על הלמדנות והחוויה הדתית – מאמר ביקורת שני על הסדרה ״שאבבניקים״1 min read

בפרק השמיני של הסדרה “שאבבניקים” אנו מתוודעים לדיאלוג שהוא לא פחות ממופתי, על מקומו של אלוהים, כוחה של התפילה וההתייחסות השונה אל החוויה הרליגיוזית. הפרק הזה בכלל, מציף בפנינו את מה שלטעמי הוא נקודת היתרון אולי הבולטת ביותר של עולם הישיבות, שיטת הלימוד וכו’, אך בו זמנית הנקודה גם הבעייתית ואפילו השערורייתית ביותר.

ואנסה להסביר (קהל הנוסעים מתבקש להדק חגורות):

אין דבר שלומדים שם בישיבות באופן מעמיק ושיטתי יותר, מאשר פיתוח הכושר האנליטי. הכול מנותח כול הזמן, מפורק ומוגדר מחדש באופן אינסופי (לעתים קרובות אפילו באופן שהוא מיותר ומעושה, מלאכותי ולא באמת בעל ערך לוגי כלשהו, אבל ניחא, זאת כבר בעיה אחרת שאפשר לדון אליה באופן נפרד). תחשבו על זה, יושבים מדי יום ביום, רבבות של צעירים ומה שהם עושים מבוקר ועד מאוחר בלילה (אתם מוזמנים ללכת לפיד שלי, להציץ שם על התמונה שהעליתי אמש), זה באמת פלוס מינוס מה שהם עושים. הערך האינפורמטיבי (או בעגה הישיבתית: “בקיאות”) של כל מסכת הלימוד האינטנסיבית הזו, הוא יחסית נמוך. בוודאי כאשר הלימוד הוא בסדר “עיון” (שזה מתקיים לרוב שעות היום). כך שאפשר אולי לאהוב את הישיבות ומתכונתם ואפשר גם פחות, אבל על דבר אחד כנראה שיהיה קשה מאוד למצוא עוררין, וזאת על העובדה שהצעירים הללו הופכים להיות נפלאים בכושר הניתוח שלהם (גם אם זאת צורה חשיבתית/לוגית שונה מזו הרווחת בדיסציפלינות אחרות). ומה לעשות, בשביל לנתח משהו, באופן בלתי נמנע, יש צורך לייצר איזושהי רפלקסיה בינך לבין הנדון שאותו אתה מנסה להבין, לקדם, לפתח. עליך להפסיק לקחת אותו כמובן מאליו, ולנסות לאתגר אותו בשאלות, ספיקות, אפשרויות אחרות וכיו”ב. אחרת אתה פשוט תמשיך לקבל אותו כאובייקט נתון, איך שהוא כמות שהוא. והרפלקסיה הזו, יש בה דבר שהוא נלבב עד מאוד, כי זה בעצם תובע ממך לצאת מאזור הנוחות הזו שלך. לא להיות מרוצה ממה שאתה רואה, ואדרבה, להגיע להשלמה עם הדבר/רעיון רק לאחר שהצלחת לפרק ולהגדיר אותו מחדש.

במילים אחרות, מדובר בחברה שעוסקת כול הזמן בתהליכי הפשטה והמשגה, דבר שללא ספק מייצר הפרייה אינטלקטואלית יוצאת דופן.אחד היתרונות המובהקים לכך, זה ביכולת למנף את הכושר הרפלקטיבי וההמשגתי הזה, למקום של יזמות והתחדשות. לא לחדול לחשוב על רעיונות חדשים, אחרים ושונים. לא להסתפק במצב ובמקום הנתונים, וכמו לרצות כול הזמן לשדרג ולשפר, ואפילו לשנות ולהפוך דברים על פיהם. זאת חשיבה “איפכא מסתברא” קלאסית, שדומני שכול מי שפעם נתקל בדיאלקטיקה התלמודית-ישיבתית, יודע שהיא נוכחת שם עמוק ואינהרנטית.

כמובן שלא רק ברעיונות חדשים ובמהפכות גדולות עסקינן, אלא בראש ובראשונה ביכולת יצירתית במציאת פתרונות וכיווני חשיבה של שיפור וכו’. זה כמעט בלתי אפשרי לפתור בעיה באמת, עד כמה שאנחנו לא מצליחים לחשוב (לפחות קצת) מחוץ לקופסה, אחרת לעולם נשאר במקום של “אין אסיר מתיר עצמו מבית אסורים”. וכן, החשיבה התלמודית-ישיבתית נושאת בחובה לא מעט מן האלמנט הזה של “חשיבה מחוץ לקופסה”.

דא עקא, כי החיים הם לא רק אוסף של מושגים ואובייקטים, יש משהו פנימי, חי ונושם בחיים עצמם, שעל מנת לגעת בהם באמת, לחוות אותם כמות שהם, אתה זקוק פשוט להתמסר. או ליתר דיוק, להקשיב באמת למה שאתה נחשף לו, ולקבל אותו ממש כך כמות שהוא. ואדרבה, ככל שתרבה לנתח ולהמשיג אותו, כך רק תתרחק שבעתיים מהיכולת *לדעת* אותו, זאת כמובן במובן המקראי הידוע של: “וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ”. אתם מבינים? לא לדעת על אלא את. וכמה שזה שונה בתכלית.ובהקשר זה, אולי אפשר לומר, כי בחורי הישיבות, הם אולי גאונים בלהבין רעיונות ודברים, אך שמא דווקא בגלל זה הם יותר יתקשו בפשוט לדעת אותם. כי אתה לא יכול להישאר כול הזמן “מחוץ לקופסה”, מתישהו אין מנוס לקפוץ לתוך הקופסה פנימה, לאהוב אישה, לגדל ילדים ואפילו להביא גם קצת פרנסה הביתה, זה משהו שלא בהכרח יזיק.

כמובן שיש לזה גם אספקט תיאולוגי מובהק. דוקטרינת ההמשגה המתמדת הזאת, מייצרת גם התניה מובנית בחוויה הדתית. אותו אלוהים שאנו שואפים (או אמורים לפחות) לשאוף לקרבתו, לאהבתו (הדו צדדית), לזהות את נוכחותו בכול צד ופינה בחיינו, הופך פתאום להיות מושג, רעיון מופשט שיש לנסות לנתח ולהבין. אבל מה לעשות, מה שאולי עובד על שור שנוגח את הפרה, קצת פחות יתפוס בקונספט הזה של אלוהים והדת בכלל. שם או שאתה נמצא או שלא, או שאתה חווה, מרגיש, מתחבר, או שקצת פחות או בכלל לא. יש בזה משהו מאוד אכזרי, בוודאי מטלטל בעבור מי שגדל במקומות שבהם אלוהים ושאלת נוכחותו, הם כמעט הדבר הכי בסיסי ומובן מאליו. מי שאתה נתבע לעמוד לעומתו, לדבר אתו כך ישירות בגוף ראשון, לבקש הימנו את צרכיך, לתלות בו תקוותיך היותר כמוסות, ולהאמין שהכול מכול כול, יקום ויהיה בדברו, לטוב או למוטב.

אז מה יעשה הבן ולא ירעה עד שיסתאב? איך אפשר בכלל לעמוד לתפילת מנחה, לדבר אל (או עם) הישות המופשטת, הדמיונית לחלוטין הזו, אחרי שעסקת במשך חמש שעות כול הזמן בפעולות של ניתוח, ופירוק והרכבה? לך עכשיו תפרק את האלוהים הזה ותרכיב אותו מחדש? דהיינו, לפרק זה כמובן קל, קלי קלות אפילו. אבל להרכיב? אוי להרכיב, שלא תדעו מצרות.

אלא שכאן נכנסת הגאונות של הדת הממוסדת. מאנשים דתיים היא הפכה אותנו לאנשי הלכה. את החוויה הדתית המרנו לקיום מצוות, שמירת הלכה וציות לה. תחשבו על כמה שזה גאוני. לא עוד חוויה עמוקה, פנימית, טרנספורמטית ובלתי אמצעית, אמור מעתה, קיום ההלכה, הא ותו לא. ואלוהים? הוא יישאר אי שם כמסומן חמקמק וכמעט חסר משמעות, מוכמן בסתר חביון של תיאולוגיה עמומה ומסתורית. או כמו שאומרים שם, ידוע אך ליודעי ח”ן. אם תרצו, שרטטתי כאן לפניכם את תמצית הדוקטרינה הליטאית – ישיבתית. והפכו בה והפכו בה, כי כולא בה.

כמובן שהחסידות כיוונה את המהפך שלה, בדיוק, אבל בדיוק, כלפי הנקודה הזאת. היא דחתה לחלוטין את הפיכתה של הדת לדוגמה הלכתית/דווקנית וכמעט טכנית, לא הייתה מוכנה לוותר על הדת במובנה הרליגיוזי היותר עמוק, אינטימי ופנימי. בזכותה של החסידות, אלוהים פתאום חזר אל המשוואה, ובגדול. השיח עמו הפך להיות לא רק אפשרי, אלא אפילו מתחייב, באם ברצוננו להשיג ולו משהו אחד של פנימיות והתעלות, אם תרצו, משהו אחד של אמת. אבל מה לעשות, הצד השני של המשוואה הזאת, באופן לחלוטין בלתי נמנע, היה לחתוך בבשר החי של הכושר האנליטי הטוטאלי הזה, להפסיק ולהיות כול כך למדנים כול הזמן, לפרק ולהרכיב, להגדיר ולהמשיג את כול מה שסביבנו. אז כן, במובן מסוים החסידות ויתרה על הלמדנות לטובת אלוהים, העושר והעומק הרליגיוזי, ועכשיו כ”א שינסה לבחור את מה שיותר מתאים ומתחבר לו. שיהיה לבריאות.

ואי אפשר בכול זאת בלי הסדרה הזאת “שאבבניקים” שדופקת לכולנו בראש לאחרונה. אז כמובן שהפרק האחרון עוסק בחלקו הגדול בדיוק בנקודה הזאת. לפנינו אוסף של צעירים חרדים שנפלטו מן המערכת הקונבנציונלית ועליהם איכשהו לשרוד בעולם הגדול. אז כמובן שהרבה כישורים וידע שיכולים לעזור להם בעולם החיצון, הם לא ממש רכשו שם במקומות שמהם נזרקו (כפי שבא לידי ביטוי בפרקים הראשונים). שוין, אז מה נותר להם? להיות קצת יזמים, להעז ולעשות את הדברים הכי הזויים ומופרכים (כמעט אפילו פליליים), ולנסות ולקוות שמא משם תצמח להם הישועה. זאת סוג של חלוציות אוונגרדית שאפשר אולי לגחך לעומתה, שמא לרחם עליהם, אבל אצלי לפחות, היא גם מעוררת הערכה, ובוודאי שאהדה והזדהות (וברגע של גילוי לב, בהקשר זה אדם קרוב אצל עצמו. וד”ל).

וכן, גם אם בסופה של העונה הזאת, כל המיזם הזה יתברר לא פחות מכישלון מחפיר. כי מה לעשות, היזמים הגדולים שבסוף הצליחו וכבשו את השמים, היו יצוקים בדיוק מאותם חומרים שעשויים החבריא קדישא הזו. הגם שגם קצת השכלה כללית וכו׳, לא בהכרח הייתה מזיקה. ואתם הלא כבר יודעים איך עובדת הברירה הטבעית הזו, אלף נכנסים למקרא, ובסוף אחד ממציא את ווייז.

לעומתם ארבעת הדמויות המרכזיות שבסדרה המייצגות את כול הנ״ל, אנחנו מקבלים כאנטי תיזה, את הצמד חמד טפירו-טרבלסי. הם אלו שנשמתם לא נפגמה בכול פסטיבל ההמשגה, הרפלקסיה והדקונסטרוקציה האינסופית הזו. הם נשארו בטהרתם. גם אם בילו שנה שנתיים בכמה ישיבות אשכנזיות שהואילו להכניס אותם לאיזושהי מכסה של ברי מזל, הם נשארו עמוק בתוכם פנימה, תלמידים של הרב סבג, ארז משה דורון ורבינו. הוו רבינו. אין עליו. כי אם רוצים להבין את כול מה שאמרתי לכם עד עכשיו, תציצו בסיפור החכם והתם של רבינו הזה, ותבינו. פשוט תבינו כמה שאתם לא מבינים כלום.

אז זהו, נראה שבוודאי יצאתם ידי חובת המשגה ורפלקסיה. רק מקווה שתצליחו לחזור בשלום פשוט לאהוב את עצמכם, בני זוגכם, הילדים וכול היתר, כך איך שאתם כמו שאתם, בלי הרבה חוכמע’ס, פלפולים והתחכמויות.

שכוייח.