בהרבה ארצות ביקרתי בחיי, נסעתי וטיילתי, פגשתי והתוודעתי. אבל מדינה אחת דומני שאני מכיר יותר מכול, וזאת אוקראינה. בעבורי הארץ הזאת אינה עוד סתם מדינה, אלא חבל ארץ שכולו לימוד. אדמה שספוגה בהיסטוריה של עמנו, אולי יותר מקום אחר על פני האדמה (להוציא כמובן א”י). בעשרים השנים האחרונות, ביקרתי באוקראינה עשרות פעמים. אלו לא היו נסיעות של טיול גרידא, אלא כמן חזרה בזמן למחוזות של זהות. לאתרים, ערים ונקודות ציון, שהן חלק בלתי נפרד ממי ומה שאנחנו, ערש הלמדנות, המשיחיות, החסידות, וההשכלה היהודית. כך שלנסוע לאוקראינה בעבורי, זהו סוג של נסיעה אל עצמי, כבן לאומה היהודית, וכצאצא לדורושל יהודים שתקעו את יתד חייהם ב”תחום המושב” המיתולוגי שהתקיים על אדמתה של המדינה הענקית הזו.
אך יותר ממה שהיה זה בבחינת לנסוע למה שיש שם, היו אלו נסיעות למה שאין שם. אל הוואקום הנוראי שמהדהד בחללה של הארץ ההיא. אל אותם קול דמי מיליונים של אחינו ואחיותינו שזועקים אלינו שם ממש מאותה אדמה ספוגת הדם. אי אפשר שלא להיות אמביוולנטי בביקורים הללו. מחד, מדובר בחבל ארץ שהוא לא פחות מערש האומה היהודית בתצורתה הנוכחית. במאה ה17/18 למעלה מ80% מבני האומה היהודית התרכזו שם, כן, ממש שם באוקראינה בחבלי הארץ גליציה, פודוליה, וואלין, חלמניציקי ועוד. מה לא פרח ושגשג שם? אין שם אפילו לא מטר רבוע אחד שאינו רווי בהיסטוריה יהודית, בסיפור שמכונן את כמעט כולנו.
אז בכול פעם שהייתי מגיע, ביקרתי פעם אחר פעם באינסוף אתרים, ערים ועיירות, בתי קברות וציונים של אדמורי״ם וצדיקים. גמעתי אלפי קילומטרים של הארץ הזה כאחוז בולמוס של זהות יהודית. סיפרתי וגוללתי בשפות שונות סיפורים לאין מספר. כול פעם שביקרתי גיליתי מקומות נוספים, עיירות שכוחות אל שהיו ספוגות במי יודע כמה יהודים ויהדות, שהפכו לגלעד חי של זיכרון מהדהד.
לאט לאט גם נחשפתי למקום והחלק הפעיל של העם האוקראיני בכול תופעת השממה הזאת. למשל, האם ידעתם שעל כול גרמני שהשתתף בתעשיית ההשמדה הנאצית, היו 5 אוקראינים? כן, שמעתם נכונה, העם האוקראיני תרם, לפחות עד כמה שזה נוגע לכוח אדם, פי 5 יותר לתעשיית ההשמדה של העם היהודי, מאשר העם הגרמני. וכול מילה נוספת מיותרת. ועוד לא הזכרתי את ההתנהגות הברברית של העם הזה בפרעות ועלילות הדם, מעשי הטבח והפוגרומים במאה 17 וה18. תנסו לקרוא קצת על ה״היידמקים״, ותבינו לבד עם מי ועם מה יש לנו כאן עסק (והם רק דוגמא על קצה המזלג).
כך שמחד, קשה לי באמת לפתח איזושהי אמפתיה אמתית לעם הזה. אבל מאידך, בכל זאת, איכשהו למדתי בשנים האחרונות לחבב, אפילו להעריך אותו. לחשוב שאולי משהו אמתי השתנה, לפחות בחלקים נרחבים של האומה האוקראינית.
למעשה זה התחיל בשנת 2017 בנסיעה שאליה הוזמנתי על ידי ידידי האיש והאגדה, ארז אשל (אחד מהמייסדים של מפעל המכינות הקדם צבאיות החילוניות בארץ), להצטרף עם קבוצה גדולה של ראשי מכינות קדם צבאיות לאוקראינה למסע באוקראינה (וליטול את שרביט ההדרכה בכול הנוגע לסיפורה היהודי של אוקראינה). ארז פועל באוקראינה כבר למעלה מעשור, כשעל כתפיו הוטלה המשימה לשכפל את הצלחתה המסחררת של מפעל המכינות הישראלי, שם על אדמת אוקראינה.
מדובר בחלק בלתי נפרד מההתעוררות הקולקטיבית של האומה האוקראינית להגדרה עצמית כלאום עצמאי, בעל תרבות וזהות אתנית ייחודית (אחרי עשרות שנים של תלות מוחלטת באימפריה הרוסית). במסגרת אותו ביקור, ביקרנו בכמה סניפים של מחנות לצעירים במתכונת דומה של “מכינות קדם צבאיות” שתכליתן הוא לנטוע בצעירים הללו את הזהות והנאמנות הלאומית הזאת, ובכך למעשה להכשיר אותם להיות הדור הבא האמיץ והגאה של אוקראינה, מי שיניף בגאון את דגלה הפרטיקולרי של האומה האוקראינית.
חייב לומר שבתחילה הייתה לי קצת טרוניה ביחס לארז ומפעלו הזה. בכול זאת, מי כמונו כאומה היהודית יודעים על בשרינו ממש, מה המשמעות של הלאומנות האוקראינית, ואיך ספגנו באופן כה טרגי ונוראי מאותה לאומניות ידועה לשמצה. אז למה לעורר את הדוב מרבצו? טענתי כלפיו. ארז התעקש בפניי שמדובר באוקראינה אחרת, שבאמת ובתמים מנסה לבנות את עצמה מחדש, להתבדל מהזהות הסימביוטית עם התרבות והעם הרוסי, ולהתחיל להגדיר בעצמם את המי והמה שלהם.
ואכן אותו ביקור הותיר בי רושם בלתי נשכח. נפגשנו עם עשרות רבות של צעירים חדורי מוטיבציה ופטריוטיות לאומית. ביקרנו במחנות אימונים, מרכזי לימוד והרצאות, כאשר בלב מסע ההיכרות הזה, עמד הביקור במטה של ארגון הגג של אותן מכינות קדם צבאיות ULA (Ukrainian Leadership Academy), שם פגשנו מנעד מרתק של אנשים, שהמכנה המשותף של כולם, היה הרמה האינטלקטואלית הגבוהה, בעלי מוטיבציה יזמית בלתי רגילה, כאלו שלקחו אחריות על החברה והתרבות בה נולדו וצמחו, והחליטו שהגיע הזמן לטפח מתוכם זהות אוקראינית שאינה מתנצלת או מגמגמת. ומהבחינה הזאת, חלק בלתי נפרד מהלך הרוח העצמאית הזו, היה להפוך את אוקראינה להרבה יותר מתקדמת ומודרנית, להנחיל לצעיריה את השפה האנגלית (לצד כמובן טיפוח השפה האוקראינית והתבדלותה מהשפה הרוסית) והאוריינטציה המערבית – ליברלית. כך הייתה לנו הזכות לפגוש מדגם מייצג לדור שקם על רגליו וקיבל אומץ להתחיל ללכת בכוחות עצמו, להרים קול ולהביע את דעתו ללא חת. זהו תהליך שקיבל תאוצה דרמטית, בעיקר לאחר המהפכה הכתומה שהתחוללה באוקראינה בשנת 2005 (מומלץ לקרוא ע״כ).
אז הבוקר כשהתעוררתי לחדשות המחרידות מאוקראינה, חשתי תחושות מעורבות מול תמונות המגיעות מכול קצווי המדינה הזאת, הממחישות באופן החריף ביותר איך המדינה הענקית הזאת, הולכת ונופלת כפרי בשל לידי הדוב הרוסי ששועט עליה כמוצא שלל רב. קשה היה לי שלא לחשוב על המשפט האלמותי מן המשנה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. או במילים אחרות, יש דין ויש דיין, כשאותו העם שלאורך מאות שנים כ”כ רדף את המיעוט היהודי שחי בתוכו, הנה עכשיו הוא משלם את המחיר של היותו מיעוט בתוך מרחב גדול ומאיים שבעתיים. זאת בעת, שהעולם המערבי הנאור (בעיקר בעיני עצמו), לא באמת נוקף אצבע מול מה שמתחולל להם.
אבל אז נזכרתי דווקא בביקור ההוא שהיה לי הקשה מכולם. באותם צעירים משכילים וחדורי שליחות אותם יצא לי לפגוש, וחשבתי על כל המפעל שהם ניסו לפתח בתוכם בשנים האחרונות, וחשתי בלבי צער עמוק. פתאום הבנתי מה באמת כ”כ חורה להם לרוסים ואת מה הבריון השכונתי הזה של העולם, ולדימיר פוטין, רוצה להכחיד. כן, את אותה רוח החירות של אותם אנשים, הרצון להזדהות עם מי ומה שהם, דווקא באמצעות היכולת לעשות את המדינה שלהם למתוקנת וראויה בכול תחום אפשרי, תרבותי ומדיני, צבאי ופוליטי. ולפחות לפי איך שזה נראה עכשיו, כל זה נהפך הבוקר להיסטוריה מהדהדת.
ועוד לא דיברתי המצב העגום שבו אנו ניצבים כיום, כאילו חזרנו בזמן 80 שנה. ולא, אני באמת לא משווה בין היטלר לפוטין או כל כיו”ב, אבל עדיין מצב שבו איש הישר בעיניו יעשה, וכל דאלים גבר, לוקח את העולם חזרה למקומות האנומליים והאפלים שכבר רצינו לחשוב שהם רחוקים שנות אור מאתנו. וכשזה המצב אין לנו באמת מושג ירקרק להיכן כל הכאוס הזה הולך מכאן. ומן השמיים ירחמו.
