שבירת הלוחות בהסתלקותו של הרב עובדיה יוסף – וקריאה להתחדשות תורנית והגותית. מאמר בפרסום נוסף ליום ההילולא ג׳ חשוון תשפ״ה1 min read

הערב – ג׳ בחשוון תשפ״ה, אנו מציינים 11 שנים לפטירתו של אחד מגדולי הפוסקים ואנשי ההלכה במאות השנים האחרונות, הרב עובדיה יוסף זצ״ל. מי שהטביע חותם עצום הן על עולם ההלכה ובית המדרש המסורתי, והן על החברה הישראלית והעם היהודי כולו. לרגע יום ההילולא, אני מפרסם כאן מחדש, מאמר שפרסמתי ממש בסמוך להסתלקותו בשנת תשע״ד. והלוואי ויהיו הדברים כישיבה על קברו ולעילוי נשמתו.

———————

חלפו להם כמעט כשבועיים, מאז הלך הרב עובדיה יוסף לבית עולמו והוא בן צג’ שנים במותו. דומני כי ההד העצום שחוללה הסתלקותו וההתעסקות העצומה סביב דמותו ואישיותו יוצאת הדופן, נושאת בחובה גם אם באופן לא מודע, מן הכרה עמוקה כי הסתלקותו זו חותמת תקופה – משמשת כמן נקודת ציון תקופתית – היסטורית. בשורות הבאות אנסה להאיר את קשר היסטורי זה ולהתחקות אחר המשמעות היותר עמוקה המוכמנת בעבור כולנו, במאורע אדיר רושם זה.

דומני כי אין חולק, כי המאפיין היותר ייחודי ונדיר בה ניחן הרב עובדיה ובזכותו התבלטה אישיותו גבוה מעל גבוה, כמעט מעל כל חכמי דורו ואף בדורות קודמים, זהו ההיקף התורני העצום לו הוא זכה להגיע. בקיאות עצומה שאין לה אח ורע, ידע ושליטה מדהימה בכל מכמני התורה, חדריה וענפיה השונים. זיכרון פנומנאלי אשר הצליח לחקוק בו כבור סיד שאינו מאבד טיפה, כמעט את כל הידע התורני המצטבר באלפי השנים האחרונות. כל רז לא אניס לי ממש, מדברי המקרא, משנה, תלמוד, בואכה ראשונים ואחרונים, פוסקים מוכרים יותר ואף מוכרים פחות, כולם באו ונקבצו במוחו המבעית ביכולותיו של חכם עובדיה.

מאפיין כה ייחודי זה, היה ללא ספק אחד הגורמים היותר משמעותיים שבזכותם זכה הרב עובדיה למעמד תורני עליון ולהכרה חוצת מגזרים וחוגים בגדלותו ובכושר פסיקתו כאוטוריטה כמעט אחרונה ועליונה, בכל תחום הלכתי שהוא. או כפי שלבטח היה חכם עובדיה בלשונו המתפייטת קורא בעד איש גדול בתורה שכמותו; שר ממשלת התורה. המשוב להכרה זו לא נשאר בהיכל מגדל השן התורני, אלא הגיע וסחף עמו את כל שדרות העם. עיני האומה כולה היו כמו נשואות לחכם עובדיה, ממנו תצא תורה, הוא אשר ישקה את העדרים בידיעותיו הנפלאות ובחכמתו התורנית אשר אין לה קץ ושיעור. כמה גבוה ובלתי מושג הוא, חכם עובדיה. תופעת פלא ממש.

וצאו וחשבו, כי לא דבר ריק הוא מעמד עליון זה, הוא לא צמח לו כיש מאין בחלל ריק, שורשים היסטוריים – תרבותיים אוחזים בשורשו. מעמדו ההגמוני של החכם בהיסטוריה היהודית, הוקנה לו לאורך ההיסטוריה היהודית, בראש ובראשונה לאור העובדה הפשוטה כי אותו חכם היה בעצם היחיד שהייתה בסמכותו לקבוע את חייהם של אנשים לשבט או לחסד (ולא אך במובנם הניהולי – ארגוני, אלא בראש ובראשונה בקביעת אורחותיהם כמתוקנים וישרים לפני האל). הוא היחיד שהנו סוברני לקבוע האם מעשה פלוני כשר או פסול הוא, ממנת בשר זו יאכלו ענווים וישבעו הימנה, או שמא דינה להיזרק לאלתר אל האשפה. כך בחיי האישות, בהלכות הממונות, ובכל שדרות החיים ממש. החכם בעצם מחזיק בידיו באופן אקסקלוסיבי מובהק כוח שהנו כמעט בלתי מוגבל.

אך זאת מן הראוי לומר, כי העובדה כי החכם מחזיק בידע ואוצרו בדעתו, נגזרת בראש ובראשונה מן העובדה שאך מתי מעט ניחנים בנגישות אל הידע, מנין להם לשכבה העממית נגישות לידע הלכתי, למסורות של פסיקה, לקאנונים הלכתיים שונים ומגוונים, שהנם נחלתם של יחידי סגולה בלבד (וזאת עוד מבלי להזכיר את מחסום השפה וכו’, דבר שהיה משמעותי מאוד בימים עברו שבהם השפה המדוברת לא הייתה השפה העברית).

מבלי להיכנס באופן המפורט של תהליך ההשתלשלות ההיסטורי של הידע וההגות התורנית ונגישותו לכלל העם ולכל החפץ לבוא וליטול חפץ ונחלה בתורת ה’, אך לא אמנע מלהזכיר ארבע נקודות ציון משמעויות ביותר בהקשר זה;

האחת (המאה ה2), כתיבת המשנה וסידורה בידי רבי יהודה הנשיא (עובדה שלראשונה פרצה את מחסום התיעוד בכתיבה של מסורת הלכתית ויצרה באופן תקדימי קאנון הלכתי מגובש).

השנייה (המאה ה5 לערך), כתיבת וסידור התלמוד וחיתומו (עובדה אשר הפכה את כל השיג והשיח התלמודי – תיאורטי, בין החכמים לקאנון חקוק בכתב, מצוי ונגיש לכל צורב).

השלישית (המאה ה13), כתיבת המשנה תורה – הי”ד החזקה, על ידי הרמב”ם (אשר כפי שמעיד הרמב”ם על מטרתו ביצירת קורפוס הלכתי זה, לעבד ולתרגם הלכה למעשה את כל השיח התלמודי העיוני והמופשט לשורה תחתונה הלכתית – אופרטיבית. כזו אשר מאפשרת לכל קורא מצוי בשפת העברית, להסיק הלכה מעשית באופן קוהרנטי, מבלי שהוא נזקק לעבור את המסננת של השיח התלמודי המסתעף והתיאורטי)

והרביעית, המצאת הדפוס (המאה 15). עובדה זו הפכה למעשה את עולם הידע האנושי והיהודי כאחד, לנגיש ומצוי לכל דורש. ממצב שבו מעשה הכתיבה היה כרוך בעלות גבוהה ומאמץ רב, דבר אשר הביא לכך שעולם הטקסטים (בכל מקצוע שהוא), היה מצוי עד לאותו הזמן בעיקר בעבור החכמים, בעלי המקצועות ומוסדות הציבור (ספריות וכיו”ב), היה לזמין ולהשגת ידו של כל מי שביקש להוסיף ידע ולהחכים בכל תחום ותחום שהוא.

אם כל אותן ארבע נקודות ציון אלו, היו משמעותיות ודרמטיות בתהליך האבולוציוני של הנגשת הידע התורני ובזכותן הוא כמו הורד ממרום מושבו במגדל שן האינטלקטואלי – התורני, לרובד המצוי של שדרת העם והזמינה לכל דורש, הרי שנקודת הזמן הבאה, החמישית, דומני שאפשר לזהות כלא פחות ממהפכנית. את נקודה זאת ברצוני לזהות דווקא בעידן הנוכחי, ראשית המאה 21 בה אנו מצויים כיום;

את תקופה זו הייתי מכנה; ‘התקופה הדיגיטלית’. התקופה שבה כל הידע האנושי כולו (אם בגרסתו הקנונית והטקסטואלית ואם בגרסתו העיונית, בשיח והליבון באופן פלורליסטי ונטול עכבות). הטקסטים ההומאניים, המדעיים, וההגותיים באשר הם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עולים ובאים (באופן כזה או אחר) ע”ג רשת האינטרנט והופכים יותר ויותר לנגישים וזמינים בלחיצת כפתור פשוטה. ספריות דיגיטליות נוסדות בזו אחר זו כפטריות אחרי הגשם, הכל נסרק, מתומצת, מועתק וכו’. לא עוד עיונים בדפים מצהיבים ואותיות מזעריות, לא עוד אגירת ספרים וקריאתם המאומצת. אלא אמור מעתה, ניסוח שאילתה מתומצת וקבלה לאלתר של תשובות מגוונות. הכול פתוח, נגיש, דמוקרטי ובלתי אמצעי.

אם עד לעידן הדיגיטלי, על מנת לאמת ולברר שאילתה מסוים, או לבוא בסודו של עניין כלשהו בכל תחום שהוא, היה צורך לשקוד בלימוד ובמחקר ספרותי מקיף, לנסות ולהתחקות בטקסטים שונים (ולעיתים מגוונים ורבים לאין מספר) אודות האמור באותו הקשר, הרי שבאה המהפכה הדיגיטלית והפכה באחת את הקערה על פיה. כל שנדרש כעת, הוא חיבור אינטרנטי פשוט, שימוש טריוויאלי במנוע חיפוש, ומכאן קצרה הדרך לקבלת התשובה וההתאמה הטקסטואלית ההולמת באותו עניין.

ואם נחזור לרגע, להקשר היהודי – לוקלי שלנו, הרי כי אותותיה של מהפכה זו הנם אף משמעותיים ודרמטיים שבעתיים. אם עד זה מכבר, היו הידע ובעליו מושא של תלות סימביוטית בין המון העם לאותו היכל שן אולימפי, האדם הדתי נזקק לידע ולהכרעות הלכתיות כמעט על בסיס יומיומי, וכאשר כך הם פני הרוטינה היומיומית, הרי כי בהכרח הכול צריכים למריה דחיטא, כולם נזקקים למי שהידע שלו, לחכם האוצר בדעתו את הידע העצום הרלוונטי, ואשר יכול בכושר זיכרונו ודעתו הרחבה לבצע את ההשוואות וההקבלות הנכונות ולהורות בהתאם את דבר ה’ זוהי הלכה הרלוונטית באותו הקשר מסוים. ולכמה הילה ולמעמד היררכי עליון זוכה מיניה וביה אותו החכם. הוא כיחיד בודד, יכול למצוא את עצמו כמתווה דרך וכמורה הוראתם היומיומית של אלפים רבים מבני עדתו, לאורו הם ילכו ומימיו הם ישתו, כי ממנו מקור חיים ובאורו העם ההולך בחושך יראה אור גדול (על הדרך ראוי לציין, כי באופן פרדוקסאלי ובאיזשהו מקום, דווקא אותה נקודת ציון אחרונה של המצאת הדפוס, אשר הביאה לפריחה אדירה וחסרת תקדים בכתיבה והדפסת ספרים, הביאה לכך שהידע הפך להיות כה רב ועצום בהיקפו, שבהכרח הוא גם הפך להיות הרבה פחות מצוי, לכל שאלה כמה וכמה התייחסויות שונות וכו’, וישוטטו רבים ותטשטש הדעת).

אין ספק א”כ, כי בעידן הדיגיטלי הנוכחי, אין עוד צידוק של אמת לאותו מעמד היררכי – עליון (והילה של פלא ממש), לו זכה החכם ופוסק ההלכה בישראל באלפיים השנים האחרונות. בתקופה שבה המידע התורני כולו, זמין ונגיש ביותר לכל דרדק ובר בי רב דחד יומא, באופן שהוא שווה לחלוטין בנגישותו לגדולי החכמים והפוסקים, יש בהכרח מקום לתבוע אמות מידה וקריטריונים חדשים להבניית היררכיה של גדלות והדר מעמדי. אם בהקשרו של הידע מדובר בעוד שלב בתהליך אבולוציוני, הרי שבכל הנוגע למעמדו של החכם בישראל, מדובר בלא פחות מרבולוציה של ממש. שומה להתכנס, לברר ולאמת מחדש אי אלו הנחות אפריוריות (ולעיתים אף אקסיומטיות) בכל הנוגע לעולמנו הדתי – ערכי. להיכן ראוי לנתב יותר את המאמץ העיוני ? מהו ‘תלמיד חכם’ ? מה יש ליקר ולהעריך יותר, את איש ההגות והמחשבה או שמא את זה הבקיא בכל חדרי התורה ? שאלות מפתח יסודיות אשר נזכרות כבר אי שם בתלמוד (הוריות יד’ א’) כמו, ‘אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף’, ראויות לבחינה והגדרה מחודשת. ‘השתנות הטבעים’ (מושג הלכתי ידוע) בהקשר שכזה, כמו מדברת בעד עצמה ותובעת התייחסות אמיצה וקוהרנטית.

חכם עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה, היה ללא ספק הדוגמא היותר מופתית של ‘איש ההלכה’ המסורתי, חכם עובדיה, הוא תורה וגופו תורה. ביגיעה עצומה לאין שיעור ובכישרונות שקשה לדמיין מבורכים מהם, הצליח להעפיל למדרגת ‘תלמיד חכם’ באופן היותר אולטימטיבי שניתן לעלות על הדעת. אך דא עקא, כי בשנת תשע”ד, כל אחד ואחד מאותם מאות אלפים רבים שהלכו אחר מיטתו בדרכו האחרונה, תיאורטית יכול היה להחזיק בכיסו מן קופסה קטנת ממדים המחוברת למערכת ממוחשבת כלשהי, וכך באמצעות כמה לחיצות כפתור פשוטות, להגיע למכמני ידע עצומים, לקבל מענה ממקורות שונים ומגוונים, לבצע בדעתו עבודת הצלבה והשוואה יחסית פשוטה ולהגיע לכלל מסקנה הלכתית מוגמרת. מקורות המידע הנם כה רבים, עד אשר ספק אם אפילו חכם עובדיה הגיע אליהם בכל שנות שקידתו הבלתי פוסקת. לשאול ולנבור, ולעלות חיש בחכת החיפוש תוצאות של הוראות ברורות בנושאים ושאלות לאין מספר. מה לא נמצא ואצור שם בפנים ?! מש”ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, ספרי הלכה ומחשבה, הגות ומחקר, ספרי זיכרון וכתבי עת, הכול מכול כול, ערוך ומונגש להפליא. הביטוי התלמודי ‘כמונח בקופסא’ (יומא עה’ ב’), מקבל באחת משמעות חדשה ומחודשת; לא עוד בתלמידי חכמים עבדקנים העמלים על תלמודם מבוקר עד ערב, עסקינן הכי, אלא בקופסאות דיגיטליות קטנות המוצעות למכירה לכל דורש במחיר השווה לכל נפש.

וכאן הבן שואל, וכי העמל והיגיעה התורנית, הפכו באחת למיותרים? וכי אכן פג תוקפו של הצו הקדמון (והכמעט מיתי), לשקידה והתמסרות בלתי מותנית, להגייה יום ולילה במכמני התורה ובחדריה השונים – מה יהא על כל אלו? האם באמת יותר, לא אהני לן רבנן?!

לדעתי, אין מנוס מהענקת תשובות נוקבות ואמיצות לתהיות אלו, הסתפקות במענה אפולוגטי (כזה שימצא טעם בחיבור בלתי אמצעי בין האדם לבין הידע, ביתרונו של תלמיד החכם שהידע אצור בדעתו, על פני זה שכנגדו – עם הארץ, שהידע מוכמן לו בכיסו, בכך שזה האחרון לא מקיים קשר מנטאלי וקוגניטיבי עמוק והוליסטי עם אותו הידע), תהיה לוקה בהתחמקות ובהתמודדות בלתי מספקת בעליל. היצמדות כמעט עיוורת, למצב המסורתי המקדש ומאדיר את תלמידי החכמים באשר היותם בעלי ידע, תלקה לא רק בחוסר אומץ וכנות אינטלקטואלית, אלא אף בהפסד חמור וגדול. אך לעומת זאת, התבוננות במצב העדכני כמות שהוא, תוך כדי ניסיון להבין את משמעותו המוסרית והתרבותית גם יחד, לצד התמודדות מתודולוגית ישירה וריאלית עם מצב זה, תהיה כמינוף אמיתי והכלה מפוכחת במציאות הקיימת. דומני שקשה אפילו לתאר את עוצמת ההתחדשות ההגותית שיכולה לצמוח מהתמודדות אמיצה שכזאת, החשיבה הדתית והתורנית יכולה לצאת מכך אך נשכרת, באופן שיהפוך את דורנו לאבן דרך ברנסנס אמתי במסורת המחשבה היהודית לדורותיה.

ואם לחזור לדמותו של הרב עובדיה יוסף, שומה להכיר בכך, כי הסיכוי כי בעתיד הקרוב או אף הרחוק, יצמח מתוכנו איש שיוכל להוות ולו בבואה חיוורת לדמותו וגדלותו התורנית, שואף לאפס. ובדייקא בדורנו זה, אשר נגישות הידע וזמינותו הכה קלה, כמעט מייתרת את מאמץ השקידה וממילא גם את המוטיבציה להתמסר לה. כך שנראה שהמסקנה כי אחד היה הרב עובדיה ולאחריו לא יהיה כמוה, היא בלתי נמנעת. אך מסקנה עגומה שכזו יכולה לגזור על דורנו את אחת משתי האפשרויות, או דכדוך ופסימיות תורנית, תוך כדי אחיזה בעבר והתרפקות נוסטלגית אודותיו. או לחילופין, התעוררות והתחדשות, מתיחת קו מפוכחת ובלתי מתחמקת בין התקופות ומאפייניהם הכה שונים. אין בכל כל פסול או אף חדש, כך היה בחתימת המשנה, ולאחר מכן בתלמוד, חיתום תקופת הראשונים וכך הלאה.

את הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, הלא הוא החכם הידעני האולטימטיבי, ניתן לראות כמעשה שבירת הלוחות. הרב עובדיה עמל ללא לאות לחקוק עמוקות את תורתו בדעתו ובבשרו, הוא האיש שהתורה חרוטה על ליבו ממש, וככזה בלכתו כמו נשתברו לעומתנו הלוחות. ולא, לא בפרפראזה הספדית עסקינן, אלא בדימוי של אמת.

וצא ולמד, כי מהות התורה שבכתב היא בהיותה חקוקה וקבועה, בלתי ניתנת להפריה חשיבתית – ספונטנית. הדברים חקוקים בסלע ועל האדם הדתי לקבלם ככתבם וכלשונם. זאת מהותם של הלוחות הראשונות, בכך שהקדושה נמצא בפלטפורמה שעל גביו בא הכתב, באותה מידה שהוא נמצא בכתב עצמו. האידאה והציווי האלוהי מקודשים כחלק אינטגרלי מצורת הופעתם הקבועה והבלתי משתנת על גבי הלוחות, כך ורק כך, מתגלית התורה ומונחלת בקרב האומה היהודית.

מעשה שבירת הלוחות, היווה למעשה נקודת מפנה שבה הידע כמשו סטטי וקבוע, הפך להיות פתוח לצירופים מצירופים שונים, מעתה יש מקום לשיח ולהגדרות מחודשות, לדעות שונות והתייחסויות בלתי הומוגניות להוראה האלוהית. שבירת הלוחות נעשית ‘לעיני כל ישראל’ בדייקא, כמו להורות לעומתם בצורה הברורה ביותר, כי אם עד לאותו הרגע היו הלוחות צפונות בארון הרמטי, הספון בהיכל פנימי טרנסצנדנטי ובלתי נגיש, כשהם (העם כולו) מאידך, מסנפים ומבטלים עצמם לעומתו, מעתה הלוחות נשתברו ואינם, ואילו תכנם, היינו, אותיותיהם, פורחות חוצה בחלל הווייתם כולם, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. ומכאן קצרה הדרך, לעולם עצום ומסועף.

בעיניי, הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, מקבילה במשמעותה לאותו מעשה של שבירת הלוחות. לא עוד חקיקה תורנית אבסולוטית בדעתו של אדם, שאינה מאבדת טיפה מים התורה. לא עוד קדושה החופפת על האדם ועל התורה כאחד באופן שאין הרמוני ואחדותי הימנו, אלא קדושה התורה בחד גיסא, וקדושת האדם מאידך גיסא, כאשר זו האחרונה הנגזרת מתוך ההתמסרות לשיח, בירור ואימות אידיאי והגדרה תבונית.

ומכאן תצא הקריאה, להתחדשות עמוקה בבית המדרש. לפתוח את כתלי בית המדרש בפני הלכי מחשבה חדשניים ופורצי דרך, לגעת בשורשי הדברים מיסודם, לברר ולאמת ברבדים מטא הלכתיים פנימיים; מוסריים, תאולוגיים ופילוסופיים. לתבוע מהשיח הבית מדרשי להיות ער וקשוב להלכי המחשבה התקופתיים, לשקוד על שקלול יפיפותו של יפת בשיח ההלכתי פנימי המתקיים באוהלי שם, לשאוף באופן מתמיד לפרגמטיות והתאמה נכונה של ההוראה ההלכתית, תוך כדי הענקת התחושה לחובשי בית המדרש כי יש בעיסוקם יסוד מובהק של תורת חיים והשתלמות נפלאה בחכמה האלוהית.

בבית מדרש שכזה, הידע התורני ישמש יותר כמצפן ומורה דרך ופחות כחוק קנוני כתוב ובלתי מעורער, כאשר פעילותו האינטלקטואלית המסועפת של בית המדרש, תשמש כמן כור היתוך דקונסטרוקטיבי; הוא מותיב לה והוא מפרק לה, שם עולים החוקים וההלכות הדתיות, הנחות היסוד התיאולוגיות, דוגמות האמונה וכו’, ושם הם מתבררים ומתאמתים בתבונתו הטהורה של הצורב התורני.

יש בהחלט להרחיב עוד כהנה וכהנה בהקשר המתודולוגי של דברינו ובדמותו של בית המדרש ולימוד התורה בעידן הנוכחי, אך לעת עתה אסתפק בכך. ואם תרצו, יש בכך מן הנחמה על הסתלקותו של גאון ישראל רבי עובדיה יוסף זצ”ל.

וכהמשך לדברנו, מן הראוי להזכיר מאמר חכמים אודות שבירת הלוחות (שמו”ר מו’ א’): ‘אמר הקב”ה למשה, אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא י’ דברות לבד, ובלחות השניים אני נותן לך שיהא בהם כמה מדרש ואגדות, הה”ד )איוב יא (ויגד לך תעלומות חכמה כי כפליים לתושייה.’ גילויים של ‘תעלומות החכמה’, היינו היסוד המטא-הלכתי פנימי, הנו בלתי אפשרי לבחינה והתבוננות בעת שהדברים קבועים וחקוקים בכתב מונוליתי, אך מרגע שבו המכתב הסטטי איננו עוד והכתב פורח לו באוויר, כמו נפתח צוהר נפלא לשיח הרמנויטי פורה ואינסופי. מדרש ואגדות לרוב, אשר יעטרו את הטקסט הקבוע בפרספקטיבות שונות ומגוונות, בשבעים פנים של פרשנות והשקפות עולם, ומהא ומהא תרווח שמעתתא. זאת דומני יכולה להיות הנחמה האמתית לאבדן הגדול ולאופן העמוק שבו ניתן למלא את חללו ולמנף את הסתלקותו עד כי מעז ייצא מתוק להגדיל תורה ולהאדיר.