רשמי ביקור בקהילה היהודית בווינה ובבתי הספר היהודיים. ראש חודש סיוון תשפ״ה. מחשבות על חינוך ועתיד, תקווה והתחדשות1 min read

החוויה אדירת הרושם עדיין קרובה מאוד. התחושות והמחשבות עוד עוצמתיות כ”כ, עד שקשה בשלב הזה להכיל ולעבד. אבל לא יכולתי שלא לשתף עם כמה רגעים ספציפיים ביום הזה, שבאמת היוו נקודת שיא של רגשות שעלו על גדותיהם, בביקור של חברי שר התפוצות עמיחי שיקלי, כאן בקהילה היהודית בעיר ווינה. אלו היו רגעים שייחרטו עוד שנים ארוכות, בזיכרון כל מי שנכח שם.

אז תסתכלו היטב על התמונה הזאת לצד קטע הווידאו הקצר מקבלת הפנים המפעימה לה זכינו בשערי בית הספר היסודי. תסתכלו טוב על הצילומים הללו ותראו, או ליתר דיוק תבינו, את פשר המילים “עם ישראל חי”. תראו איך נראים החיים היהודיים בגרסתם האלמותית המופלאה.

תמונת הסטילס התמונה צולמה היום בצהרים בבית הספר היהודי כאן בווינה. בית ספר שמונה מאות תלמידים, שמספרם הולך וגדל מדי שנה. תוכלו לראות מאחורי החלונות אתם יכולים לראות את מבנה הבטון אדיר ממדים, משהו שבאמת נראה כמעט מפלצתי. אז תקשיבו היטב, מדובר באחד הבונקרים הנאציים האדירים ביותר שהוקמו על ידי המשטר הנאצי כאן באוסטריה, אי אז בראשית שנות הארבעים לפני למעלה משמונים שנה.

דא עקא, שהמבנה נבנה בצורה כ”כ מסיבית וחסינה, שלא רק שהוא הצליח לשרוד את כל ההפצצות של בנות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, אלא שאף לאחר מכן, התברר שכול ניסיון לפוצץ את המבנה הדרקוני הזה, עלול להסתיים באסון סביבתי עצום. אז בגלל כל זה, החליטו השלטונות לנקוט בשב ואל תעשה ולהשאיר את הדבר הזה, כך איך שהוא כמות שהוא, בלב של העיר האירופאית המדהימה הזאת.

כך באורח פלא, נבחרה דווקא פיסת האדמה הזאת, למרגלות המבנה המפלצתי שמאחוריה, לשמש ככזאת שעליה יוקם בית הספר היהודי הזה. או במילים אחרות, למקום שהוא לא פחות מאשר הלב הפועם של החיים היהודיים בעיר בווינה.

וישבתי שם היום במפגש המיוחד עם ראשי הקהילות שהתכנסו באולם הספרייה של בית הספר, ותוך כדי שאני מקשיב להם על האופן שבו בית הספר הזה מהווה את צינור החמצן של להבטחת קיומה של כל קהילה וקהילה, איכשהו האירוע הזה כולו היה נראה לי בו זמנית כ”כ סמלי וסוריאליסטי. כי אומנם את אותה מפלצת של בטון שמאחוריהם, שהיווה את אחד המבצרים של התנועה הנאצית, בלתי ניתן היה להחריב ולסלק, אך אם ישנה תשובה יהודית הולמת של חורבן וסילוק לאותה תנועה מחרידה ששאפה להשמיד את העם היהודי עד תום, היא נעוצה דווקא כאן בחדר הזה שנמצא ממש למרגלותיו ונשקף כמבעית אלינו מן החלונות הגדולים שבחדר. איך פתאום החיים היהודיים דווקא בעיר הזאת, חזרו לפרוח ולשגשג כמעט בכול פינה. קרמו עור וגידים בכ”כ הרבה צבעים וגוונים, גרסאות וצורות שונות. כשהכול דווקא בזכות בית הספר הזה. המפעל החינוכי הבלתי נדלה שמייצר עתיד לחיים יהודיים אמתיים בעיר וינה, שמונים שנה לאחר עליית הכורת והחורבן הגדול.

כך היה נראה אותו פיל בטון שמסמל יותר מכול את השאיפה להכחדת העם היהודי, מפורר וחרב בתכלית. דווקא כאן באותה העיר שבה חי ופעל בצעירותו גדול צוררי היהודים בכול הזמנים, זוכים היהודים לעדנה של חיים והתחדשות. כמה עוצמה של התגברות האור על החושך, הטוב על הרוע, לפנינו כאן.

לאירוע הזה קדם הסיור וקבלת הפנים המרגשת לה זכינו בבית ספר. אין במילים מילים שיכולות לתאר את עוצמת הרגעים הללו. איך מאות מילדי בית ספר פצחו באחת בשירת תקווה ואמונה ממש עם כניסתנו בשערי המקום. דומני שלא בכדי נבחרו דווקא המילים הללו, שיש בהם בכדי לייצג בצורה כ”כ מובהקת את סיפורו שם העם היהודי וסוד הישרדותו הנצחית:

תשאלו אותי מי אני

על מה אני חושב ביום וגם בלילה

תשאלו אותי – אני יהודי!

על מה אני חושב – אגיד לכם

אני חושב על ירושלים עיר הקודש

אני חולם על המשיח שיבוא

כי הנה, כאן בלב אירופה ישנו את בית היוצר הזה ליהודים ויהדות, שמהווה כור היתוך לזהות ותקווה יהודית. מקום שחוזר וממוסס עד עפר את אותה מפלצתיות שמתנוססת ממש בצמוד אליו. איזה פלא. איזה נס להתנוסס!

ברם זכור אותו האיש לטוב, ידידי היקר איש האשכולות לשם ולתהילה, הרב יעקב בידרמן. מי שכול המפעל הזה חרוט בראש ובראשונה על שמו, ובלי שום גוזמא אלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל – כאן בעיר ווינה. הרב בידרמן הגיע עם אשתו אדלה לווינה אי אז בראשית שנות השמונים, כשלוחים חביבים וקרובים של הרבי מליובאוויטש. תוך זמן קצר זה היה לגמרי ברור, הגעתם לכאן חוללה את אחת המהפכות היהודיות הגדולות בדורנו. איך ממקום שהיה מדבר של שממה בהקשר של מודעות וזהות יהודית, הוא נעשה תוך פחות משנות דור, למקום שהוא מופת בוהק של חיים יהודיים במלוא תפארתם.

כי ממש כאותו יהושע בן גמלא בזמנו, כך גם הם פני מפעלו החינוכי של הרב בידרמן. כי מה שהבין רבי יהושע בן גמלא שם בארץ ישראל במאה ה1 לספירה, הבין גם היטב הרב בידרמן כאן בווינה במאה 20. כמה הכול מתחיל שם בסוד החינוך של דור העתיד. באפשרות להטמיע את מערכת החינוך היהודית כאינהרנטית עמוקות בתוך ההוויה היהודית, בכול עיר עיר, כרך וכרך, כפר וכפר. כן, ממש מגיל מאוד בסיסי, ועד לנקודת הקצה של גיל ההתגברות (הגם שבמקרה של הרב בידרמן, לא באמת נחה דעתו עד שהוא הוסיף עוד כפליים לתושיה והקים לצד בתי הספר היסודי והתיכון, אפילו אוניברסיטה יהודית – הידועה בשמה LBS Lauder Business School, מקום שאף בו זכינו לבקר וראוי לפוסט נפרד). כי מה שבדיוק מה שראינו כאן היום, זה היה איך הקהילות כולן שואבות את כוחן וסוד קיומן, ממש מתוך הממשק עם בית הספר היהודי אדיר הממדים הזה. והאמינו לי, צריכים להיות כאן בשביל באמת להבין ולהתוודע לגודל המפעל החינוכי עליו אני מדבר.

ואי אפשר שלא לסיים עם משהו שקשור בטבורו למה שקרה במסורת היהודית, אי אז לפני למעלה מ 3000 שנה, באותו ראש חודש סיוון שבו הגיע העם היהודי למרגלות הר סיני, וכפי שמתאר הזה הכתוב: “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר”. וכבר ידועים דברי חכמים על אתר: ‘ויחן – כאיש אחד בלב אחד’. כי זהו בדיוק סוד החנייה אל מול ההר. האמירה המוכמנת כאן, היא כי לא פחות ממה שחשוב עצם קבלת התורה, חשובה ההתאגדות באופן הרמוני ומשותף אל מול הגרעין הקיומי הראשוני של האומה היהודית – ‘כנגד ההר’. כך שאין פלא מדוע אנו אומרים בהגדה של פסח כי ‘אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו’. כי בעצם ההתקרבות המשותפת לפני הר סיני, ישנו בכדי להגדיר את המחויבות לחינוך ולמוסר, כנקודת המרכז והלב הפועם של החיים היהודיים באשר הם. כך שדבר ראשון יש להתייצב סביב אותה נקודת מרכז שמעצבת ומגדירה את האומה היהודית – כפרטים וכקהילה.

אז תודה לך הרב בידרמן על הזכות לחשיפה המפעימה הזאת, דווקא ביום הזה של ר”ח סיוון. על חוויה יוצאת דופן שבה הבנתי, אולי בפעם הראשונה, מה המשמעות של להיות יהודי רצוף בכ”כ הרבה תקווה ואופטימיות, דווקא כאן בעיר האירופאית – עתיקת היומן הזאת.

חודש טוב ורצוף בשורות טובות והתחדשות אמתית לכולנו!