חשבתם פעם על הביטוי “דרישת שלום”? אנחנו פוגשים אדם שהוא גם מכר משותף לאדם שלישי, ואנו מוסרים באמצעותו את אהבתנו אל אותו מכר משותף ב”דרישת שלום”. איזה שלום אנחנו בדיוק דורשים? מה יש לדרוש בו בשלום הזה, ואיך זה מביע את עומק רגשותינו כלפי אותו אדם שמקבל מאיתנו את אותה דרישת שלום?
במונח “דרישה” בשפה העברית, מוכמנת משמעות כפולה: לשון של בקשה, אפילו בקשה בתוקף, כמו למשל דרישת תשלום וכיו”ב. ובו זמנית, לדרוש משמעו פירוק והרכבה מחשבתי. ה”דרוש” עניינו מהלך אינטרפטיבי פנימי, אשר מעניק פרשנות מחודשת לטקסטים ומוציא אותם מדי פשוטם ואופן קריאתם המידית. במודל הפרד”ס המפורסם, הדרש הוא השלב האחד לפני הסוד האחרון. הוא זה שכמו מצליח לקלף את ההתוועדות למשמעות הדברים, משני הרבדים היחסית חיצוניים שלהם (הפשט ואפילו הרמז), ולהציף איזשהו ממד שאילולא מעשה הדרישה התעלולני הזה (שבהכרח גם גוזר את החתירה התובענית לפיצוחו של אותו ממד) לא נוכל באמת להגיע אליו. כך כי ההנחה העומדת ביסוד הדרישה, היא בכך שהמציאות הריאלית שאנו קיימים בתוכה, אינה חזות הכול, אלא נושאת בחובה ממדים נסתרים ועמוקים שבעתיים. כאלו שדווקא הם עשויים לשקף את האותנטיות הזו שאליה אנו כה כמהים, בצורה אמתית וקולעת בהרבה.
ואם לחזור לרגע לעניינה של דרישת השלום, זו באה לבטא את האופן שבו נוכחותו של אותו האדם בחיינו, גם אם היא אולי אינה נוכחת באופן גלוי ופשוט, עדיין שלומו וטובתו תקועים בלבנו פנימה. כך אנו תובעים מעצמנו להזדקק לקיומו, לגעת ולחוש או נוכחותו (גם אם היא זו הנעדרת) בחיינו. יש כאן משהו שהוא נפלא לטעמי, אנחנו לא סתם מתעניינים בשלום יקירנו, אלא דורשים בשלומם, ממש כמו חוצבים בחיינו הפשוטים והמידיים, על מנת להציף ולהנכיח בעצמנו את שלומם וטובתם של זולתנו.
בהקשר זה, ראוי להביא את מאמר חכמים על דברי הנביא ירמיהו (ל’ יז’): “צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ” דורשים חכמים “מכלל דבעי דרישה” (סוכה מא’ א’). הוי אומר, הקדושה אינה יכולה להימצא בחיינו כך סתם, פשוט נתעורר בבוקר ונמצא אותה יושבת ומפעמת לצדנו, לחלוטין לא. אדרבה, עלינו לתור ולהפוך אחריה, להפוך כל אבן, כשאנו לוקחים בחשבון שהמשמעות עשויה להיות שנהיה במצב של התמודדות סזיפית מתמדת. שהמציאות כמות שהיא, זאת הבנאלית, הפשוטה והריקה מתוכן, תחסום בעדנו את ההתוודעות אל הקודש פנימה. כך הדברים גם אמורים בהופעתה של הקדושה בצורתה היותר חומרית וממשית, קרי ביחס לנוכחותו של המקדש. הרעיון המוכמן שם בדברי חכמים גורס, כי אם לא נהיה במצב תודעתי של דרישה מתמדת, הרי שגם נוכחותו הלכאורה טריוויאלית וסטטית של ציון, לא באמת תעזור לנו. הוי אומר, ציון אולי תהיה שם כאיזשהו מרחב ריטואלי שעולים ומתכנסים בו, אבל בוודאי לא כמשהו שמצליח לפעם ולתקוע ערך מוסף אמתי בחיינו. “מכלל דבעי דרישה”! כמה שזה נוקב ותובעני. כי זאת היא גזירתה של הקדושה, לחזור תמיד ולדרוש אחריה, לפרק ולהרכיב, להגדיר ולְמַשְׁמֶעַ פעם אחר פעם.
הדברים הללו אף מפורשים בדבריו של משה רבינו לעם ישראל קודם מותו: “כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה” (דברים יב’ ה’). אתם מבינים? “לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ” השכינה כביכול תובעת מאתנו לתבוע ולדרוש אותה, לא להפסיק לתור אחריה, אנחנו לא באמת מחפשים רק מקום, קרי, מגרש מתאים להקים בו בית לאלוהים, אלא דורשים אחר נוכחות, השראה, משמעות ופשר. כך ורק כך, אנחנו מסוגלים להשיג את אותה התגלות של קרבה והארת פנים האצורה בנוכחות המקדשית.
כך אנו עושים את פסיעותינו הראשונות לתוך הוויית חגי תשרי הבאים עלינו לטובה. וכמה יפה הוראת הדרישה הזאת מופיעה בפיוט המרכזי בסליחות הפותחות הללו:
“דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה”
בכניסתנו פנימה בשערי התקופה הנפלאה הזאת, אנו ממצבים את עצמנו, מכווננים את תודעתנו, אל מקום של דרישה. כך כול החוויות של השנה שעברה, הזכרונות הטובים יותר לצד אלו הטובים פחות, עוברים היתוך עיבוד דקונסרוקטיבי. הכול כמו מתפרק ונבנה מחדש. שום דבר לא נשאר סטטי ומובן מאליו. אנחנו בוחנים ושואלים, תוהים ואפילו מתחרטים, לא עושים לעצמנו שום הנחה. הכול נדרש להידרש בדרישות וחקירות שיורדות עד חדרי תהום הנפש.
כך אין כמו הדרישה לשמש כאינטרוספקציה המדוייקת ביותר של קריאת התשובה. כי במעשה התשובה אנחנו לא סתם מחטטים בעצמנו, אלא אנו כמו ישובים על ספת הפסיכולוג, נוברים ומשחזרים לעומתו אירועים רחוקים וקרובים מן העבר. כי יותר ממה שאנו עוסקים בהלקאה עצמית, אנו בעיקר מנסים להתחקות אחר עצמנו. לנסות ולהבין ולמצוא מי ומה אנחנו. במובן זה, התשובה היא בעצם הדרישה אחר הלְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ שכביכול שוכן בלב כל אחד ואחת מאיתנו.
זאת א”כ דרכנו לדרוש את פני האלוהים. מי שאמור לצוץ ולהתראות לעומתנו מתוך ההוויה הטריוויאלית והאפרורית של חיי היום יום בהם אנו משוקעים עד צוואר. במובן זה, נקודת המוצא שלנו היא אופטימית לאין קץ. אנו מניחים בעצמנו כי מעשה הדרישה אינו סתם טרחה סיזיפית של חיטוט עצמי חסר סיכוי ואפשרות אמתית, אלא כי בנקודת הקצה התכליתית של אותה דרישה נוכל אכן לחוש את קסמה של הקִרְבָה וההכלה האלוהית. או כלשונו של המשורר: “דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ” . קרי זהו יחס של ‘כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים’. כך שכשם שפני האלוהים אינם טריוויאליים בעבורנו כיצורי חומר, עובדה שתובעת מאיתנו בהכרח לדרוש ולחקור, לפרק ולהרכיב בתוכנו פנימה, כך האלוהים מן הצד שכנגד, נדרש לדרוש, לצאת ממקומו הערטילאי (אי שם ‘מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ’) ולהתייצב עמנו שם. להפר את הזרות והאֲחֵרוּת המתקיימת בין האנושי לאלוהי ולמצוא אותנו כשאנו מתכווננים לעומתו, שם באותה נקרת הצור שבה אנו כה דורשים וכמהים להארת פניו.
כך במובן זה, תפילה זו לא פחות ממה שהיא תפילה על עצמנו, היא אף ביתר שאת שבעתיים, בקשה אודות דרישתו של אלוהים – הדרישה אחר הדרישה. אנו פונים בתחינה לאלוהים, שכמו ייאות להיענות ולדרוש מצדו את מעשה הדרישה הבא מצדנו. שיימצאו שם בעדו מסילות של חמלה ורחמים, לחקור ולהפוך בנו מכול צד, לראות בנו דווקא את הצד היותר אותנטי ואמתי של מי ומה שאנחנו. וכל’ תפילתם של אותם חכמים המופיעים בתלמוד: ‘רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם‘ (ברכות יז’ א’)
כך הופכת החקירה להתרחשות דקונסטרוקטיבית שבו שני הצדדים מתיכים עצמם אל הארת הפנים המשותפת. וכפי שאנו קוראים בימים אלו בתהילים: “לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ“. זהו מעגל קסמים של דרישה אינסופית להארת פנים הדדית. הלב של האדם קורא לו לבקש את פני האלוהים, אבל כשהוא מבקש את פני האלוהים הוא אינו מבקש אלא את פניו שלו בעצמו, כי בינו זאת, בַּקְּשׁוּ פָנָי כתיב כאן, כביכול האדם מבקש את פני עצמו, דורש והופך בתוכו פנימה, ומתוך כך הוא מזדקק ל”אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ..“
ולסיום, בדברי חכמים (ירושלמי ראש השנה ד ח) מוצאים אנו האופן שבו הם הסמיכו את יום הדין של ראש השנה (והושענה רבא, שאף הוא כידוע, יום דין) לדברי הנביא ישעיהו (נח’ ב’): “וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן“. ראש השנה הוא היום שבו הזיכרונות כולם מותכים לנקודת הראשית הפנימית של ההוויה, נבחנים ועומדים בדין לעומתה. זהו הזמן שבו אנחנו דוחים את הטריוויאליות הקיומית, ממצבים את עצמנו במקום שכולו אומר דרישה וחתירה, פירוק והרכבה מחדש של הווייתנו, מתוך הנחה שרק כך ביכולתנו באמת לזכות לחיים של חיבור והרמוניה, התפתחות ותיקון.
אם נרצה, זהו בדיוק מה שעליו קורא הנביא: “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ” (עמוס ה’ ד’). היכולת שלנו לחיות באמת, הוא להיות בתודעה מתמדת של דרישה, כזו שמתוכה נוכל להיות ראויים להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום.
אתם שמעתם את זה? דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ!
שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך, ושנה טובה ומבורכת, שנה שכולה דרישת אלוהים, וחיי אמת.