חשבתם פעם על הביטוי “דרישת שלום”? אנחנו פוגשים אדם שהוא גם מכר משותף לאדם שלישי, ואנו מוסרים באמצעותו את אהבתנו אל אותו מכר משותף ב”דרישת שלום”. איזה שלום אנחנו בדיוק דורשים? מה יש לדרוש בו בשלום הזה, ואיך זה מביע את עומק רגשותינו כלפי אותו אדם שמקבל מאיתנו את אותה דרישת שלום?
במונח “דרישה” בשפה העברית, מוכמנת משמעות כפולה: לשון של בקשה, אפילו בקשה בתוקף, כמו למשל דרישת תשלום וכיו”ב. ובו זמנית, לדרוש משמעו פירוק והרכבה מחשבתי. ה”דרוש” עניינו מהלך קוגניטיבי פנימי, אשר מעניק פרשנות מחודשת לטקסטים ומוציא אותם מדי פשוטם ואופן קריאתם המידית. במודל הפרד”ס המפורסם, הדרש הוא השלב האחד לפני הסוד האחרון. הוא זה שמצליח לקלף את הקריאה משני הרבדים היחסית חיצוניים שלה, הפשט ואפילו הרמז, ולהציף איזשהו ממד שאילולא מעשה הדרישה התעלולני -אקטיבי הזה (שבהכרח גם גוזר את החתירה התובענית לפיצוח אותו ממד) לא נוכל באמת להגיע אליו ולחשוף את קיומו. כך שההנחה העומדת ביסוד הדרישה, היא שהמציאות הריאלית שאנו קיימים בתוכה, אינה חזות הכול, אלא נושאת בחובה ממדים נסתרים ועמוקים שבעתיים, כאלו שעשויים לשקף את האותנטיות הזו שאנו כה כמהים אליה, בצורה אמתית וקולעת בהרבה.
ואם לחזור לרגע לעניינה של דרישת השלום, זו באה לבטא את האופן שבו נוכחותו של אותו האדם בחיינו, גם אם היא אולי אינה נוכחת באופן גלוי ופשוט, עדיין שלומו וטובתו תקועים בלבנו פנימה, וכי לא פחות מכך, אנו תובעים מעצמנו להזדקק לשלומו זה, לגעת ולחוש או נוכחותו (גם אם היא זו הנעדרת) בחיינו. יש כאן משהו שהוא נפלא לטעמי, אנחנו לא סתם מתעניינים בשלום יקירנו, אלא דורשים בשלומם, ממש כמו חוצבים בחיינו הפשוטים והמידיים, בכדי להציף ולהנכיח את שלומם וטובתם של זולתנו.
בהקשר זה, ראוי להביא את מאמר חכמים (סוכה מא’ א’) על דברי הנביא ירמיהו (ל’ יז’): “צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ” דורשים חכמים “מכלל דבעי דרישה”. הוי אומר, הקדושה אינה יכולה להימצא בחיינו כך סתם, פשוט נתעורר בבוקר ונמצא אותה יושבת ומפעמת לצדנו, לחלוטין לא. אדרבה, עלינו לתור ולהפוך אחריה, להיות במצב כמעט קיומי של דחיה מתמדת של המציאות כפי שהיא, זאת הבנאלית, הפשוטה והריקה מתוכן. וכן, הדברים אמורים אפילו כאשר מדובר בהופעתה של הקדושה בצורתה היותר חומרית וממשית, בנוכחותו של המקדש. אם לא נהיה במצב תודעתי של “דרישה” גם נוכחותו הלכאורה טריוויאלית וסטטית של ציון לא באמת תעזור לנו, ציון אולי תהיה שם כאיזשהו מרחב ריטואלי שעולים ומתכנסים בו, אבל בוודאי שלא כמשהו שמצליח לפעם ולתקוע ערך מוסף אמתי בחיינו. “מכלל דבעי דרישה”! כמה שזה נוקב ותובעני, לחזור תמיד ולדרוש, לפרק ולהרכיב, להגדיר ולְמַשְׁמֶעַ פעם אחר פעם. והדברים הלא אף מפורשים בדבריו של משה רבינו לעם ישראל קודם מותו: “כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה” (דברים יב’ ה’). אתם מבינים? “לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ” השכינה כביכול תובעת מאתנו לתבוע ולדרוש אותה, לא להפסיק לתור אחריה, אנחנו לא באמת מחפשים רק מקום, מגרש מתאים להקים בו בית לאלוהים, אלא נוכחות, השראה, משמעות ופשר. כך ורק כך, אנחנו מסוגלים לזכות לאותה התגלות של קרבה והארת פנים האצורה בנוכחות המקדשית.
והרהרתי בכך אמש, כשעשינו את הפסיעות הראשונות לתוך הוויית חגי תשרי הבאים עלינו לטובה, כשקראנו את הפיוט “במוצאי מנוחה” הפותח את מסכת שבוע הסליחות: “דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה” כך אנו נכנסים בשערי התקופה הנפלאה הזאת. ממצבים את עצמנו, מכוונים את תודעתנו, למקום של דרישה. כול השנה שעברה והזכרונות הטובים יותר והטובים פחות, עוברים עיבוד דקונסרוקטיבי, שום דבר לא נשאר סטטי ומובן מאליו. אנחנו בוחנים ושואלים, תוהים ואפילו מתחרטים, לא עושים לעצמנו שום הנחה, הכול נדרש להידרש בדרישות וחקירות שיורדות עד חדרי תהום הנפש. אין כמו הדרישה להוות את המודעות האולטימטיבית לתביעתה האינטרוספקטיבית של קריאת התשובה. אבל במעשה התשובה אנחנו לא סתם מחטטים בעצמנו, כמו אנו יושבים על ספת הפסיכולוג ומשחזרים אירועים מן העבר, עוסקים בהלקאה עצמית ומנסים למצוא מי ומה אנחנו. התשובה היא בעצם הדרישה אחר הלְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ שכביכול שוכן בלב כל אחד ואחת מאיתנו.
זאת דרכנו לדרוש את פני האלוהים שאמור לצוץ ולהתראות לעומתנו מתוך ההוויה הטריוויאלית והאפרורית שאנו משוקעים בה. יוצאים מנקודת הנחה שמעשה הדרישה אינו סתם טרחה סיזיפית חסרת סיכוי ואפשרות אמתית, אלא כי בנקודת הקצה התכליתית של הדרישה נחוש את הקרבה וההכלה האלוהית. או כלשונו של המשורר: “דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ” הוי אומר, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים וכשם שפני האלוהים אינם טריוויאליים בעבורנו כיצורי חומר, מה שמיניה וביה תובע מאיתנו לדרוש ולחקור, לפרק ולהרכיב בתוכו פנימה, כך האלוהים נדרש לדרוש, לצאת ממקומו הערטילאי (מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ) ולהתייצב עמנו שם, באותה נקרת הצור שבה אנו כה דורשים וכמהים להארת פניו. ושמא התפילה היא אף ביתר שאת שבעתיים, אנו מבקשים מאלוהים שידרוש את עצם הדרישה הבאה מאתנו, שיחקור ויהפוך בה מכול צד ויראה בה את הצד היותר אותנטי ואמתי של מי ומה שאנחנו.
כך הופכת החקירה להתרחשות דקונסטרוקטיבית שבו שני הצדדים מתיכים עצמם אל הארת הפנים המשותפת. וכפי שאנו קוראים בימים אלו בתהילים: “לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ..” זהו מעגל קסמים של דרישה אינסופית להארת פנים הדדית. הלב של האדם קורא לו לבקש את פני האלוהים, אבל כשהוא מבקש את פני האלוהים הוא אינו מבקש אלא את פניו שלו בעצמו, כי בינו זאת, בַּקְּשׁוּ פָנָי כתיב כאן, כביכול האדם מבקש את פני עצמו, דורש והופך בתוכו פנימה, ומתוך כך הוא מזדקק ל״אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ..״
בדברי חכמים (ירושלמי ראש השנה ד ח) מוצאים אנו האופן שבו הם הסמיכו את יום הדין של ראש השנה (והושענה רבא, שאף הוא כידוע, יום דין) לדברי הנביא ישעיהו (נח’ ב’): “וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן“. ראש השנה הוא היום שבו הזיכרונות כולם מותכים לנקודת הראשית הפנימית של ההוויה, נבחנים ועומדים בדין לעומתה. זהו הזמן שבו אנחנו דוחים את הטריוויאליות הקיומית, ממצבים את עצמנו במקום שכולו אומר דרישה וחתירה, פירוק והרכבה מחדש של הווייתנו, מתוך הנחה שרק כך ביכולתנו באמת לזכות לחיים של חיבור והרמוניה, התפתחות ותיקון.
אם נרצה, זהו בדיוק מה שעליו קורא הנבי : “כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ” (עמוס ה’ ד’). היכולת שלנו לחיות באמת, הוא להיות בתודעה מתמדת של דרישה, כזו שמתוכה נוכל להיות ראויים להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום.
אתם שמעתם את זה? דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ!
שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך, ושנה טובה ומבורכת, שנה שכולה דרישת אלוהים, וחיי אמת.
