לפני למעלה משבע מאות שנה – בעיר רוטנבורג שבגרמניה, נתפס על ידי השלטונות הגרמניים אחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים, רבי מאיר בן ברוך – הידוע בשמו כ”מהר”ם מרוטנבורג”. הוא הואשם ב”האשמה נוראית” של ניסיון הגירה לארץ ישראל על מנת לפתח את היישוב היהודי בירושלים של אותה העת. ואף בעידוד של לא מעט יהודים מקהילתו לעשות כמעשהו ולעלות עמו לארץ ישראל. העונש שהוטל על ראשו של המהר”ם ע”י מלך גרמניה רודולף הראשון, היה תשלום של דמי כופר בגובה עצום של 20 אלף מרק. זה היה סכום שבעבור היהודים בגרמניה (אשכנז) באותה העת, היה כמעט בלתי אפשרי להשגתו. הקהילה היהודית גם כך הייתה למודת רדיפות קשות ומצבה הסוציו אוקונומי היה ירוד ביותר. ברם, היהודים בכול זאת, כמי שמצוות פדיון שבויים עומדת לנגד עיניהם כערך וחובה יהודית-מוסרית הגבוהה ביותר, הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן בעבור רבם הנערץ, ואספו את סכום הכסף אותו דרשו השלטונות, הכול על מנת להביא לשחרורו של המהר”ם משביו.
אלא שאז הפתיע אותם דווקא המהר”ם עצמו, כשסירב להשתחרר באמצעות אותו תשלום של דמי כופר. כשנימוקו עמו, בכך שמהלך שכזה רק יגביר דרמטית את המוטיבציה של השלטונות להמשיך ולהתנכל, לפגוע ולשבות יהודים ולבקש בעבורם סכומים ותמורות בלתי אפשריות. זאת הלכה הידועה תחת הכותרת של “אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם”. ואכן, בעקבות סירובו זה של המהר”ם, הוא נותר בשביו במבצר האימתני אנזיסהיים (Ensisheim) שבמחוז וורמס שבגרמניה, ואף נפטר שם זמן לא רב לאחר מכן. רק לאחר משא ומתן ממושך עם השלטונות, הצליחו היהודים להוציא את גופתו ולהביאו לקבר ישראל בבית הקברות היהודי שבאותה העיר וורמס.
האירוע הזה היווה נקודת שיא של שפל, באחת התקופות היותר קשות בהיסטוריה היהודית. התחושה הייתה שארץ ישראל וירושלים, היא כבר בלתי נגישה ואפשרית בעבורם. ומעבר לכך, היא חידדה בעבור היהודים בגולה את העובדה הטרגית כי הם נתונים במציאות שבה בכל רגע נתון, הם יכולים להישבות ולהילקח על ידי השלטונות האנטישמיים האכזריים ולעשות בהם כרצונם. קשה לתאר את הדכדוך ונמיכות הרוח ששלטה בקרב רבים מבני הקהילה. ועוד לא הזכרנו את הפרעות ומסעות הצלב שהיו מנת חלקם של היהודים באירופה בתקופה ההיא.
כאן אני רוצה להציג בפניכם צילום מתוך אחת ההגדות של פסח שנכתבו וצוירו באותה העת ממש. זאת הגדה הידועה בשמה “הגדת הציפורים” (באשר הדמויות שנראות בה הן כולן בדמות של ציפורים). שם באותו דף בשלהי אמירת ההגדה לצד מילות ההכרזה: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם! מופיע ציור שהוא בעיניי לא פחות ממדהים. כפי שתוכלו לראות בציור המופיע כאן, בתחתית העמוד נראות כמה דמויות העומדות מתחת למבנה סגור ומצביעות לכיוון מעלה – אל אותה דמות שנראית סגורה באותו החדר. הציור הזה משקף את המציאות העגומה ששררה באותה העת. אז זה הזמן לומר, כי בעצם אותה הדמות הסגורה באותו מבנה, אינו אלא המהר”ם מרוטנבורג, והדמויות שעומדות שם למטה, אלו הם היהודים – תלמידיו ובני קהילתו שמצביעים במר ליבם אל רבם האהוב הכלוא שם ממעל, כשאין לאל ידם לסייע עוד בעדו.
לפנינו תיעוד חי ומצמרר של האופן שבו חזרה ונתפסה ירושלים במשך דורות של גלות, צרות והתנכלויות. בהקשר הטרגי שלפנינו, העיר ירושלים חזרה והיוותה בעבורם סמל של התקווה היהודית הנצחית – לדורותיה. תמיד, גם במצבים הקשים ביותר, שבהם לרגעים היה נראה כי המצב הוא באמת בלתי אפשרי, יהודים בכל זאת לא איבדו את התקווה והאמונה. הם ידעו כי יום יבוא וירושלים תחזור לשכון בתוכם. שהם יחזרו ויכוננו את הריבונות על ארץ התנ”ך שליבתה היא עיר הנצח שעליה הם חולמים ואליה הם מייחלים. אותה העיר שמאז ימות דוד המלך, לפני למעלה משלושת אלפים שנה, ועד ימינו אז, לא חדלה להוות את המרכז של התרבות וכמיהת הרוח של בני העם היהודי, עצם הלוז של האמונה והתקווה היהודית לדורותיה.
כי ירושלים, או בשמה הידוע יותר, ציון, היוותה בעבור דורות של יהודים, הרבה יותר מאשר עוד עיר בירה. היא הייתה מעל הכול העוגן העמוק, התמצית המוחשית של כל חלומותיהם ותקוותיהם לעתיד טוב יותר. הדימוי האולטימטיבי למציאות שבה כל הדברים הנוראיים שעוברים עליהם, ייעשו להיסטוריה רחוקה, כשהם הם יזכו לחזור ולחדש את חייהם הלאומיים והדתיים בארץ המובטחת שבירתה ירושלים. יהודים לאורך הדורות, חזרו והזכירו את שמה של ירושלים בסילודין. הם העלו את זיכרונה על ראש שמחתם, ברגעים היותר משמחים ומשמעותיים בחייהם, כמו גם ברגעים היותר קשים וטרגיים. היא חזרה והופיעה בצורות ודימויים שונים, בשלל טקסים וטקסטים, במנעד רחב של הבעות אמנותיות ותרבותיות.
אך מעל הכול, ירושלים היוותה את הארכיטיפ המושלם של החירות. ירושלים היא הטריטוריה שבה חוקי הפיזיקה המגבילים, אלו שעניינם תחימה וזיהוי קונקרטי, אינם תקפה בה. ירושלים של מטה – קרי, זו הממשית והקונקרטית, נושקת בהגדרתה לזו של מעלה. אל מציאות מטא-פיזית – אידיאלית ואינסופית. ירושלים היא זו שאיננה נחלקת לשבטים, שמעולם לא אמר בה אדם צר לי המקום. העיר שבליבתה מוכמן אותו מקום של פלא – שאינו מן מידה.
כך שבמובן זה ירושלים היא זו שראויה לשמש כמודל האולטימטיבי של ההרמוניה. המקום שבו הכול החלקים ואף הנפרדים, יכולים להתאחד ולהתמזג, להיות העיר “שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו” – זאת שנאמר בה: “כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ“. כי כאשר המציאות הפיזית כביכול כבר פחות “מחוייבת” למגבלותיה ומאפיינה הקונקרטיים, יש בה את היכולת להשתחרר, להיות גמישה ו”חירותית” בהרבה, וממילא לנשוק ולהתמזג הרמונית עם מנעד רחב של מה שנתפס בעינינו כניגודים וסתירות. זאת היא סוד שלמותה של העיר הזאת שאף מוכמן בשמה. המקום שבו השלמות גדולה לאין שיעור מסך כול החלקים המתקבצים ומצטרפים אליה.
זאת היא תמציתה של החירות אליה אנו כבני האדם שואפים. לגאול את עצמנו ממגבלות החומר הפיזיקלי. להיות במקום שבו אנו מצליחים להתעלות מעל אותה הסופיות הטרגית האופפת אותנו, זאת שלעיתים חודרת לחיינו באופן כה כואב ומצמית. לחוש את משק כנפי ההרמוניה האינסופית. זאת שמהדהדת לנו את החירות מן המוות, חירות מן המלכויות, חירות מן הייסורים וטרדות היום יום.
כך שכאשר היהודים שם במאה 13 בגרמניה הבינו את מר גורלם. הפנימו כמה שאפילו האיש הגדול ביותר בקהילתם, לא הצליח להשתחרר מהגורל הטרגי של הייסורים ושלילת החירות ונגזר עליו לבלות את שארית ימיו בתנאים קיומיים כה נוראיים, כל שהיה להם זה לחזור ולעורר בעצמם את תודעת החירות של ירושלים, לחזור ולקרוא באמונה יוקדת “לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם“! כך הם כמו התיכו את עצמם בתקוות החירות הנצחית שלא חדלה לרגע לפעם בליבם.
זאת גם הסיבה מדוע אחד מגדולי המשוררים היהודים בספרד של ימי הביניים רבי יהודה הלוי – כשהוא מדבר על תקוותם של האסירים הוא מדבר באותה נשימה על ציון:
“צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן
וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ“
האסירים שריה״ל מדבר עליהם כאן, הם אלו שאפסה תקוותם. אותם היושבים בחושך שכבר לא רואים עוד כל קצה של אור, של תקווה כלשהי לחירות. אבל מה שבכול זאת עומד לנגד עיניהם, זאת אותה שאיפה אלמותית לציון. אל המקום המיוחל בראש ההרים, שבו נושקים שמים וארץ. כך שגם אם הוא נמצא אי שם בצדו השני של העולם, כך שלחלוטין מן הנמנע בעדם לעלות ולהיראות, הוא עדיין יהיה שם בעבורם בתפילות, בתקוות, באמונות ובחלומות. כי כזהו בדיוק העם היהודי, עם של חולמים, עם שלא מסיר את עינו ולא לרגע, מציון. לא מאבד את האמונה והתקווה לטוב ולתיקון עולם. בעיניו של ריה״ל, “שלום האסיר” תלוי ועומד בתאוותו ונתינת דמעותיו לציון. באותה כסיפה אינסופית לשוב את שבותה ולחזור ולנגן את ניגונה הנצחי.
אותם אסירי ציון שעליהם מדבר רבי יהודה הלוי, הופיעו בשנות השבעים והשמונים של המאה 20, בדמות מאות ואלפים מבני יהדות ברית המועצות, שנלחמו גם כאשר נדרשו לשלם מחירים כבדים מאוד, בעבור החלום היהודי – הנצחי שלהם לציון וירושלים. הם לא היו מוכנים שיכלאו אותם, שימנעו מהם לממש את התקווה היהודית של אלפי שנים, להגיע ולממש את חירותם בארץ חמדת אבות. אותם אסירים נקראו בשמם הידוע “אסירי ציון”, באשר גם הם היו אסירים שעינם לא משה מציון, הם חלמו ונשמו את ירושלים, את אותה עיר הנצח בכול רגע בחייהם, גם כשהם היו כ”כ רחוקים ומנועים מלהגיע. זה גם מה שהחזיק אותם בחיים, נסך בהם את התקווה שיום יבוא והם ייצאו מאפילה לאור גדול, יעלו לציון ויגשימו גם הם את חלום הדורות.
אז עד עצם היום הזה, כאשר אנחנו חוזרים ושרים בכול הזדמנות את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל – כמדינת היהודים: “התקווה“. אנחנו חוזרים ומעורריח בעצמנו את אותה “עין לציון צופיה“. את מה שמחזיק אותנו בחיים, את הראש שלנו מעל המים, לא נותן אל אותה “נפש יהודי” לחדול מלהיות “הומיה“. כך אנחנו שוללים מעצמנו מכול וכול את האפשרות מלהתייאש ולהרים ידיים. זה מה שנותן לנו את הוודאות הקיומית כי גם במצבים הקשים ביותר, בכל זאת “לא אבדה תקוותנו“. שאותה “תקווה בת שנות אלפיים“, תמשיך הלאה במלוא עוזה, גם באלפיים השנים הבאות ואף מעבר.
אז בימים אלו שמדינת ישראל מתמודדת עם אחד מהתקופות היותר קשות בתולדותיה. מצב שבו אויבינו קמו עלינו לכלותינו מכול צד, תוך כדי שהם גם לוקחים עמם בשבי – כמה מאות מבני עמנו, אנשים נשים וטף, הקריאה לתקווה וההיאחזות בה, חשובה מאי פעם. אותם השבויים האומללים שיושבים שם בגיהינום המנהרות של עזה, מצטרפים אל שרשרשת הדורות, אל אותם אסירי ציון לאורך אלפיים שנות היסטוריה יהודית. הם יושבים שם כשחירותם נשללת על ידי המפלצות של החמאס, אך רק בגלל שהם יהודים שביקשו לממש את חייהם וחירותם בארץ ישראל. באותם יישובים וקיבוצים שקמו ופרחו בדרומה של מדינת ישראל.
כי מה שהחמאס ניסה בראש ובראשונה לרצוח ולשלול מאתנו כעם היהודי היושב בציון, זאת את ההיאחזות בתקווה, את האמונה שאחרי אלפיים שנות גלות, רדיפות ופוגרומים, יש עתיד לחיי חירות יהודיים בארץ ישראל. במובן זה חמאס רוצה להרוג לנו את אותה “עין לציון צופייה“. כי מה שבעבורנו הוא סמל של תקווה ואמונה, חיים ואופטימיות, בעבורם זה “מבול אל אקצא” – אש וגופרית, מוות וברבריות. מה שמחזיק אותנו בחיים ומניע אותנו ליצור ולהשפיע, להיות אור לגויים, להאיר את “אורה של ירושלים” בכול העולם, בעבור בני הבלייעל הללו, משמש כמקור לשפל מוסרי, אכזריות ושפיכות דמים.
אז כשם שבאותה העת בתקופת שבייתו של המהר”ם מרוטנבורג במאה 13 בגרמניה, היהודים לא חדלו לקרוא ולהאמין כי ׳לשנה הבאה בירושלים׳, כך גם עד ימינו אנו, במאה 21. אנחנו חוזרים וקוראים ׳לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם! יודעים כי מה שלא יהיה ומה שלא יעשו להם, בלתי ניתן יהיה להרוג לנו את התקווה, לרצוח ולשלול מאתנו את התקווה השתולה בליבותינו לעיר הקודש הנצחית. כי דווקא בזמן שבו אנו נלחמים את מלחמת עצמאותנו השנייה, נאבקים על אותה “תקווה בת שנות אלפיים” – מה שאנו מעמידים לנגד עינינו זהו את אותו חלום יהודי של כול הדורות, חלומה של ירושלים. זהו חלום הנושא בחובו את האמונה העיקשת כי יום יבוא והטוב יגבר על הרע, האמת על השקר, החיים על המוות, התקווה האנושית-יהודית לציון על פני המפלציות החולנית שהתפרצה בפוגרום הדמים של “מבול אל אקצא”.
אבל לא רק חלום ואמונה יש כאן, אלא בראש ובראשונה חובה ואחריות ראשונה במעלה. כי דווקא התקווה הנצחית הזאת, מחייבת אותנו להמשיך ולהילחם עד אשר נכריע ונשמיד את אויבנו מעל פני האדמה. ולא פחות מכך, לא ננוח ולא לשקוט עד אשר נחזיר בשלום את כל החטופים עד האחרון שבהם. אך לצד האחיזה ברובה ובקני המלחמה, חובתנו היא גם לחזור ולחיות, להחיות ולהפריח את כל שנשרף ונגדע באותו יום מר ונמהר של השביעי באוקטובר. כי זאת אנו יודעים, כי כשם שחזרנו לציון אחרי אלפיים שנות גלות, כך גם נחזור ונגשים את כל היעדים הללו, עד האחרון שבהם. זאת היא נקודת החוזק והיתרון האמתי שלנו במלחמה הזאת – המלחמה שאין צודקת הימנה בתולדות מלחמות ישראל. זאת המלחמה שעליה קורא הנביא ישעיהו: ״לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַ͏ִם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר“!
אבל מעל הכול, חובה עלינו לחזור ולעורר לעצמנו ביום הזה, את מצבם המחריד והבלתי נתפס של אלו שנשללה מהם החירות, עשרות החטופים שעודם נמצאים במקומות האופל של עזה. זה הדבר הראשון במעלה שתודעת החירות של ירושלים אמורה להציף בליבנו. לאמת בעצמנו את הכמיהה לציון כחובה ואמת מוסרית לחירות. להישבע שלא לנוח ולא לשקוט לרגע עד אשר נזכה לראות את כולם חוזרים בריאים ושלמים אל ביתם וקן משפחותיהם. לראות עין בעין בהגשמת דברי אותו הנביא ישעיהו:
“וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה“.
