על זיכרון חי ויוצר – ואופן זכירת יציאת מצרים באופייה של האומה היהודית. קריאה לפר׳ ״החודש הזה לכם״ – קריאה פרשנית במאמר תלמודי חידתי1 min read

אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה והיינו דתנן ר’ נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבא אחריך שחבריך יקיימוה בידך ואל בינתך אל תשען

שבת קמז:ב

זה סיפור תלמודי חידתי להפליא, העוסק ביסודו בגנות ההדוניזם ותוצאותיו הדקדנטיות ההרסניות, מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית גם יחד. אנחנו למדים בסיפור הזה על יין משובח ביותר שמקורו במדינה שנקראת פרוגייתא, ועל מרחצאות מיוחדות במינן שנמצאות בנהר במקום דיומסת, שהן לפחות מה שהתלמוד כאן מספר לנו, היו מענגות בצורה יוצאת מגדר הרגיל, עד אשר השילוב הנהנתני הזה של היין המשובח ההוא עם אותן מרחצאות, גרמו לשקיעתן הדתית והרוחנית של עשרת השבטים, ובסופו של דבר אף להיעלמותם.

אך החלק הזה, הוא עוד איכשהו מובן. מה שמובן פחות, הוא חלקו השני של המאמר והאופן שבו הוא מתחבר לחלקו הראשון. ותחילה אנסה לתרגם ולהסביר את חלק זה של המאמר:

רבי אלעזר בן ערך הגיע אל אותן מרחצאות מופלאות שבעיר דיומסת, והוא חווה שם חווית עונג בלתי רגילה, שבאופן טבעי גרמה לו להמשיך ולבלות במקום לא מעט זמן (‘אימשיך בתרייהו’), עד אשר מרוב תענוג גופני נשכח הימנו כל תלמודו

(בהערת אגב, ברור שלפנינו מדרש תלמודי שנועד לגנות את התרבות ההלינסטית שרווחה באזור באותה עת [המאה ה1-2 לספירה]. הדגש על העניין האינטלקטואלי נועד לחדד עוד יותר את ההבדלים, כזה לעומת זה, בין שתי התרבויות שגידלו ידע וחכמה. בבחי׳ ראו מה בין בני לבין חמי).

הביטוי החריף לכך היה, כי כאשר הגיע ר”א לקרוא בפרשת החודש, במקום לקרוא “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם“, היו נראות האותיות בעיניו כאילו היה כתוב שם “הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם“. כאשר ראו חכמים כמה חמורה שכחת התלמוד של ר״א בן ערך, ביקשו עליו רחמים והוא חזר לזכור את תלמודו. וזהו מה שלמדנו בשמו של רבי נהוראי, שאמר יש לגלות למקום תורה, ושאדם לא יאמר שהתורה תבוא אחריו ושחבריו יקיימו את התורה בעבורו, וכן שלא ישען על בינתו וכושרו האינטלקטואלי. ע״כ התרגום והביאור החופשי (מבוסס על פי׳ של רש״י שם).

למותר לציין כמה שהחלק הזה של המאמר הוא סתום וחתום. מדוע בכלל שכח ר״א בן ערך את תלמודו? וביתר שאת, מה פשרו של הסיפור המוזר הזה עם הקריאה בתורה ובכך שעקב כך ששיכח את תלמודו החליף את האותיות בפרשת ‘החודש הזה לכם, וקרא שם ‘החרש היה ליבם’?

לטעמי על מנת שנוכל להבין את מאמר זה כדבעי, עלינו להזדקק למשנה מפורסמת במס׳ אבות:

חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

אבות ב:ח

מתוך השבחים שהרעיף ריב”ז על חמשת תלמידיו הנבחרים, רק על שניים מהם התייחסו דבריו לתכונת לימודם וכושרם האינטלקטואלי: רבי אליעזר בן הורקנוס, כמי שניחן בזיכרון מוחלט שאינו מאבד דבר מתלמודו. וכן רבי אלעזר בן ערך, שניחן בכושר יצירתי עד שהוא “כמעיין המתגבר״.

נראה לומר שלפנינו כאן, שני מודלים של לימוד וזיכרון. ר”א בן הורקנוס, הוא טיפוס של קליטה פאסיבית. הזיכרון אצלו הוא יותר סביל מאשר פעיל. אך לעומתו, ר”א בן ערך, תופס את הלימוד (וממילא גם הזיכרון) כחוויה שתובעת התחדשות מתמדת, יצירתיות רעיונית אשר תאפשר לכל מה שנלמד להיקלט כדבר חי ומוחשי, ולא רק כאוסף של נתונים ומידע שמצטבר בדעת האנושית.

המעיין במסורת היהודית, נתפס כמקור מים חיים של נביעה אינסופית, כזה שמחובר באופן מתמיד למקור פנימי של הוויה. זה מה שעושה אותו למהודר ביותר בהל׳ הטהרה. אין כמו מעיין לשמש כדרך מטהרת, לחזרה לחיים מחוויית הטומאה של המוות.

כאן מתחילים אנו לדעתי להבין את פשרו של הסיפור התלמודי הראשון שהובא כאן.

הרעיון העמוק שמוכמן באותו מאמר, עוסק למעשה בתפיסת הזיכרון היהודי. הדבר המרכזי שאנו למדים הוא כי זיכרון הנצח של האומה היהודית בכלל ולימוד התורה בפרט, אינו משהו טריוויאלי. הוי אומר, העובדה למשל שמאן דהו הנו חלק בלתי נפרד מהאומה היהודית, לא מעניקה לו וודאות קיומית באופן שהוא מובן מאליו. כך שאם חלילה הוא ישקע לתוך תרבות של נהנתנות דקדנטית, סופו יהיה כליה. ואכן זה מה שלצערנו אירע לרוב מניינה של האומה היהודית, עשרת השבטים.

וכך ואף ביתר שאת, הדברים נוגעים לזיכרון התורני. דווקא ר”א בן ערך. אין כמו החכם הזה לייצג את הזיכרון כמציאות חיה ומתמדת, כזו שהיא פעילה ומחוברת בבסיסה למקורה האינסופי של החכמה. וכאן השיעור שאותו מלמד אותנו התלמוד, הופך להיות חריף בהרבה: אין בעצם כל משמעות לכל מאסת הידע, תהיה אדירה ככול שתהיה, אם האדם הזוכר שוקע לתוך ניוון רוחני ואינטלקטואלי. אם הוא אותו מעיין מתגבר של מים חיים, מומר במעיינות של תענוגות, דיוניסוס והדוניזם גס. וכפרפרזה לדברי הנביא ירמיהו (ב׳ יג׳):

״כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם..״

וראו כמה זה נפלא המשכה דברי הגמ’ שם. הביטוי הסמלי לרעיון זה אודות הזיכרון היהודי וטיבו החי והמוחשי, המתממש כאשר בא ר”א לקרוא בפרשה הראשונה של גאולת מצרים. זאת פרשה שנפתחת בבשורה של “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים” את הרעיון הזה, אפשר לסכם בשלוש מילים: שליטה על הזמן. אין עוד גורם של שכחה כמו הזמן. היכולת להתעלות מעל תנועת הזמן הרפטטיבית והאינסופית, נעוץ ביכולת ההתחדשות. המניין ללבנה הוא מניין של זמן באופן שכולו בסוד של התחדשות מתמדת: “שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ”.

כך שכאשר מגיע ר”א בן ערך לכתוב הזה, הוא נמצא במקום כה רחוק מאותו זיכרון מתחדש, מהמעיין המתגבר שכה אפיין אותו, עד אשר את מקומה של תפיסת ההתחדשות האצורה בבשורת ׳החודש הזה לכם׳, הוא מזהה כ”הַחֶרֶשׁ הָיָה לִבָּם”. הוי אומר, הזיכרון הוא לא תבוני, אלא הוא בראש ובראשונה בלב. זהו אותו “לֵב טוֹב” שר”א בן ערך שם במשנה במס’ אבות, רואה כתכונה הרוחנית האולטימטיבית (עד אשר רבו ריב”ז קורא על כך: “רואה אני את דברי ר”א בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם”). הלב הוא האות המובהקת ביותר של החיים, של ההיות עצמו. כך שהוא זה שאמור להיות פתוח ומחובר עמוקות לזיכרון שהוא קמאי וראשוני בהרבה. כל אותם שומנים של נהנתנות הופכים בהכרח את הלב לערל, לגס ומחוספס. אין באמת אפשרות להתחדש כאשר הלב הוא במצב של חירשות, בו הוא לא קולט כלום, לא מחובר לשום דבר עמוק ופנימי יותר. אם נרצה, הלב הטוב עליו מדבר ר”א בן ערך, הוא המפתח להיעשות ׳כמעיין המתגבר׳ של מים חיים בהתחדשות מתמדת.

אלא שכאן מדברי התלמוד אנחנו למדים דבר עומק נוסף. הקטע החותם שהבאנו, העוסק באופן שבו על הלומד לגלות למקום תורה וכו׳, חושף בפנינו טפח מטיבו של אותו זיכרון ראשוני שעלינו להיות מחוברים אליו. זהו זיכרון של צער ונכונות להקרבה. בראייה זו, נקודת המוצא הראשונית לעולם חייבת להיות מתוך מקום של צמצום ואף קושי, זה שמאפשר להיות מחובר בעבותות של אמת והתמסרות, כאלו שיבטיחו שיסוד ההתחדשות תהיה יצוקה שם גם כאשר תבאונה בהמשך הפריחה והשגשוג. זהו ביאור חדש בכתוב בס’ איוב (חי’ ז’): “וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד“. דווקא נקודת המוצא של הצער, התובעת הקרבה וכו׳, היא זו שבאמת יכולה להבטיח שהאחרית תשגה ותפרח מאוד.

וכמה יפה לסיים את הדברים הללו, ממש בהמשכם של הכתובים באותה פרשת החודש. הפרשה רק פותחת את דבריה בהוראה על היותו של חודש ניסן ראש החודשים וכו׳. המשכם של הכתובים כבר עוסק באופן עשיית ואכילת הפסח בליל יציאת מצרים. ובהקשר זה אביא שתי הוראות המופיעות בכתובים שם:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.. וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה׳.

שמות יב:ח׳-יא׳

הפסח הוא זה שמסמל את החירות במלוא הדרה. אכילת הבשר היא הסמל השחרור והאופן שבו זכינו להגיע להיכן שהגענו. אך כאן באות ההוראות האמורות ותובעות מאתנו להשיק את תפארת החירות הזאת למקום הראשוני של הצער והמרור, להנכיח את מצב החיפזון הראשוני, את אותה תזזיתיות שאחזה בנו בלילה ההוא, לתחושת הפְּלִיטוּת שהיינו בה, עוד הרבה לפני שהגענו למשמני הארץ המובטחת.

כך דרכינו להבטיח את הזיכרון החי, המוחשי, החוזר ומתחדש, חוזר ומפעם בליבותינו מידי שנה בליל הסדר. זהו זיכרון שמחייב את ההתחלה בגנות, רגע לפני שאנו מגיעים לסיים בשבח. או אם נרצה, זיכרון שמחייב את הגלות למקום תורה, עוד הרבה לפני שאנו נעשים לתלמידי חכמים גדולים ומחוכמים. כך שאבוי לנו ולרצף הזיכרוני הזה שלנו, אם נשקע לנהנתנות גסה וערלת לב שכזו. זאת גם כמובן הסיבה, שאפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. הוי אומר, לחזור ולשאול, לחזור ולהזדקק אל אותה ראשיתיות של ׳מצער׳, ודווקא מתוך המקום ההוא לחזור ולהתחבר ולקיים כדבעי את אותו ׳זיכרון יציאת מצרים׳ שאנו מצווים בו, כזיכרון חי ומוחשי: כאילו אנחנו עצמנו יצאנו ממצרים.

ואסיים בנבואת הגאולה של הנביא יחזקאל (לו׳ כו׳): ״וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר״.

הלב החדש והרוח החדשה, היא זו המסוגלת לקלוט ולעשות את הזיכרון למעיין המתגבר. להתעלות מעל גסות הלב וערלותו. כך שרעיון הגאולה הוא באפשרות להחזיר את הלב ממצב של אבן דוממת וחירשת, ללב של בשר שכולו קשב והפנמה. כי בערבו של יום כול מה שאנחנו באמת זקוקים לו, זה קצת מאותה ׳תשומת לב׳ שכול כך חסרה לנו.

שבוע טוב וחודש רצוף התחדשות לכולנו!