין אופי פקידתם של בני שבט לוי:

“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת-מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת-רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ–הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ; וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן, יַחֲנוּ״ (שם, מח’-נ׳).

לכאורה לפנינו כאן שתי משמעויות שונות למילה “פקידה”. הראשונה, כפי הרווחת יותר בפרשה זו, שעניינה ספירה. העם היהודי נספר לשבטיו, ובכך הופך להיות “פקוד”. ואילו השנייה, במובן של אחריות והתמנות: “וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת”. וכפי שפירש שם רש”י על אתר: “לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו כמו ויפקד המלך פקידים”. אך ברור הדבר שמשמעות אחת לשני הקשרים אלו. כי כאמור, בראייה היהודית, להיות נוכח, היינו להיות נכון, לומר הן – הִנְנִי! לעומת הגילוי שמעבר. הפקודה שכול עניינה היא ההוראה מגבוה, מהווה את הבסיס ההווייתי של היות היהודי.

זאת היענות המהווה את אבן הראשה של ההשתייכות לקהילת הברית, ההתייצבות וההצטרפות לעומת הקול הקורא, הפוקד. כולם שווים לעומת הקריאה האלוהית, היא משמשת כנקודת מיצוב ארכימדית – מכוננת לכלל בני קהילת הברית. “לכונן” משמעו לעשותו דבר כלשהו לנכון, למכוון לעומת הקריאה/גילוי שמעבר. זהו עניינו של המקדש שנקרא “מכון” וכל’ הכתוב: ״מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ”. (שמות טו’ יז’) . כך שלהיות נספר, משמעו להיות נוכח לעומת. רק נוכחות לעומתית יש בה בכדי לחלץ את הקיום ממקום של אקראיות נעדרת פשר, וחקיקתו בחותם של קיום אמת, נצחי.

זאת א”כ הייתה ההוראה האלוהית המתייחסת לשבט לוי. כי להבדיל משאר שבטי ישראל, בני שבט לוי ממוצבים בפקידה שהיא ייחודית שבעתיים להם: ״וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת“ האחריות הישירה של הלווים היא על המשכן וכליו. אותו משכן שמשמש כנקודת המרכז של הפקידה האלוהית, זאת שכולם מתכוננים ומכוונים לעומתו. מיצוב זה עושה את פקידתם ליוצאת דופן, אידיוסינקרטית להם בלבד. אך לא אף זאת, אלא כי כאשר מציין הכתוב בפנינו את מקום חנייתם: ״סָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ״  אין זה אך כזיהוי טכני-גיאוגרפי גרידא, אלא כמיצוב לעומתי – מהותי. כך היא נוכחותם ההווייתית: סָבִיב לַמִּשְׁכָּן!

בשולי הדברים אוסיף, כי למעשה גם ההתפקדות היהודית בכללה וביסודה, מצורפת ולעומת המשכן/מקדש. הוא זה המהווה כמרכז כובד, נקודה מכוונת שלעומתה מתקיימת הספירה ומתכוננת הנוכחות. כאן נעוץ עניינו של מחצית השקל הניתן למקדש ע”י כ”א מישראל, נתינתו מאפשרת לצרף ולפקוד את הווייתו של הנותן בנקודת המֵעֵבֶר הלעומתית – הטרנסצנדנטית. כך גם כביכול, ניתנת מטריית ההגנה מפני אימת המוות והאקראיות הקיומית, וכל’ הכתוב: ״כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם״ (שמות ל’ יב’). נתינת הכופר מתמירה את הספירה מאקראית ונטולת הקשר, עושה אותו למצורפת והולכת לעומת הגילוי האלוהי הנוכח במקדש. במובן זה, האדם שם את עצמו כמתייחס, ככלי שרת לנוכחות של נצח. כך אם נרצה, נעשה המשכן לסך כול פקודיו, מייצג סמנטי נאמן של ההוויה האנושית הסובבת לו במתכונתה ההיררכית המכוונת, זאת כפי שמסכם הכתוב: ״אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״  (שמות לח’ כא׳).

(עוד אוסיף בקצרה, כי עניין הפקידה קשור גם אל הנוכחות לעומת האל, ובדייקא אל העמידה בדין. כי כאשר אדם נפקד, קיומו נבחן אל מול הדין האלוהי. עיניו נשואות אל אותה הארת פנים מיוחדת של הכלה וצידוק אל מול ההשקפה האלוהית. זהו פשר עניין הפקידה שאנו מוצאים אצל שרה: ״וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר״ (בראשית כא’ א’). אך בו זמנית אותה פקידה, שעניינה כאמור, עצם העמידה בדין, יכולה גם להיות הפכית חלילה, ולתבוע את האדם על חטאיו, וכל’ הכתוב: ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם״ (שמות לב” לד’). וכמה יפה לקרוא לאור כך, את ל’ תפילת המוסף בראש השנה, היום שבו “כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון” (ל’ המשנה במס׳ ר”ה פ”א מ”א) ״מִי לא נִפְקַד כְּהַיּום הַזֶּה. כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא. מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתו וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ״. מילת “פקידה” מופיעה כאן פעמיים: בראשונה בהקשרו של הדין אלוהי, ובשנייה באופן שבו האדם נפקד על פקודתו, קרי באופן שבו הוא מתפקד לעומת הפקידה, נענה לקריאתה וקשוב להוראתה המוסרית. אך בזה יש להרחיב בפנ”ע).

נמצינו א”כ למדים, כי בעומק הדברים, להיות נספר ולהיות אחראי, היות אחד הוא – ההיות היהודי. כולם מתקבצים ובאים, מתכנסים ומצטרפים בברית הנצח, זאת שראשיתה שם למרגלות הר סיני, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

אך בינו זאת, מיצוב לעומתי ייחודי זה של שבט לוי, נושא בחובו ארכיטיפיות מובנית, באופן שבו בכוחו של כל אדם להתעלות לכלל נוכחות שהיא גבוה מעל גבוה מזאת השגרתית והמצויה של שאר בני האדם. או אם נרצה, להיות נפקד בהתפקדות שהיא ייחודית אך לו. וכפי שהדברים מפורשים ברמב”ם בסוף הל’ שמיטה ויובל (פי”ג הי”א):

“וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבָד, אֵלָא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’, וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם–הֲרֵי זֶה נִתְקַדַּשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה’ חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים; וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזִּכָּה לַכּוֹהֲנִים וְלַלְּוִיִּים.  הֲרֵי דָּוִיד אוֹמֵר “ה’, מְנָת-חֶלְקִי וְכוֹסִי–אַתָּה, תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי..”

הרמב”ם כאן בל’ המתפייטת, מורה לנו על נדיבות רוח אינדיווידואלית – מיוחדת שהאדם עשוי להיות ניחן בה. זאת הבנה מדעית, נון-קונפורמיסטית פנימית, הקוראת לו לחלץ עצמו מתנועת הקיום ההמוני הרווח, וכלשונו: “לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ“. קרי לזכות למיצוב שהוא כולו קודש, כזה שהנו לעומת – “לפני ה”, לשרת ולעבוד. זאת היענות שהיא מופתית, חריגה בכול מובן שהוא, אשר מתמירה את קיומו של האדם, עד שהוא זוכה למה שהרמב”ם מתאר כ״נִתְקַדַּשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה’ חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים“.

זאת א”כ בראייתי, הזיקה המתקיימת בין פרשה זו – במדבר, שלעולם נקראת בשבת שקודם חג השבועות, בו אנו מציינים את קבלת התורה בסיני. זהו חג שבו כולנו חוזרים ונמנים, מתפקדים מחדש על אמנת הברית, מקיימים בעצמנו: ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״  וכפי׳ של רש”י שם: ״כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד״ (שמות יט’ ב׳)

אז בראש החודש הזה, מן הראוי לחזור ולהתבונן, לחקור ולדרוש אודות טיבה של הנכונות, מה זה אומר להיות “מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״? לשאול את עצמנו האם אנו עומדים כדבעי בתובענות ובמשמעות של “להיות הָכֵן/קדוש”? ועד כמה הזכות הבלתי נתפסת הזאת, מתורגמת כהלכה למעשה, לחובה קיומית ממשית, כזו שבאה לידי ביטוי בחיינו האישיים והציבוריים גם יחד.

שבת שלום – וחודש/שבוע טוב ומבורך לכולנו!