בשבת זו פר׳ וילך, נקרא בבית הכנסת את ההוראה המיוחדת אודות ׳מצוות ההקהל׳. זאת מצווה מיוחדת שיש לתת בה לא מעט את הדעת באופן כללי, אך השנה, תשפ״ג, כשנת מוצאי השמיטה, דומני שזהו לא פחות מצו השעה, כדבר בעתו מה טוב. כי אף אם אמנם, אין בידינו הזכות והאפשרות לקיים את מצווה זו כדבעי, איננו רשאים להימנע מלהשיא בה את דעתנו, לחצוב בעניינה ולבוא בפשרה. ויהי רצון, שנזכה בקרוב להביא התלמוד לידי מעשה, ולקיים את מצווה זו בפועל, במלוא תפארתה הראויה.
ותחילה אביא את הכתובים הרלוונטיים בהקשר זה:
״וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה–בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל—בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ..״
(דברים לא׳ יא׳-יג׳)
הוראה זו מעוררת תהייה. מדוע בוחר משה רבינו, ממש רגע לפני שהוא מסיים את נאומו המכונן בפני האומה היהודית, וממש קודם שהוא מסיים את חייו ונפרד לנצח מצאן מרעיתו בני העם היהודי, לצוות בפניהם דווקא על המצווה הזו? מה יש בה בכדי שתהווה כביכול את המצווה האחרונה בהחלט שבה מצטווה העם היהודי על ידי גדול מנהיגיו משה רבינו?
בבואנו להתבונן בעניינה של מצווה זו, חשוב לציין את שלושת מרכיבי היסוד המאפיינים אותה, ואשר עושים אותה לייחודית ויוצאת דופן ביחס לכול מצוות עשה אחרת.
- זאת מצווה שתקפה אך אחת לשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה.
- עליה להתקיים בחג הסוכות, של אותו מוצאי שנת שמיטה (תחילת שנה שמינית).
- היא נדרשת להתבצע בבית המקדש.
החֲרִיגוּת שעליה אני מתייחס, נוגעת לעובדה שלכאורה אין למעשה המצווה האמור כאן, דהיינו הקריאה הפומבית בספר התורה, דבר וחצי דבר עם אותו זמן מיוחד של מוצאי שנת השמיטה וחג הסוכות בדייקא, ואף לא עם המקום המסוים של המקדש. כי הלא לא בפולחן מקדשי עוסקים אנו כאן, אלא בהתאספות והתעוררות קהילתית שנועדה לחזק את שמירת התורה והיחס הנכון אליה. כך שמה יש בזמן ובמקום המיוחדים הללו, המהווים את המסגרת הנכונה בדייקא, לקיומה של מצווה זו?
וכך ל׳ הרמב״ם בהלכותיו, המביא את מצווה זו של ׳הקהל׳:
״מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות וגו’ הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו‘:..״
(הל׳ חגיגה פ״ג ה״א)
ושם בהל׳ ו׳ הוסיף וכתב:
״וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה ומי שאינו יכול לשמוע מכווין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל..״
נראה להדיא מדברי הרמב״ם, כי מעמד זה של ׳הקהל׳ הוא למעשה סוג של שחזור של מעמד הר סיני. ואם מתייחסים אנו לדבריו האחרונים, הרי שבהל׳ אחת הזכיר את שני הקצוות הקהילתיים: הגרים ׳שאינם מכירים׳ מחד, ואת ׳החכמים הגדולים שיודעים כל התורה כולה׳, אלו ואלו, מחויבים להיות שם במעמד ה׳הקהל׳ ו׳לשמוע בכוונה גדולה יתירה׳, וכפי שהוא ממשיך וכותב ׳כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה׳.
כך שברי הדבר שמעמד זה של ה׳הקהל׳, לא באמת נועד להעביר את מסרים והוראות שהם בלתי ידועים, אלא מטרתו ותכליתו היא בראש ובראשונה בעצם קיומו של המעמד. יש שם באותם רגעי הוד של ההתכנסות האדירה ההיא, בכדי לייצר רושם עצום על המשתתפים, כזה שכביכול אמור לשחזר ולהדהד בנפשם פנימה, את רגעי ההוד הכבירים והחד פעמיים של מעמד הר סיני. אם נרצה, לפנינו הוראה ברורה, על המחויבות לחידוש הברית הקמאית בסיני, אחת לשבע שנים במוצאי שנת השמיטה.
וכמה יפה להתבונן בל׳ הכתובים כאן המתכתבים עם תגובת הרתיעה של העם היהודי לאחר מתן תורה במעמד הר סיני. כי הנה לאחר אותו מעמד אדיר ורב רושם בסיני, בא העם היהודי ומבקש ממשה רבינו:
׳קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ..׳ (דברים ה׳ כג׳)
וכאשר משה בפני האלוהים את בקשתם זו של העם היהודי, התגובה מפי הגבורה היא חדה וברורה:
׳וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם..׳ (שם, כד׳ כה׳)
הוי אומר, כי בקשתם של ישראל ע״כ שמשה הוא יעמוד כמְמַצֵּעַ בינם לבין דבר האלוהים, וכי חשיפתם לא תהיה ישירה ובלתי אמצעית (ע״כ המשמעות הבלתי אפשרית הכרוכה בחשיפה שכזו), יש בה בכדי להבטיח ש׳לְבָבָם זֶה׳ יהיה עמם ׳לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים׳. כך שניתן לראות במצוות ה׳הקהל׳, כמנגנון הנפלא שבו כביכול ניתנת האפשרות לחזור ולהתחדש, לעורר את אותו ׳לְבָבָם זֶה׳ הקמאי ההוא מסיני. והדברים כמעט ומפורשים באופן שבו מורה משה לבני ישראל על עניינה ותכליתה של מצוות ההקהל:
׳לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה׳
לפנינו בכתובים אלו חוזרים ומופיעים המוטיבים של היראה והשמיעה, אך לא פחות מכך, הדרך להבטיח את אותו הטוב גם ל׳בניהם׳, כפי שמורה הכתוב שם: ׳לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם׳, היא באמצעות חזרתם של אותם ׳בנים׳, היינו דורות ההמשך, שלא היו פיזית במעמד הר סיני, להשתתף במעמדי השחזור והדהוד של המעמד ההוא. וע״כ באה ההוראה המפורשת: ׳וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ–לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה׳..
ועדיין לא באנו בעניינם של הזמנים המסוימים ההם, לצד ההוראה על המיקום המסוים של המקדש. אך כיוון שכבר התחקינו אחר הזיקה המתקיימת בין מעמד ההקהל למעמד הקדמוני של קבלת התורה בסיני, דומני שנכון יהיה להביא מאמר חכמים העוסק באופיו של מעמד הר סיני, ובפשרה של העובדה, מדוע ניתנה תורה דווקא שם במדבר סיני:
״וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי” למה במדבר סיני מכאן שנו חכמים בג’ דברים ניתנה התורה באש ובמים ובמדבר באש מנין “והר סיני עשן כֻּלּוֹ וְגוֹ‘” ובמים מנין שנאמר “גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים” ובמדבר מנין “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי” ולמה ניתנה בג’ דברים הללו אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם שנאמר הוי כל צמא לכו למים״. ד”א ״וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי״ אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר “בְּמִדְבַּר סִינַי“
(מדרש רבה. במדבר א׳ ז׳)
ומדברי המדרש הללו למדנו, על האופי הפתוח והמשותף לחלוטין של מעמד הר סיני. בראייה זו, המרחב הנכון לקבלת התורה, הוא זה שמאפשר חיבור רחב ככל האפשר של בני האדם, סביב אותו האתוס המתגלה. עד אשר המדרש משתמש בביטוי ׳כל באי עולם׳, דהיינו, אפילו לאו דווקא באופן ייחודי בני האומה היהודית. לפנינו קביעה, שעוד לפני שהיא מתייחסת אל הרלוונטיות והפניה של התורה ׳לכול באי עולם׳, הוראתה בראש ובראשונה, ביחס למיצוב התודעתי/מנטלי הנדרש ממקבלי התורה בעמדם שם למרגלות הר סיני. הוי אומר, באופן של פתיחות מוחלטת, כמי שאין להם דבר וחצי דבר משל עצמם. וכל׳ המדרש עצמו ׳כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה׳. זאת קריאה שאין חריפה ומובהקת הימנה, להתבטלות ומיצוב עצמי ככלי שכולו הכן לקבלת השפע האלוהי המתגלה בו.
דומני כי כאן נעוץ א״כ המפתח בהבנת סוד עניינה של מצוות ה׳הקהל׳, עיתויה ומקיומה המסוימים.
כל עניינה של מצוות השמיטה, היא באופן שבו היא פועלת על האדם להשתחררות מהתלות הקיומית הסימביוטית בינו לבין הקרקע וגידוליה. שמיטת הקרקע והפקרתה, נושאת בחובה בשורה עצומה ביכולת האדם להתעלות מעל המחויבות הקיומית הסיזיפית, זו שמקרקעת אותו ותובעת הימנו ליישם את גזירת הקללה הקמאית של: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״. האדם הופך להיות למעשה יצור חופשי, הוא פתאום נע בחלל, לא מחויב לפיסת קרקע אחת ותוצאותיה, במשך שנה אחת תמימה, הוא שם כל יהבו על מציאות שהיא הרבה גבוה מעל גבוה למציאותו הריאלית שלו. או אם נרצה, הוא מכריז קבל ועם ועולם, כי שום דבר ריאלי וממשי לא ממש תקף בהווייתו, וכי הוא מסוגל להשתחרר מכול מה שרוטינת הקיום כה משעבדת אותו.
אך ביתר שאת, מה ששנה מופלאה זו של שמיטת הקרקעות, ואף החובות הכספיים בין בני האדם, נושאת בחובה, היא במה שהיא מאפשרת לכלל בני קהילת הברית, להתלכד מחדש תחת אתוס משותף אחד. פתאום בני האדם אינם מחופרים עוד כ״א בד׳ אמות אדמתו, באינטרסים הכלכליים והקיומיים הצרים והמסוימים שלהם כפרטים. כך יש בעדם להגדיר עצמם בזהות ערכית ותרבותית משותפת. אותו חיבור מחדש אל האתוס שמעבר, היצוק כנקודת הסיבה המטאפיזית-ראשונית שבזכותה הם זכו מלכתחילה בנחלת הארץ. וכפי המפורש בדברי רש״י הראשון לתורה (בראשית א׳ א׳):
“כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם”. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: “לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים”, הם אומרים להם: “כל הארץ של הקב”ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו“.
זהו האתוס הראשוני האולטימטיבי, אשר החובה והזכות להתחבר אליו מחדש, מאפשרות לנו גם להמשיך ולהצדיק את קיומינו על הארץ, ולכוון אותנו הלאה, אל העתיד התכליתי המשותף. וכמה תזכורת מהדהדת ישנה כאן, למה קבוע ומה זמני, מה חשוב יותר, ומה הרבה פחות.
ואם נתבונן בעניינו ואופיו המיוחד של חג הסוכות, נמצא שגם הוא עוסק בדיוק בהקשר הזה. באופן שבו אנו מצווים להשתחרר מאחיזתנו הקיומית בקבוע, אותה ׳דירת קבע׳ שכביכול מעניקה לנו קורת גג של שמירה והכלה קיומית, ולצאת חוצה, אל דירת ארעי, כזו שהיא זמנית ונפסדת. פתאום כבר לא רשות היחיד המסוימת שלנו, היא זו המגדירה אותנו, אלא דווקא הנוכחות שלנו במרחב החיצון, זה החשוף והפגיע, אך בדייקא זה שהוא בהגדרתו משותף וגנרי, לכול בני המרחב הקהילתי. וכל׳ הגמ׳: ״כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת״ (סוכה כז׳ ב׳). הוי אומר, חווית קיומה של מצוות הסוכה, לצד אופיו הכללי של חג הסוכות, במצוות השמחה ההמונית וכו׳, מזהים במובהק את יסוד השיתוף והיציאה מגבולות האישי, העצמי, כמגמתו ותכליתו של החג.
כך שאם נרצה, השילוב המסוים הזה של מוצאי שנת השביעית, לצד המועד המסוים של חג הסוכות, מהווה את נקודת הזמן האולטימטיבית, שבו האומה היהודית נמצאת הכי קרוב למיצוב התודעתי/נפשי ההוא של ׳עושים עצמם כמדבר וכהפקר׳, וכשכך הוא מיצובם, אין זמן הולם ונכון יותר בעבורם להיות ׳לקנות את החכמה והתורה׳.
וכאן כמובן מצטרף לעניין העיתוי המיוחד, המיקום המסוים של המקדש. אין כמו המקדש, להוות את נקודת מרכז הכובד המשותף, המקום שנחשב כ׳תל תלפיות׳ ו׳חוברה לו יחדיו׳, זה שכול ליבות ישראל נשואות אליו. וכמאמר חכמים בתלמוד: ״נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. א״ר אבין ואיתימא ר׳ אבינא מאי קראה כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו..״ (ברכות ל׳ ע״א).
הוי אומר, המקדש משמש למעשה כנקודת המשתף המלכדת ביותר, זו שבה מתאחדים כולם סביב אתוס ההתגלות המשותפת. הנאמנות והמחויבות לשמירה הזיקה המתמדת בין העם היהודי לאלוהי ישראל והברית המוכמנת בבסיס ההוויה היהודית (וכפי שהדבר מתבטא בנוכחותו של ארון הברית והופעת הכרובים שעל גביו. וכמבואר בתלמוד במס׳ בבא בתרא צט׳ ע״א). שם בנקודת המרכז ההיא של המקדש, כול הקניינים האישיים בטלים ומבוטלים, הכול הולך ומצטרף, הולך וקרב, לעומת הזיקה האלוהית.
ומה לנו אירוע יותר סמלי יותר מאותה ׳שמחת בית השואבה׳, שהייתה אחת מנקודות השיא של ההתלכדות הלאומית המשותפת, זקנים עם נערים, אנשים נשים וטף, שכולם באו לשמוח בשמחת ההוויה הלאומית המשותפת.
ועל כל אלו, יש להוסיף את ההוראה המיוחדת המופיעה בדברי הרמב״ם ע״כ שמי שקורא בתורה באירוע אדיר הרושם של ההקהל, הוא בדייקא המלך.
״אימתי היו קורין במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית והמלך הוא שיקרא באזניהם..״ (הל׳ חגיגה פ״ג הל׳ ג׳)
והדברים מפורשים במשנה במס׳ סוטה:
״פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר: “מקץ שבע שנים במועד” וגו’…״ (מס׳ סוטה פ״ז מ״ח)
לפנינו הוראה שהיא מחודשת ואף תמוהה על פניה. כי הלא בתורה לא מופיע אלא הלשון ״תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ ולא התפרשה להדיא זהותו הספציפית של הקורא, ובוודאי שאין זכר בכתובים לכך שעליו להיות המלך בדייקא, עד אשר בל׳ המשנה מכונה קריאה זו כ׳פרשת המלך׳? וכבר דנו בכך לא מעט.
ועכ״פ, לאור דרכינו כאן, ניתן בהחלט לראות את משמעות העניין לאור הפריזמה האמורה, בכך שהמלך הוא זה שכביכול משמש כנקודת המרכז הלאומית והתרבותית, וכל׳ הרמב״ם במק״א: ״שלבו הוא לב כל קהל ישראל״ (הל׳ מלכים ומלחמותיהם, פ״ג ה״ו). זה תיאור יוצא דופן, המתאר את המלך באופן שכביכול נושא בלבו את פעימות לבות העם כולו. כך שבהקשר זה, כאשר חפצים אנו למקסם את היכולת בכינונו מחדש של האתוס הלאומי-ערכי המשותף, אין ספק שאין כמו המלך בכדי לשמש כנקודת מרכז הכובד הלאומי האולטימטיבית.
כך שלפנינו משולש של ׳זמן-מקום-אדם׳ (מה שמזוהה בספרות הקבלית כ׳עולם-שנה-נפש׳) שהוא יוצא דופן בהזדמנות שהוא נושא בחובו, להתלכדות תחת אתוס דתי/לאומי משותף אחד. כזה שהמוני המשתתפים הבאים להשתתף ולקחת בו חלק, עושים זאת מתוך מקום של פתיחות תודעתית ונפשית נדירה, לא בעלי קניינים המחוברים להווייתם הפרטית לפנינו כאן, אלא כאלו שאך זה עתה עברו סדרת חינוך מופלאה לאורך שנה שלמה, ביכולת להפקיר, להשתחרר מכל מה שממלכד ומקרקע אותם במקומם המסוים, זאת לצד הווית החג הייחודית של חג הסוכות, שכולה כאמור בסימן של יציאה ושיתוף, ומעל הכול, הוויית המקדש שמצרפת ומלכדת את הלבבות והפיות כולם.
כך במסגרת הזמן והמקום הכה ייחודים הללו, מופיעה מצוות ההקהל, ככזו שתכליתה לקחת את בני האומה היהודית, כל הדרך חזרה לנקודת הראשית. אותה נקודה של הכניסה המשותפת בברית, וכפי שמתארת זאת התורה ״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה״ (שמות יט׳ ח׳). ואם תהינו לעיל, אודות טיבה המיוחד של מצווה זו, בכך שדווקא היא המצווה האחרונה בהחלט שניתנה לישראל על ידי משה רבינו, הרי שלא דבר ריק הוא, כי בעומקה עניינה של מצווה זו, הוא הרבה מעל ומעבר מאשר סתם עוד כינוס המוני וקריאה בתורה, אלא באמת ביכולתה לחזור לנקודת הראשית, אותה נקודה שבה עוד לא היה לנו דבר וחצי דבר בעולם הריאלי, לא קניין של קרקע וכל כל זיקה כלכלית-בעלותית אחרת, שם במדבר ההפקר ההוא, יכולנו להתלכד באמת תחת אתוס התגלותי משותף אחד, להיעשות לעם שנקודת החיבור שלו, היא לא הארץ והנחלה, אלא ערכיו ומחויבותו המוסרית.
וכדבר בעתו מה טוב, בעמדנו בתקופה זו של חודש תשרי תשפ״ג, במוצאי שנת השמיטה (תשפ״ב), כמה עלינו לחזור ולהטמיע בעצמנו את תודעת המדבר וההפקר הזו. להבין שאין לנו באמת יכולת להתכנס סביב אתוס משותף אחד ואמתי, אם לא באמת נצליח לשחרר, לצאת חוצה מאחיזתנו בכול מה שמבדיל ומפריד, מגדיר אותנו אתנוצנטרית ואפילו אנוכית. זאת הדרך היחידה להבטיח, שהמעמד הראשיתי ההוא, של מעמד הר סיני, ימשיך להדהד ולפעם בחיי האומה, בבחי׳ ׳קול גדול ולא יסף, קול גדול ולא פסק׳, במחויבות ונאמנות שאין נצחית ואלמותית הימנה.
לסיום, רצ״ב סרטון העוסק באופן שבו מצוות ׳הקהל׳ התממשה בבית מדרשו של הרבי מלובבי׳ץ רבי מנחם מנדל שניאורסון. חלק מהרעיונות האמורים במאמר זה (בעיקר סביב ההקהל כשחזור של מעמד הר סיני. או בעגה החסידית-ייידשאית ׳איבערלעבן מתן תורה׳. היינו, לחיות מחדש את מתן תורה) מופיעים בתורת החסידות ובייחוד במשנתו של הרבי, והוא אף שקד ליישמם בהנהגתו אל מול חסידיו בפרט והשפעתו בעולם היהודי בכלל. מומלץ לצפייה:
שבת שלום ומבורכת, וגמר חתימה טובה!
