על החיים הממשיים והחֲרֵדִיּוּת – מאמר ביקורת ראשון על הסדרה ׳שאבבניקים׳1 min read

נראה לי שעליתי על התובנה אולי הכי משמעותית ששמעתם על הסדרה “שאבבניקים”. זה משהו שעוד מתבשל אצלי, אבל לא יכול למנוע הטוב מבעליו כבר כעת, אז אתן לכם את הדברים באופן (יחסית) מקוצר. דומני שכולם כבר מבינים שאין בסדרה הזאת (ובוודאי שלא בעונה הנוכחית), שום דבר ריאלי של ממש. זאת סדרה שהיא כמעט על גבול המדע הבידיוני. הכול בה מופרך עד כדי אבסורד מוחלט. הדמויות מוקצנות ואקסצנטריות, עד שהן נראות ממש כסוג של קריקטורה של עצמן. והדוגמאות לכך הן כמעט בכול סצנה שבסדרה הזאת.

אלא מאי? מה שפתאום הבנתי, שדווקא שם נעוצה האמירה היותר נוקבת ומשמעותית של הסדרה. בראייה הזו למעשה החברה החרדית כולה היא סוג של מציאות סינתטית, כמעט בידיונית, לא באמת ריאלית וממשית. הכול בה מהונדס ברמה כזו או אחרת, עובר דרך הפילטרים של ההלכה/החברה/הנורמטיביות החברתית/הסטיגמטות וכול היתר. העולם הרגשי ספונטני, עובר בהכרח עיבוד וסובלימציה, מוכתב אל תוך שבלונות שקבועות וידועות ראש, עד אשר לרגעים אנחנו כבר לא ממש יודעים לזהות איפה נגמר שם המסמן ומתחיל המסומן ולהיפך. אם תרצו, זאת מן סוג של חברה שבהגדרתה חיה בעצם בסרט, הכול זז ומתנהל שם (מן המסד ועד הטפחות) לפי תסריט שמאן דהו חיצוני (אלוהים/הלכה/רבנים/כל התשובות נכונות) מנצח עליו ביד רמה וקובע את התנהלות השחקנים שעל הסט החברתי – תרבותי הזה.

אתם מבינים? מה ש”שאבבניקים” טוענת למעשה כלפי “שטיסל” קודמתה, זה טיעון עמוק שקשה להתעלם ממנו. כי אם “שטיסל” מנסה כביכול להתחקות אחר אותו ממד חמקמק של אותנטיות/ראשוניות/ספונטניות של המטא-חיים בחברה החרדית, לגעת במקומות האנושיים היוליים הללו שמשותפים לכול בני האדם באשר הם, באה “שאבבניקים” ושמה את כול זה ללעג. כמו הייתה אומרת, על איזו “אותנטיות” אתם מדברים שם ב”שטיסל”, כאשר מדובר בחברה שצמודה באדיקות שכזו לתבניות והגדרות, להיררכיות של סדר וארגון כמעט דארוויניסטיים?! ומי שהוא כמובן נביא הבשורה של התיזה (או הארגומנט) הזו, הוא השדכן המהולל שלומי זקס. מי שלמעשה אמון על הינדוס כול עולם הרגשות והתשוקות של הבחורים והבחורות שהוא עוסק בזיווגם/ן, היישר אל תוך אותן התבניות האמורות. שחלילה לא ייוצר מצב שהסנאית תתחתן עם השפן או הארנב עם המרבה רגליים (יש לכם את זה ביותר דארווניסטי?)

אז נכון, זה לא כול כך פשוט ונחרץ כמו שזה נשמע. למעשה פרק 6 (המופלא ועוצר הנשימה!), עוסק כולו בדיוק בסוגיה הזאת. אם מההיבט הנפשי/אישי ואם מן ההיבט הרעיוני/תיאולוגי. הטיעון המוצג שם הוא סוג של הפוך על הפוך שכזה, שלומי זקס מיודענו הנ”ל מנסה להוכיח לחבורה ההוללת של הצעירים החילונים , כי באופו פרדוקסלי אם אנו רוצים להמשיך ולשמר איזשהו יסוד (וסוד) של ראשוניות ואותנטיות בחיינו, אין מנוס מלחתוך בבשר החי של העולם הרגשי ספונטני. זאת ולו רק כי אנו חיים בעולם שבו הרגשות והתחושות, כולן בחוץ תרונה, הכול נגיש, אפשרי ומיידי, עובר לעשייתה עד כדי שעמום מוחלט. ואם בכול זאת, אנחנו רוצים לגעת במשהו של אמת, להצליח לשמור על איזשהו ריגוש וניצוץ של התאהבות ותשוקה, עלינו דווקא לעשות את המהלך ההפכי: להיעשות לקצת זומבים של המערכת, לכאלה שיצוקים בתוך תבניות והגדרות שמאן אחר שרטט בעבורנו, ורק כך נוכל איכשהו, מבעד לכול השכבות ההסתרות והמניירות, להתחקות אחר דבר כלשהו של אמת. אולי. או כפי שזה מופיע בל’ של שלומי: “להתרגש מלראות אותה שותה פעם ראשונה כוס מים..”

(אגב, למי שממש חפץ לראות זיקוק מוחלט של התמה הזאת וכפי שהיא באה לידי ביטוי בסדרה, תרשו לי להפנות לסצנה המרהיבה בביקורו של גדליה אצל מדריך החתנים והדיאלוג המופתי ביניהם. תעיינו שם ותרוו נחת. מובטח).

אני לא באמת נכנס בשורות הללו כאן, לנבכי השאלה הזו ומה דעתי האישית בהקשר הזה, ולו רק כי לטעמי זאת סוגיה שהיא ממש גופי התורה של הסדרה הזאת, אז לפחות אתן לה את הכבוד הראוי לסיים את עונתה הנוכחית. מה שבטוח זה שהיא מציפה ומציבה זאת בפנינו באופן שאין באמת מנוס מפניו. ואם נרצה ואם לאו, בסופו של דבר כל אחד או אחת מאיתנו שבוחרים לעזוב ו/או להישאר בתוך המגזר הזה, נאלצים להתמודד (ואף להכריע) עם המשמעות הקיומית, המוסרית והתרבותית, שכל מה שהשאלה הזאת גוזרת עלינו, לטוב או למוטב.

כאמור, יש הרבה מה להרחיב בהקשר הזה, מאוד מתחשק לי פשוט להראות לכם איך הרעיון הזה שזור ממש כחוט השני, סצנה אחר סצנה, דמות אחר דמות, בסדרה הנפלאה הזאת. אבל דומני שזה יהיה קצת כמו להאכיל אתכם בכפית, וזה משהו שמרגיש לי אפעס מיותר. אז תבלו עם הסדרה המופרכת הזאת, על החברה שגם בה צריך לומר, עם כל היושר, יש בה משהו מופרך.