הימים הם באמת דרמטיים – בקנה מידה תנכ”י. לא יהיה זה מופרז לראות בהם כמכוננים בתולדות ישראל – בעת החדשה. הם ללא ספק ייחרטו עוד לדורות כתקופה בעלת משמעות אפית – היסטורית שהשפעתה תהיה עוד שנים רבות קדימה. ישנם היבטים שונים שבעיניי עושים את האירוע הזה שאנו בעיצומו לחסר תקדים ממש. להלן אציין שלושה מהם, כאלו שבעיניי נושאות בחובן יסוד גאולתי מובהק:
1. מלחמה שהיא תיקון עולם: כפי שכבר כתבתי בפתיחת המערכה, זאת הפעם הראשונה שהעם היהודי נוקט פעולה יזומה ונועזת, על מנת להציל לא רק את עצמו מאיום קיומי מחריד, אלא אף – כך כתשואה נלוות, את העולם המערבי כולו. מדובר ללא ספק בפעולה הדרמטית והמשמעותית ביותר כנגד התפשטות והשפעת הפונדמנטליזם האסלאמיסטי הקיצוני בעולם. דומני שאין חולק כי במאה 21 זאת היא הבעיה מס׳ 1 עמה מתמודד העולם המערבי כולו. רפיסות המערב, הפחדנות וההססנות, הרלטיביזם, הניוון המוסרי וטשטוש הזהויות, שפשה בו, יצרו שיתוק מוסרי/לאומי ובטחוני מוחלט, שאת פירות הביאושים של תוצאותיו, מדינות המערב רק מתחילות לחוש בשנים האחרונות. והנה, מדינה קטנה ושולית אי שם במזרח התיכון, מתייצבת בגאון וללא חת בהתמודדות יוזמתית הרואית. אומנם היא עושה בשם הצלתה שלה, אך בפועל יש בכך מעשה של הצלה מופלאה – לדורות, בעבור מאות מילוני בני האדם שאינם מבני ברית. כך בפועל מסירה מדינת ישראל באבחה אחת, את העננה הגדולה ביותר שמרחפת מעל הציוויליזציה והחברה המערבית כבר למעלה משלושה עשורים.
אז תגידו לי אתם, אם ישנו מעשה של ‘תיקון עולם’ גדול ומופתי יותר? ובהקשר זה, זהו מעשה חסר תקדים. לפחות לפי מיטב ידיעותיי ההיסטוריות, אין עוד אח ורע למעשה כה הרואי בתולדות האומה היהודית והעולם כולו. זהו מימוש מופתי של דברי הנביא ישעיהו: ‘כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ‘. כמה מדויק וקולע.
2. המלחמה על העתיד: האיום שכנגדו יצאה מדינת ישראל לאם כל מלחמותיה, יותר ממה שהוא איום עכשווי מידי, הוא בעיקר עתידי בהגדרתו. זאת פעולה הצלה המכוונת לשם הבטחת קיומם של דורות שעוד בוא יבואו. במשך למעלה מארבעים שנה מתנהלת מדינת ישראל כנגד אותו איום באמות מידה של תגובה ודחייה, לנסות איכשהו לגרום לפרויקט הזה להידחות בעוד כמה שנים, להעביר ולגלגל את הבעיה הלאה להנהגה שתבוא בהמשך. וכפי שרווח המשפט הישראלי, למה לעשות היום מה שאפשר לעשות מחר. כך שאם אפשר היה לדחות את תפוח האדמה הלוהט הזה מהיום למחר, או לעוד שנה או שנתיים, למה לנו להתמודד איתו – כאן ועכשיו? כמה מאפיין של מנטליות גלותית ישנה כאן, כזאת ששמה את מגמתת על ההישרדות המיידית של הכאן ועכשיו, בעוד שאת שאלת העתיד הלא נודע משליכים בעיקר על היושב במרומים והמשיח שלבטח עוד בוא יבוא.
הדברים תקפים שבעתיים, בייחוד כאשר מדובר בפעולה מלחמתית דרמטית של הכרעה וחיסול פרויקט הגרעין האיראני, שאנו יודעים בהכרח שתביא לתגובה נגדית קשה מאוד בעורף הישראלי, וכפי שאנו רואים וחווים בימים אלו ממש.
אלא שכאן נכנס למשוואה ה07/10. זה היה ללא ספק קו פרשת המים של התפכחות גדולה. ההבנה שאיום שאתה לכאורה בסה״כ רק דוחה למחר, יקום עליך מחרתיים בגרסה מחרידה ומפלצתית לאין ערוך. כך שבעצם התגובה ההססנית הזאת, אמנם אתה מרחיק את הנמר, אבל בו זמנית אתה במישרין מאביס ומטפח אותו. מייצר משהו שהוא מסוכן שבעתיים ממה שלא התמודדת עמו ביום האתמול.
אז הפעם לשמחתנו, מדינת ישראל אכן אמרה Enough Is Enough. לקחה את גורלה בידיה שלה ממש, מבלי לסמוך על אף אחד אחר שיעשה זאת בשבילה. זאת בשעה שהיא לא פחות מאשר מגדירה מחדש את הבטחת בטחונה וקיומה לעוד דורות קדימה. קשה להפריז במשמעות של העניין הזה.
במובן זה, בראייתי, המלחמה הנוכחית היא אולי התשובה היהודית ההולמת הראשונה שמדינת ישראל נוקטת כנגזרת – בלתי נמנעת, מהאירוע הקשה בתולדות העם היהודית: השואה הנוראית במאה הקודמת. בהרבה מובנים, מדינת ישראל התקוממה בדייקא מתוך אפר הקורבנות במחנות השמדה. אין לה אתוס עמוק ומכונן יותר. אך בפועל רק אחרי כ80 שנה העם היהודי הצליח להוכיח לעצמו שהוא באמת מחויב בתכלית, אל אותה שבועה אלמותית שנחרטה שם בדמם של ששת המילונים: לעולם לא עוד! אז אם תרצו, עוד אלמנט מובהק של גאולה – לקיחת האחריות על העתיד.
3. מלחמה ברוע: להבדיל מכול מלחמות ישראל הגדולות עד כה (השחרור, ששת הימים, יוה”כ), שזירת ההתמודות הייתה כנגד מדינות ערביות – חילוניות בטיבן (עם נגיעות איסלאמיסטיות קלות), כאשר הצד השווה שבין כולן, היה בכך שלישראל היה גבול משותף עם אותן מדינות ערב. היו אלו מדינות שלמעשה סירבו לקבל את הצו ההיסטורי ההוא של האומות המאוחדות – בתוכנית החלוקה של 1948, כשהן דוחות על הסף כל אפשרות להכיר בקיומה של מדינת ישראל ושליטתה בחלקים נרחבים בפלשתינה ההיסטורית. זאת הסיבה שלפחות עם מדינת האם הערבית, מצרים, היה ניתן מתישהו להגיע להסכם שלום, זאת מתוך הכרה מדינית – פרגמטית שאליה הגיעו מנהיגיה, זאת אחר סדרת כישלונות נוראית בשדה המערכה הצבאית לאורך שנים.
כמובן שכל זאת, לא תקף בשום צורה בנוגע לרפובליקה האסלאמית של איראן ומנהיגיה. מדובר במדינה שנמצאת במרחק של אלפי קילומטרים ממדינת ישראל, בשעה אין לה דבר וחצי דבר עמה, כשבינה לבין ישראל לא מתקיים שום סכסוך מדיני/טריטוריאלי כלשהו. כך שברי הדבר שהעובדה שהם כך חרטו על דגלם את חיסול העם היושב בציון, נובעת אך ורק מתוך צו דתי עמוק שכולו רצוף שנאה תהומית יוקדת. לא שום דבר מעבר לכך. זאת אידיאולוגיה דתית – פנאטית שבעבורה פרויקט השמדת העם היהודי מהווה את פסגת מטרתה העילאית. כאשר לאורך עשרות שנים, מטרה זו מהווה את אבן הראשה לקיומה עלי אדמות – כחוד החנית של האסלאם הרדיקלי ברחבי העולם. זאת בשעה שלשם הגשמת מטרה זו, הקצו עד היום אותם בני בליעל, לא פחות מאשר כמאה מילארד דולר! כן, שמעתם נכונה.
כך במובן זה, מעבר למשמעות האוניברסאלית של הפעולה הצבאית אותה נקטה ישראל, יש בכך משמעות בראש ובראשונה פנימית. במובן זה, אנחנו בעיצומו של אירוע ערכי ואפילו דתי – רוחני לא פחות ממה שהוא צבאי – בטחוני. התמודדות חדה ודיכוטומית של הטוב אל מול הרע. התנגשות ציווליזציות קלאסית. תרבות המקדשת את החיים והיצירה, לעומת תרבות המקדשת את המוות, הפחד והבהלה. רודפת ורומסת כל מה שריח של חיים, חירות ויצירה, נודף הימנו.
אז גם זה עוד משהו שהוא חסר תקדים בתולדות מלחמותינו, בוודאי כשמדובר במלחמה המתחוללת כנגד מדינה בסדר גודל כמו איראן. כמה משמעות פדגוגית יש לעובדה זאת כשלעצמה, ולא פחות כמה מעשה מובהק של גאולה לפנינו כאן.
וכמה חשוב שנזכור את כל זאת, בייחוד אל מול המחירים הקשים שאנו משלמים בימים אלו – כיחידים וכחברה, ואל מול האתגרים הקשים שעוד בוא יבואו (שלא יבואו).
ושרק נדע רגעים של תשועה גדולה ובשורות טובות.
עם ישראל חי!