מידי שנה בחג השבועות, אני חוזר ומהרהר בעניין הפלאי של החג הזה. העובדה שטעמו המקראי של החג, אין לו דבר וחצי דבר עם מה שאנו נוהגים לציין, מתן תורה. כי הלא החגיגה המקורית מתייחסת כולה להבאת הביכורים ושני הלחם במקדש. זוהי חגיגה שהיא ארצית בהגדרתה, זאת לעומת ציונו של מעמד הר סיני שהוא כולו על טהרת הדעת והרוח.
והתמיהה עוד הולכת ומתעצמת שבעתיים, איך יכול להיות שהמקרא לא מצווה אותנו על חגיגת זיכרון והנצחה של מה שנחשב כמעמד היהודי החשוב והמשמעותי ביותר בכול הדורות: קבלת התורה במעמד הר סיני? צאו וחשבו, הלא אירועים איזוטרים לאין ערוך, כמו הישיבה בסוכות בשנות ההליכה במדבר, ואפילו יציאת מצרים על שלל נפלאותיה, זוכים לחגיגת זיכרון, בדמות חג הסוכות וחג המצות. וכמה אך טבעי ומתבקש שמעמד זה של הר סיני, יונצח באופן רשמי ובולט, ברוב הדר וטקס?
ועלה בדעתי, כי שמא לימוד משמעותי ישנו כאן, אודות אופיה הנכון של קבלת התורה. או באופן עמוק יותר, לימוד תורה.
בהקשר זה ראוי להביא את מאמר חכמים הידוע במדרש: ‘הַלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת עַל שֶׁנִּתְּנוּ בְּפֻמְבִּי לְפִיכָךְ שָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ, וְכָאן אָמַר לוֹ הקב”ה אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה י’) וּמָה ה’ אֱלֹקֶיךָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשֹׂה מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת’.. (תנחומא תשא, לא’)
הוי אומרֿ, מעמד הר סיני בגרסתו הגרנדיוזית האדירה, לא החזיק בסופו של דבר מים. ברגע המבחן של ההתמודדות האמונית הראשונה, אך שבועות ספורים לאחר קבלת התורה, העם כשל לחלוטין ועשה את העגל. כך שאין מנוס מלקבוע, כי דווקא אותה ייחודיות פומבית – אוניברסאלית, אותה תיארו חכמים בשפתם הציורית: ‘צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח ,שׁוֹר לֹא גָּעָה, אֳפָנִים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ‘ (שמות רבא, כט’ ט’), הפכה להיות עקב האכילס של המעמד.
זהו הלימוד העמוק מאותו שבר אמוני – תיאולוגי עמוק, כי בסופו של דבר, קבלת תורה אמתית, כזו שתוכל להתקיים לאורך זמן, זאת גם הרבה אחרי שישקטו כל הקולות והלפידים, אמורה להתקיים דווקא בצנעה, בסתר המדרגה. במצב תודעתי/נפשי שכולו על טהרת הענווה וההתכנסו פנימה. זהו סוד אותו מקום של פלא בנקרת הצור, שאפיין את מעמדו של משה רבינו בעת קבלתו את הלוחות השניות.
ומכאן למדנו, כי בערבו של יום ובאופן פרדוקסלי, הפקת הלקחים המכוונת של האירוע החד פעמי ההוא של קבלת התורה, היא דווקא ביישומו ההפכי. היינו, באופן פורמלי, אין אנו מציינים ומעלים על ראש שמחתנו שום דבר מאותו אירוע חד פעמי עצום, והוא כמו נעדר לחלוטין מן המסורת המקראית. אך מאידך, אנו כמו מסנפים (ל’ עשיית סניף) את זכרון מעמד קבל התורה לאירוע אקטואלי אחר של הבאת הביכורים ושני הלחם. דווקא באמצעות חגיגה המתאפיינת במובהק במידת הצניעות. זוהי דרכינו להעלות על נס את ההישגיות שהיא כביכול כולה שלנו, דווקא באמצעות ההצטרפות אל המקום שהוא גבוה מעל גבוה מהוויתנו הממשית.
ובינו זאת, מה יש לנו יותר מאשר אותם פירות לתפארת, שיכולים להצדיק את זכותנו להתפארות והאדרה עצמית? הנה, אחרי שלוש שנים של יגע ויזע רב, הצלחנו להגיע אל הרגע הנכסף הזה, בו נמצאת לפנינו התוצאה הבוטנית, פירות ההילולים, אך דווקא או אז, אנו נדרשים להביא את אותם מיטב פירות ראשוניים, כל הדרך אל היסוד הטרנסצדנטי המתגלה ונוכח במקדש. כאשר שם במקום ההוא, חובתנו להרכין ראש, להכיר ולהתוודות, כי לא אנו המהווים את מקורו של השפע הבוטני והקיום בכללותו (המיוצג ע”י שני הלחם המובאים גם הם בחג זה), וכי לא כוחנו ועוצם מידנו אשר עשה לנו את החיל הקיומי הזה.
כך חשבתי פעם להאיר את נוסח ברכת הדעת, הרביעית שבתפילת שמונה עשרה, הפותחת בל’: ‘אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה‘ ומתייחסת בראש ובראשונה אל האל כמקור הדעת וכו’. והשאלה פשוטה, מדוע אין כל ברכה אחרת בתפילת השמו”ע (שבה אנו מבקשים על צרכים שונים בחיינו הפרטיים והציבוריים) פותחת בל’ שכזו המתייחסת ומזהה תחילה את האל כמקורו של אותו השפע המבוקש?
ומה שעלה בדעתי הוא, כי דווקא עניין של הדעת, הוא נעוץ במה שהרמב”ם קורא אותו בהל׳ יסודי התורה: ‘הוּא הַיּוֹדֵעַ, וְהוּא הַיָּדוּעַ, וְהוּא הַדֵּעָה עַצְמָהּ – הַכֹּל אֶחָד’ (פ”ב ה”י). דהיינו, אין באמת ידיעה אמתית שהאדם הוא המקור הראשיתי שלה. כי כאשר אנו יודעים משהו באמת, אנו בהכרח כמו מצטרפים אל הדעת האינסופית. אלא אותה תבונה שכמו מהדהדת בבסיס ההוויה, ומורה לנו את הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה. כך הידיעה שאנו משיגים לא הופכת להיות מקור של יהירות וזחיחות הדעת, אלא כזו שנעשית לאמת מידה מוסרית ותרבותית ראויה ומכוונת.
אם תרצו זוהי בדיוק תכלית הידיעה האולטימטיבית הגדולה של מעמד הר סיני עליה קורא אדון הנביאים: ‘אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ‘ (דברים ד’ לה’). אכן זוהי השגה תיאולוגית נשגבה ונדירה, כזו שלא הייתה לפניה ולא תהיה לאחריה, אך ידיעה זו אינה מהדהדת כשלעצמה, מצורפים לה וחקוקים לה לצידה, כול אותם דיברות המורות על יסודות המוסר האנושי. במובן זה, אין כל פשר ל”אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ“, אם אינו מתיישם ומתורגם הלכה למעשה, ב”לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב וכו'”. אך לשם כך נדרשת הענווה והצניעות. לא בהישגיות אינטלקטואלית עסקינן כאן, אלא בהצטרפות של אמת אל הדעת האלוהית האינסופית. כאשר אל אותו ‘אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת’, כאשר אנו חוזרים ומבקשים, ובעיקר מצרפים, את ה ‘וְחָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ דֵּעָה וכו”. וכמה שזוהי אבן בוחן עמוקה, לבחון מהי השגת אמת, אליה ראוי לשאוף ובה רצוי לדבוק. זאת לעומת השגות רבות לאין מספר, שאינן אלא כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, נעדר כל חיבור של אמת לשורש ומקור התבונה.
זאת החכמה שעליה ראוי לקרוא את מילות התפילה: “כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה“. זהו פשר משלו הידוע של רבי עקיבא בפני הרומאי המופיע בתלמוד (ברכות סא’ ע”ב), בו תיאר את שלילת לימוד התורה מלומדיה, כהוצאתם של הדגים אל מחוץ למים. ישנה כאן הכרה עמוקה באופן שאנו בסה”כ כמו צוללים פנימה אל מימי הדעת, מים שאין להם שיעור וסוף, משם אנו מנסים בכישרונותנו הדלים לדלות ולו תובנה אחת של אמת. וכשם שלא יעלה על הדעת, כי הדגים ייחסו לעצמם את מקור הוויתם, כך גם בעלי החכמה ולומדי התורה. וכמה יפה להביא בהקשר הזה את ל’ הרמב”ם בהלכותיו: “חַיֵּי בַּעֲלֵי חֲכָמָה וּמְבַקְּשֶׁיהָ בְּלֹא תַּלְמוּד כְּמִיתָה חֲשׁוּבָה..” (הל׳ רוצח ושמירת נפש, פ”ז ה”א).
כך היא א”כ, אמורה להיות כניסתנו לקבלת התורה בראש מורכן, בצניעות של אמת. זהו תנאי יסודי באם אנו חפצים לקבל את התורה כנתינתה. להבין כי אנו לא באמת מבינים דבר או וחצי דבר, וכי כל מה שבכול זאת אנו זוכים להשיג, אינו אלא ממקור החכמה ושורש התבונה האינסופית. אך לא פחות מכך, להבין כי לא יהיה זה לימוד ראוי ואולטימטיבי המביא לידי מעשה, אם לא נשכיל לתרגם את לימודינו הלכה למעשה. לעשות את חיינו, האישיים והקהילתיים גם יחד, למוסריים מכוונים ומשמעותיים יותר.
שנזכה באמת לקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, מתוך צניעות והרכנת ראש. ואסיים במילותיה של המשוררת המיוחדת האהובה עליי, לאה גולדברג, במילים שהן יפות שבעתיים דווקא בחג הזה של שבועות, בו אנו כמו ממזגים בין עולם בית המדרש הספירטואלי, לעולם הארצי והעם שבשדות:
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ
לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ
מֵאֵימָה וּמִדָּם
וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב
תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאֶחָד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם..
חג שבועות שמח לכולנו!
