את מאמר זה ברצוני לפתוח בווידוי קטן: בימים עברו, כשתנועת חב'”ד ומשנתה, ושמא תנועת החסידות בכלל, הייתה מעט רחוקה ממני ומעולמי התרבותי והרעיוני, היום הזה המכונה בפי חסידי חב'”ד, ‘חג הגאולה’, היה נראה כדבר מוזר במקרה הטוב, שלא לומר מגלומני ממש. ובוודאי בכל ההתייחסות האתנוצנטרית אליו כראש השנה לחסידות וכו’, עם כל הגינונים, הברכות והאיחולים הנלווים. זה תמיד גרם להדהד מחדש באוזניי, את מילותיו הביקורתיות הידועות של ר’ יחזקאל לנדאו בעל ה’נודע ביהודה’, כנגד החסידים ודרכם; עושים כל ימיהם כחגים..
עד שברחמיו ית’, זכיתי בשנים האחרונות להתקרב באופן ממשי ועמוק שבעתיים, אל תנועת החסידות בכלל ואל תנועת חב'”ד ומשנתה בפרט. ובדייקא, עוד יותר, כמו גיליתי בחיי את אורו הפלאי של מייסד התנועה הזאת, מי שהיום הזה שייך לו יותר מכל, ה”ה רבינו שניאור זלמן מלאדי, האדמו”ר הזקן – בעל התניא. שמה שאנו למעשה מציינים ביום הזה, הוא את שחרורו מהכלא אחרי ההלשנה שהתבצעה כנגדו בקרב השלטונות הרוסיים. אך בכל זאת, בוודאי שהעניין דורש התבוננות וחציבה רעיונית, מדוע באמת ראוי היום הזה לציון כה חגיגי ומשמעותי, עד כדי היותו בבחינת ‘ראש השנה לחסידות’, ע”כ המשתמע?
והאמת תורה דרכה, שלא איש סוד אנוכי ובוודאי כי קטונתי מצעיר תלמידיו של רבינו הקדוש האדה”ז, אך בכל זאת, העובדה שלצד המגע הבלתי אמצעי לו אני זוכה בשנים האחרונות עם דמותו ומשנתו, אני עושה מסע עמוק ומשמעותי לא פחות, לשורשיה ההיסטוריים והרעיוניים של תנועת החסידות, ולא פחות מכך לזו שקדמה לה, תנועת השבתאות. ולשמחתי היכרותי עם שתי תופעות היסטוריות אלו עומדת לי בבואי להציע את השקפתי הרעיונית בהקשר הזה. מבלי להאריך יתר על המידה, אציין בפניכם הקוראים, כי דבר נפל בישראל בשנים ת”ח ות”ט (1648-1649). הפרעות המחרידות של בוגדן חלמיניצקי וחילותיו המפלצתיים, הביאו למעשה לקריסתה המוחלטת של היהדות הרבנית הממוסדת והמאורגנת (בעיקר בדמות ‘ועד ארבע הארצות’), זו שבעצם הייתה עצם הלוז של החיים היהודיים בפולין (שהיו למעשה רוב העם היהודי בעולם). הבוקה והמבולקה שיצרו הפרעות בעם היהודי, סימנו את חדלונה של המערכת הרבנית-למדנית, והיעדר יכולתה להמשיך ולספק מזור ועוגן לעם היהודי במחשכי גלותו.
ואז כמעט לאלתר, הופיע גדול משיחי השקר בכל הדורות, ה”ה שבתאי צבי. בשורתו הדרמטית והמהפכנית לא הייתה למעשה שום דבר מעבר לשחרור הנצרה מעל מאות רבות של שנים, טעוני תשוקות רוחניות ומשיחיות כמוסות, שביעבעו עמוק בליבת החיים היהודיים. גייזר אדיר של כמיהות דתיות השתחרר לו באחת. היהדות הרבנית-הלכתית כבר לא יכלה להמשיך לשמש כחסם ומעכב בפני כל העולם הרוחני הבלתי נשלט הזה. ש”צ החל לדבר לאנשים בגובה העיניים, הוא הציע מגע בלתי אמצעי עם רעיון הגאולה ואפשרות מימושה. פתאום ירושלים וארץ ישראל, היו נראים כה קרובים ונגישים, משהו שהוא מעבר לפינה ממש. וכן, לטוב או למוטב, אותו ה’מתיר איסורים’ שהציע ש”צ בפני מאמיניו (ואף הייתה נוסחת האדפטציה שלו לברכה הידועה מברכות השחר), היה למעשה כחלק מובנה ובלתי נפרד מן תפיסת מתיר האסורים שהייתה אצורה בבשורתו. לתת דרור לכל מה שהיה עמוק אסור (תרתי משמע) בנפשותם של רבבות יהודים, עד לאותה נקודת זמן. אלא שכאן כמובן באה כמעט מיניה וביה, הקריסה הנוראית. הבטחות ומדוחי השווא, שלל הצ’קים ללא כיסוי שפיזר ש”צ לכל דורש, ובשלב מסוים אף התאסלמותו הפומבית, כל אלו העצימו שבעתיים את התסכול והייאוש, ומצב היהודים בשלהי המאה 17 כמו מעולם לא היה רע ופסימי יותר. ואז במחצית הראשונה של המאה 18 הופיעו על במת ההיסטוריה ההיהודית שתי תנועות, שאת שתיהן אפשר בהחלט לראות כהמשך ישיר לתנועת השבתאות של המאה 17. אך דא עקא, כי כל אחת הלכה לכיוון הפכי לחלוטין מחברתה. האחת, זו הפרנקסיסטית, הקצינה עוד בהרבה את מגמתה האנרכיסטית של תנועת האם השבתאית. היא הציעה בפני המאמינים אפשרות לחוויות רוחניות בעלות אופי אנטינומיסטי מובהק, ללא כל רסן מוסרי אמתי. ואכן, רבים היו כל חלליה ומכאוביה של תנועה זו. מה שנשאר מכל החירות הרוחנית הזאת, זה בעיקר הפקרות והוללות מינית (הגם שגם בזה יש להאריך טובא).
אך לצדה נולדה לאור עולם תנועת החסידות, מבית היוצר של רבי ישראל בעל שם טוב. כאן כבר היה מדובר בתנועה אחרת לגמרי, כזו שנושאת אופי רוחני וטהור מבסיסו. כזו שלא מנסה לנטרל את עולם המחויבות ההלכתית, אלא באמת ובתמים מבקשת להנגיש ולהמציא בפני כל איש ואיש מישראל, את האלוהות ונוכחותה עלי אדמות. לאפשר בכל זאת, לכל אותם כמיהות ותשוקות רוחניות לבוא לידי ביטוי, באופן הספונטני והאמתי ביותר, מבלי שבהכרח הדבר תלוי בכמה דפי גמרא אתה שולט, והאם באמת הצלחת לרדת לסוף דעתם של חכמי התוספות בסוגיות החמורות שבש”ס.
או אם תרצו, החסידות הייתה בעצם התנועה הראשונה שבאמת אתגרה את היהדות הרבנית. אם המלחמה של הרבנים כנגד השבתאות וממשכיתה הפרנקסיסטית, הייתה ברורה וכמו דיברה בעד עצמה. הרי שהמלחמה בחסידות הייתה כבר סיפור אחר לחלוטין. כאן כבר פתאום התייצבה המערכת הרבנית הממוסדת בפני גרסה של יהדות ועבודת השם, מסוג שבאמת היא לא ידעה איך לבלוע ולהתמודד. לא עוד אנרכיזם רוחני-תיאו-משיחי, כדוגמת זו השבתאית, אלא תנועה שבאמת מצליחה לאפשר לאנשים לגעת בנשגב, להרגיש קרוב ומקודש, מבלי שבהכרח הדבר תלוי בתיווכו של איזה רב מקומי או תלמידי החכמים המופלגים שבאותו הדור. זהו חידוש שקשה להפריז בעוצמתו ובאופן שבו הוא טלטל את היהדות הרבנית מן היסוד. אם תרצו, החסידות הייתה הראשונה שבאמת הצליחה לקרוא דרור אל ‘האסורים’. וכל’ של הנביא ישעיהו; ‘לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ. וזאת מבלי חלילה, להתיר מיניה וביה את ה’איסורים’.
האמינו לי כי אני באמת מנסה לקצר, ולכך אני קופץ בזמן לשלהי המאה 18. אלו היו השנים הקשות והמרות ביותר במלחמת המאסף של היהדות הרבנית, בדמות תנועת ההתנגדות’ (וחברתה תנועת ההשכלה), כנגד תנועת החסידות. ומי שהיה אולי הדמות המאיימת ביותר כנגד יכולתה של ההתנגדות לנצח ולהכריע סופית את החסידות והתפשטותה האדירה בכל רחבי רוסיה ומזרח אירופה, היה מי אם לא, רבינו האדמו”ר הזקן רש”ז מלאדי. העובדה שהוא היה בעל שיעור קומה תורני כה עצום, שאינו נופל מכל מתנגדיו הרבנים, לצד האישיות והכריזמה הבלתי נתפסת כמעט שבה הוא ניחן. וביתר שאת, לא היה עוד מי כאדה”ז שסימל בדמותו ובהגותו, את האפשרות להתיר את האסורים מחד, אך להמשיך ולשמור באדיקות על האיסורים מאידך (ויעידו ע”כ כאלף עדים, מנעד חיבוריו, ס’ התניא, תורה אור ולקו”ת, לצד ה’שולחן ערוך’ הידוע שלו).כל אלו הביאו לכך שהוא באופן אישי, הפך להיות מטרתם העיקרית של חיצי המתנגדים ברוסיה ואף מחוצה לה. מתוך מחשבה שהכנעתו של מנהיג בסדר גודל שכזה, תהיה בפועל הכנעתה של תנועת החסידות כולה. או אם תרצו, החזרתו של כל הפרץ הרוחני והדתי האדיר הזה, חזרה עמוק אל הבקבוק, אל מציאות של קיפאון ובלימה רוחנית. כך שההלשנה כנגדו של האדה”ז הייתה מתוך מטרה, לכלוא לא רק אותו אישית, אלא את מגמתה של התנועה כולה. לא לאפשר לה להתפשט ולהגיע לכל יהודי באשר הוא, להפוך את האלוהים ואפשרות הדבקות בו, לדבר שאין ממשי ומוחשי הימנו. ואכן, לרגע היה נדמה שמטרתם זו מצליחה. הדרכים הנכלוליות, שלא לומר הנבזיות שבהם הם נקטו, תוך כדי שיתוף פעולה עם גורמי השלטון המקומי (חיבור שהוא כמעט אך טבעי, בין האליטה הרבנית השלטת לממסד השלטוני והפוליטי המקומי), העמידו בשלב מסוים בסימן שאלה, את עתידה של התנועה הזו ובשורתה המהפכנית ההולכת ומתפשטת. זאת הייתה בעצם הכליאה מחדש של ה’אסור’ הרוחני ההוא, שזכה לחירות בהתגלות רעיון החסידות ותנועתה העממית.וכאן מגיעים אנו לשחרורו הבלתי צפוי של האדה”ז. זה היה האות לכך, שהתנועה הזאת בכללותה זוכה לשחרור. שאין דבר בעולם שיוכל לו, לאותו גייזר רוחני שוצף וגועש, שכמו הולך וכובש רבבות רבבות של יהודים. כך שהגאולה הייתה למעשה גאולתה של הרוח, שחרורם מן הכלא שנכפה על אינסוף של תשוקות וכמיהות רוחניות, על רצון אמתי לגעת ולהשיג את האלוהים למטה מעשרה טפחים. כן, בדירה בתחתונים של הכאן ועכשיו. אך כן, באותו המידה בדיוק, כמו זכה גם האלוהים בעצמו לגאולה. כן, גם הוא בכבודו ובעצמו. פתאום כבר לא היה דבר שיעצור את תאוותו הקמאית, לרדת מטה אל התחתונים, לדור שם בליבו של כל אחד ואחת. וזאת מבלי כל קשר לשאלה, מה מידת ידענותו התורנית, או האם ואיך מאן דהוא קשור לשולשת רבנים כזו או אחרת, מכובדת ומיוחסת ככל שתהיה.
אז אתם מבינים? זאת היא הגאולה ואיו בלתה. גאולתם של שני האוהבים המתרפקים זה על כתפי רעהו. האדם ותשוקותיו הרוחניים מחד, והאלוהים ובקשתו להימצא בעד אותו האדם, מאידך. שני אלו, זה לעומת זה, נגאלו באופן שאין אל חזור הימנו. וזאת ברכת המתיר אסורים, ה’פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי’ במובן העמוק, האמתי והמטלטל, שאנו מציינים בתרחשות גאולתית זו של האדה”ז. וצאו וראו בהיסטוריה המדברת בהקשר זה בעד עצמה.
המאה 19 הייתה כבר המאה שבה מאבק האימתנים שהתחולל בין שתי התנועות, הוכרע בנוק אאוט לטובת החסידים. ידם אלו האחרונים הייתה במובהק על העליונה, בכל מקום שבו הגיעה תנועת החסידות. והאדמו”ר הזקן? הוא הפך להיות יותר מכל אחד אחר, האות והמופת של הניצחון הבלתי מעורער הזה. שפתותיו מדובבות מסוף העולם ועד סופו. תורותיו ולחניו נעשו כמקור של הסתופפות וטל תחיה, בעבור מאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם. הוא האבן הראשה ואף השואבת שאין חי ופועם הימנו. הוא הריש לכל רישין, לגאולה שהיום שמא יותר מאי פעם, עודנה הולכת ונמתחת, מתפרצת ומתפשטת, כובשת ותוקעת יתד בעוד ועוד לבבות ונפשות. מפיחה באינספור עצמות יבשות חיים מחודשים, מועצמים ומשמעותיים שבעתיים. כי הנה, פוקו חזו, כמה זכתה החסידות ליישם בבשורתה, את מאמר משורר תהילים; ‘אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה’ (ובהמשך לסקירה ההיסטורית דלעיל, אף הסיפא של כתוב זה מדבר בהחלט בעד עצמו).
אז לחיים יהודים! לחיי הגאולה האינסופית הזאת, שאין דבר בעולם שיוכל לכלוא אותה, ולמנוע בעדה לפעם ולבעור עמוקות בליבותנו ובנפשותינו פנימה. לחיים. און אפרלייכען יום טוב!
