אחרי ולפני הכול, מה שבאמת הפיל את הממשלה הזאת, היה העניין הזהותי. זה שאולי ישנו ניסיון להמעיט ממשמעותו והשפעתו עלינו, כבני אדם, באשר אנחנו, אבל בדייקא כיהודים.
כי אם יש משהו שהוא עודנו כ”כ נוכח ומפעם בהוויה הישראלית, זה העניין הזהותי. תהיינה הסיבות והנסיבות ההיסטוריות אשר תהיינה, בסופו של דבר הפרטיקולריות היהודית חזקה כמעט מכול דבר, עוד יותר מהעניין האידאולוגי והערכי המוצהר. ומה שהימין הישראלי הצליח לפצח, זה את הDNA הזהותי של העם היושב בציון. לגעת בצורה העמוקה בשורשי הזיקה בין העם היהודי לארצו. אך יותר מכך, בין העם היהודי לעצמו. לעצמיות השורשית שלו ההולכת אלפי שנים אחרונית.
זאת כמובן גישה שבאה כתמונת תשליל לשמאל הישראלי, שרואה בעניין הזהותי מעמסה ואפילו נטל. משהו שיש בו אלמנטים גזעניים, פראיים ובלתי מוסריים. בעיניו ככול שנכהה את השורשיות הזהותית הזאת, נטיב כאן את מצבנו, חומרית ומוסרית כאחד.
למעשה ה”הניסוי” הזה של השנה האחרונה, היה בעצם אירוע אמפירי של בחינת התזה האמורה. ניסיון לבניית מגדל בבל בגרסה פוסט מודרנית שכזו. הפחד הקמאי מפני ה”נתניהו” הבלתי מנוצח, הצליח לכנס את כל הגורמים בכל קצוות הקשת הפוליטית (והזהותית) לקרוא איש אל אחיו “הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ“. כן, זה בדיוק מה שקורה כשכל כך מפחדים ממשהו, או ממישהו, מנסים להתאגד ולטשטש זהויות, ליצור ולהתאחד סביב אידיאל דמיוני הומוגני ומשותף, שכביכול יעניק לכולם מקלט מפני האיום הדמוני ההוא.
כך מצאה את עצמה כל החבורה הכה לא הומוגנית הזאת, נדחסת אל תוך צנצנת מעבדתית אחת גדולה, את כל מרכיבי היסוד של החברה הישראלית. לשקשק כך חזק, באופן שיקהה כמעט לחלוטין את כל האלמנטים המובהקים/פרטיקולריים של אותם מרכיבים, ובשמם של סיסמאות ריקות וחלולות כמו “אחדות” “אהבת אחים” וכל היתר, לנסות ולראות מה ייצא.
אבל כפי שנראה לי, כולנו כבר יודעים בדיעבד, ההנחה האוטופית המוקדמת בהקשר הזה, התבררה כדיסטופיה. כי מה שנוכחנו לדעת באופן בלתי אמצעי, הייתה העובדה שבין אם אנחנו אוהבים זאת ובין אם לאו, עדיין ישנן כאן במציאותנו הישראלית הנוכחית שאלות יסוד מהותיות, שהעניין הזהותי הוא קריטי בהקשרן. שאלות כמו חוק הלאום, תקנות איו”ש, חוק החמץ ועוד, שההצבעה בנוגע אליהן נגזרת מהאופן שבו אנו תופסים את מציאותנו כאן. כמה אנחנו מרגישים שייכים ומחוברים למקום הזה, ומה זה אומר לחיות כיהודי בארץ ישראל במאה 21. ובדיוק כמו במגדל הבבל ההוא, איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
כך שמובן העמוק, הממשלה הזאת הייתה בראש ובראשונה ממשלת שמאל. לא בהכרח בגלל העמדות הפורמליות ואפילו מעשיות שלה, אלא יותר בגלל ה(מיס)קונספציה הראשונית שעמדה ביסודה, וזאת שלילת העניין הזהותי. או אם נרצה, עצם הניסיון לכונן קואליציה בגרסת השקשוקה הזהותית הזאת, יש בו קבלה קונספטואלית של תפיסת העולם השמאלית. כך שאם אתם באים גם לחפש את נקודת הכשל, שם בדיוק הוא מוכמן. וכל’ של משורר תהילים: בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל.
אז עכשיו שיוצאים למערכת בחירות, שזאת כשלעצמה, לא בהכרח בשורה כ”כ מרנינה, אבל בצוק העתים ובמצב הדברים הנוכחי, זאת לחלוטין ברירת המחדל המועדפת. התקווה צריכה להיות, שהמחנה הלאומי, זה שלא בוש ביסוד הזהותי המכונן שלנו כאן, יצליח באמת להשיג רוב מוצק וברור, על מנת שהממשלה הבאה שתקום, כבר לא תיאלץ לפעול באופן של הכהה והכחשה, אלא אדרבה, קבלה והכלה.
אבל זאת ייאמר, ישנם אלמנטים בתוך גוש הימין שהעניין הזהותי בעבורם, הגיע למחוזות גזעניים הזויים ומסוכנים. גורמים שבעבורם “עוצמה יהודית” משמעה שלילת והנמכת זכותו של המיעוט לחיים שיוויוניים מלאים, ועוד כיו”ב. כך שהמאמץ צריך להיות שגוש הימין המרכזי, זה שיודע לעשות אבחנה מוסרית ברורה, בין לאומיות ללאומנות, בין זהותיות גאה לזהויתיות עליונה, יוכל להרכיב את הממשלה הבאה על אדני ערכי היסוד הללו.
כי נראה לי שאחרי השנה המטורללת האחרונה, כולנו מפוכחים שבעתיים. מבינים שאין תחליף למצע לאומי-מרכזי מוצק כבסיס האידיאלי ליציבות פוליטית לאורך זמן. כשכל שאר ניסיונות הקצה, הכבישים העוקפים והפתלתלים, אחת דינם היא לכישלון חרוץ.
תגובה אחת על “קריסתו של מגדל בבל הישראלי. רגע פילוסופי/פוליטי על נפילת הממשלה וההליכה לבחירות.1 min read”
אומרים בשם מישהו
איך קורח לא ידע שמשה צודק הרי בזמנם היה המן שהראה כל אחד כמה צדיק הוא
ותירץ קורח ראה שאצלו המן רחוק מהאוהל והסביר כי לא נלחם מספיק במשה
ואותו הדבר אפשר לומר על מעריצי הניסוי