בערב ראש השנה תש״ג 1942, בשיאה של מלחמת העולם השניה, והשואה המחרידה שפקדה את יהדות אירופה בימי האימה והזעם ההם, נרצח אחד מדמויות ההוד של עמנו במאה השנים האחרונות. פילוסוף והוגה דעות מופלא, ששילב בדמותו זרמים ותנועות שונות, והיווה אות ומופת ליהדות פולין המפוארת, שעלתה בלהבות באותם שנות זעם.
המאמר הבא, הוא מתוך דברים שנכתבו אודותיו על ידי הרב פרופ׳ שמחה בונם אורבאך. הר׳ אורבך היה מאותם הוגי הדעות יהודיים שכבר קשה למצוא שכמותם בימינו. מחד, מדובר ברב, תלמיד חכם עצום, ידען בכל מכמני התורה. ומאידך, אינטלקטואל מן השורה הראשונה, פילוסוף והיסטוריון. ומי שהנחיל לארון הספרים היהודי, את הסדרה המונומנטלית ‘עמודי המחשבה הישראלית’. שהוא אולי המחקר המעמיק והשיטתי ביותר, שנעשה עד אליו, אודות הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים.
לצד היותו כל אלו, הוא גם ניחן בעט סופר, ופרסם מאמרי הגות ופובליציסטיקה רבים בעיתונות היהודיות לפני ולאחר השואה. הקטע שלפנינו, הוא מתוך הספר ‘תולדות נשמה אחת – הלל צייטלין, האיש ומשנתו’. שבו הוא מתאר את המפגש האחרון שלו עם מי שהוא היה מבאי ביתו, ואף יצק מים על ידיו, הפילוסוף היהודי הקדוש, איש האלוהים רבי הלל צייטלין הי”ד (שעליו כבר כתבתי יותר מפעם אחת בעבר, אך כמה שלא נכתוב ונגולל, לא באמת נצליח לגעת ולו בקצה גלימת דמותו). צייטלין, שהיה ללא ספק אחד היהודים החשובים בדורו, פילוסוף והוגה דעות, מקובל וחוקר חסידות, איש אמת ומעש. הצליח להכניס תחת מוטת כנפי דמותו אדירת הקומה, את הדתיות והחילוניות, החסידות וההתנגדות, ההשכלה והקבלה, חב”ד וברסלב, ומה לא בעצם? (אתם מכירים עוד מישהו שיכול לסנתז כך, בין ניטשה לרבי נחמן, בין האדמו”ר הזקן לשפינוזה, בין הרמב”ם להאר”י, וכן על זה הדרך).
צייטלין נרצח על ידי הנאצים ב-11 בספטמבר 1942, ערב ראש השנה תש”ג, בן 71 היה במותו. כל משפחתו הקרובה של צייטלין נרצחה אף היא בשואה, ורק בנו, אהרן, נותר בחיים, מאחר שבאותה תקופה היה מצוי בארצות הברית. בהירצחו כמו נרצחה היהדות ההיא כולה, על סך נבכיה ורבדיה השונים, שהצטרפו והתמזגו באישיותו היחידאית.
אז בתיאור שלפנינו, אנו נחשפים לאופן שכמו חזה צייטלין ברוח קודשו, כבר בקיץ 1939 את האסון הנורא שעומד להתרגש על העם היהודי. ואת גודל הטרגדיה שהם כולם, עומדים לחוות ממש בעתיד הקרוב הנראה לעין.
וכך כותב אורבך:
זאת הייתה פגישתנו האחרונה.
היה זה חודשיים לפני הרעש. כשני חודשים לפני פרוץ המלחמה נקראתי, כאחד מתלמידיו ובאי ביתו, אל מעונו של צייטלין לאספה מיוחדת, ובפתקת ההזמנה היה רשום שזה עניין “הנוגע לכל קיומו של ישראל”. מופתע מאוד מדברים אלו באתי לביתו ולפניי נגלה מחזה שגם בעיניי היה בלתי רגיל ושהוסיף הפתעה על הפתעתי…
בטון של חוזה חזיונות ומראה פניו באיש אשר לא כאן, אמר לפנינו צייטלין: ידידיי, הנני רואה לפני קטסטרופה גדולה, המתקרבת ובאה אל שערי מדינת פולין; הולך ומתקרב האויב הנאצי אשר יעשה כלה חס ושלום בכל המרכז היהודי שעל גדות הויסלה. הוא ילך מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, מקהילה לקהילה, וישחוט את כולנו, יערוף את ראשי הזקנים, ינפץ את גולגלות הילדים ויכלה אותנו כולנו, ללא השאיר שריד ופליט…
דומייה עמוקה שררה אחרי דבריו. פתאום קם שטרן מזועזע, מפוצץ ושאל בהתרגשות: ובכן מה עלינו לעשות לקדם את פני הרעה? אין אני רואה דרך אחרת, ענה צייטלין, כי אם להתפלל, להתפלל ולחזור ולהתפלל! הוא קרא אותנו, הוסיף, לייסד חבורה של עשרה בני אדם מכוונים’, אשר יתאחדו בלב אחד ויתנפלו לפני השם בתפילה הבוקעת רקיעים, תפילה שתפתח את השערים הסגורים… ואז קם צייטלין והתחיל לקרוא פרקי תהילים, בהתרגשות וחרדה עמוקה, ועיניו ירדו פלגי דמעות: “תפלה לעני כי יעטוף… א-לי א-לי, למה עזבתני”… ישבנו כולנו נרעשים ונדהמים, תפילתו של צייטלין זעזעה את כל מיתרי לבנו… (את כל הדבר הזה, שהיה בעיניי, גם בעיניי, מחזה אקזוטי, הסחתי מדעתי, ועל זה אני מכה על לבי: על חטא..)
על יד השולחן ישב צייטלין ומסביבו חבורה של עשרה בני אדם, ביניהם הסופר הדתי, איש הפלא, ישראל שטרן, מקובלים ידועים מוורשה, ואחדים מחסידי ברסלב. בקול חרישי, עמוק וחם, ספוג פאתטיות כבושה, אולם כעבור חודשיים הייתי עד ראייה לקטסטרופה אותה חזה צייטלין בעיני רוחו, שהתחוללה על ראשי יהדות פולין. ראיתי בעיניי קהלות קדושות שעלו בלהבות אש, עיירות ישראל שנהפכו לבתי קברות, ראשי זקנים שנערפו, גולגלות ילדים שנופצו, ובאוזניי הדהדו הדי קריאתו של צייטלין, שהייתה אז קול ערער בערבה… אז, בימי נדודיי על פני עיירות ויערות פולין החרבות, נזכרתי בתפילתו של צייטלין… להתפלל, ולחזור ולהתפלל, זו היא צוואת החיים האחרונה של ר’ הלל צייטלין זצ”ל, זה הוא האקורד האחרון של מנגינות חייו‘..
עד כאן עדותו המצמררת והכמעט בלתי נתפסת, של אורבך.
כאמור, צייטלין נרצח בערב ראש השנה תש”ג. היה זה באותם ימי האקציות המחרידות של שלהי קיץ 1942, שבהם תוך כ58 ימים בלבד (!!) גורשו כ300,000 גברים, נשים וילדים; כולם נשלחו להשמדה במחנה המוות טרנבלינקה (תעשו כבר אתם לבד את החשבון, כמה זה יוצא ליום). ולמעשה חוסל רובו של גטו וורשה.
צייטלין הגיע לכיכר השילוחים המפורסמת ‘אומשלגפלאץ’ בגטו ורשה, כשהוא בגו זקוף וראש מורם, בעודו אוחז בספר הזוהר והוא עטור בטלית ותפילין. מי יודע, שמא הוא עוד הספיק לומר באותו הבוקר את הסליחות המיוחדות הנאמרות ביום המיוחד של ערב ראש השנה, להכין ולזקק את גופו ונשמתו לעלייתו בסערה השמימה באותו היום המר והנמהר.
וכך הוא כך צעד בעזות דקדושה שלא תיאמן ממש, היישר אל תוך קבוצת קלגסי האס אס שעמדה על רציף הרכבות ופיקדה על משלוחי המוות. מלאכי החבלה שראוהו מתקרב, לא יכלו לשאת את החוצפה היהודית של מי שפוסע כך לעברם, וירו לעברו צרור ארוך של יריות. צייטלין נרצח במקום, וכשהוא מתבוסס בדמו נפח את נשמתו מול עיניהם הנדהמות של אלפי יהודים שגדשו את הרציף, בדרכם אל המשרפות בטרבלינקה.
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם!
בתמונה: אחת האקציות (מיני רבות) ברחבה הידועה לשמצה אומשלגפלץ, בגטו ורשה, בה נרצח ר״ה צייטלין.
