על ׳זכות השביתה׳ ובשורת החירות המיוחדת של יום הכיפורים.1 min read

יום הכיפורים הוא יומה של השביתה. בל’ הכתוב הוא נקרא ‘שבת שבתון’. השבת של השבתות כולן. ובדייקא קריאתו של הכתוב ביום זה היא על השביתה:

‘שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב–מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב, תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם‘ (ויקרא כג׳ לב׳).

וכפי שמוצא לנכון הרמב”ם להכתיר את הלכותיו של יום הזה: ‘שביתת עשור‘. כך הוא גם הדבר ביחס לשבתות האדמה, אנו סופרים מניין שבע שמיטות, שבע כפול שבע, ולאחר 49 שנים ביום הכיפורים של אותה שנה, אנו מציינים את היובל. את השבת של כל שבתות האדמה עד כה. בשנה זו של היובל, חוזרים הדברים כולם אל שורשם הקיומי הראשוני. כל השיבושים המוסריים והקניניים מתאפסים כלא היו. העבדים זוכים בחירותם וחוזרים לבתיהם ומשפחתם, האדמות חוזרות למקורן הבעלותי המכוון. כך כל מערכות היחסים בין בני האדם ובין בני האדם לסביבתם הטבעית, כמו מוגדרות ומתכוננות מחדש. וכמובן שלא בכדי אנו מצווים על ציונו של היובל ביום הכיפורים בדייקא, באשר ביום זה אנו כמו מכוננים את הוויתנו מחדש. ניתן לראות את יום הכיפורים, כיום שבו אנו מגדירים ומעצבים את חיינו באופן מתוקן והולם, כפי שהם היו אמורים להיות מלכתחילה.

אך על מנת שבאמת יהיה סיפק בידנו לכוונן מחדש את הוויתנו, האישית והציבורית, ביום הכיפורים, יש עלינו להפסיק לנוע, לדמם לחלוטין את מנועי התנועה וההתפזרות שלנו, ולו לזמן קצר וקצוב. יש משהו בעצם התנועה שלא מאפשר לנו להיות נוכחים תודעתית ונפשית באופן מלא במה שקורה אותנו. אנחנו כל הזמן בתנועה, מהכא להתם, ממקום אחד למשנהו. בקושי הצלחנו לנשום ממה שהשגנו והצלחנו עד כה, וכבר אנו ראשינו ורובנו בפרויקט הבא, בלתכנן עוד תוכניות ולרקום עוד ועוד שאיפות וחלומות. הכל כל כך דינמי וקצבי, מהיר ומסחרר בחיינו. ואם בתקופת המקרא הבינה זאת התורה היטב, מה נענה אנחנו בני המאה עשרים ואחת אחריה, בהקשר הזה. הלא כל חיינו הולכים וסובבים סביב העדכון האחרון של האייפון, הטרנד העדכני בעולם הגיימינג, או כמה לייקים הצלחנו לקושש בשעה האחרונה על הפוסט האחרון.

כי מה לעשות, זאת כנראה גזירת קיומנו עלי אדמות, לנוע. לתור לעולם אחר האתגר הבא, הפסגה שעוד לא כבשנו, החוויה שעוד לא חווינו, הסרט שעוד לא צפינו וכו’. אחרת חלילה נמות משעמום. נרגיש שאנחנו הולכים וקמלים, מתנוונים בתוך המצוי והמוכר, הישן והמשעמם. אך דא עקא, כי הריצה המתמדת הזאת, משמעה כמעט בהכרח היעדר מודעות, איבוד שליטה ויכולת בקרה. אך בעיקר היא שוללת מאיתנו, את הרגע הזה עצמו. את יכולת הנגיעה הממשית והבלתי אמצעית בהווה. בעצם ההיות הכי ראשוני שלנו כאן. או אם תרצו, אולי את הסיבה האמיתית ללמה אנחנו כאן. לתכלית, לפשר, למשמעות.

מצב הזה של איבוד הבקרה והטשטוש הזהותי הזה שבתוך סבך הריצות והתנועה המתמדת, נקרא חטא. האדם החוטא אינו בהכרח אדם רע (אני מדבר על החוטא המצוי, לא זה גלוח הראש שמתפקד למפלגה נאצית מקומית), הוא פשוט לא כל כך נוכח שם בהוויתו התזזיתית. זה מה שגם גורם לו להחטיא באופן שיטתי את ייעודו, את המשמעות לכל מה שהוא עושה, חוסר ההכרה הזה, היעדרה של השתיקה מחייו. כי איך אפשר שלא להחטיא, שלא להיות אדיש ומנוכר למי שסביבך, לתכלית מעשיך, אם אתה כל הזמן בתנועה, לא מפסיק להתנודד? ואם אלו פניו של החוטא, מי מאיתנו בעצם, איננו חוטא כמעט באופן תדיר? או באופן אחר, מי מאיתנו יכול לפטור עצמו מלהצטרף לבקשה העולה ובאה כבר בפתיחתו של יום הכיפורים: ‘וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה’.

אז יום אחד, בסך הכל יום אחד בשנה ניתן לנו, שבו אנו מצווים על השתיקה. ביום הזה אנחנו בסימן של דימום מנועים. השביתה, כמו גם התשובה, עניינם בראש ובראשונה לשבת. לעצור את התנועה. להפסיק לחלוטין כל פעילות הקשורה לרגליים ולהיות לגמרי מפוקסים בראש, במחשבה, בתודעה העומדת בבסיס הכול. להרהר ולערער על למה ולהיכן אנחנו לא מפסיקים ללכת כל ימות השנה.

(ההרגלים שלנו למשל, הם דפוסי התנהגות שסיגלנו תוך כדי תנועה. למה אנחנו עושים אותם? כי ככה התרגלנו. כך הרגליים שלנו כמו הוליכו אותנו בתנועה אוטומטית, רוטינית. ומה הם רובם של החטאים, אם לא אוסף אינסופי ומצטבר של הרגלים משובשים)

זהו היום שבו אנו מקיימים בעצמנו באופן העמוק ביותר, את דברי הנביא ישעיהו (ושאותם נקרא בהפטרת הבוקר של יוה”כ); אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי’. בשבת, ובוודאי בשבת השבתון, אנחנו כמו משיבים את רגלינו פנימה. למעשה משביתים אותם ל24 שעות, וביחד אתם את כל חפצינו וחשקינו, את שלל התוכניות והחלומות שאנחנו לא מפסיקים לרקוח ולרקום סביב עצמנו.

זאת הדרך שבה אנו מאפשרים לעצמנו להיות מכונסים באמת עם עצמנו, עם חשבון הנפש האישי והאינטימי שלנו. לצד זה שאנו עושים עם הקהילה והחברה כולה. וזהו בעומק תמציתו של מעשה התשובה, מעשה שיש בו מן השיבה, ההתיישבות, והשביתה גם יחד.

היו אלו היוונים הקדמונים, שכבר זיהו את ההיות כלהיות בתנועה. וכי רק המת נחשב כדומם ואילו החי הוא דינמי בהגדרתו. אז ביום הזה אנחנו אכן מתים במידת מה. משביתים כל אותות ופעילויות שתכליתן לאפשר לנו להמשיך ולחיות. לא מזינים את עצמנו במזון, נמנעים מחיי מין וכו’. כך אנו מדוממים למעשה את הוויתנו (ולא בכדי המילה דומיה מכותבת עם המילה דומם). זאת דרכינו להפסיק ולחיות במרוצה אינסופית, להיות ולו לרגע, בהוויה שהיא למעלה, גבוה מעל גבוה, מהרצף הרוטיני והטריוויאלי של תנועת החיים הטבעית שלנו.

או בקיצור, עלינו להפסיק קצת להיות ולו לרגע, כדי להיות ברגע עצמו. כי ביום הכיפורים אין אתמול ואין מחר, יש רק את הרגע הזה במלוא טהרתו, בעוצם קדושתו. חכמים בתלמוד מצאו לנכון לזהות את יום יחידאי זה עם הכתוב בתהילים; ‘יָמִים יֻצָּרוּ ולא [וְלוֹ] אֶחָד בָּהֶם’. היינו, יום המנותק מתנועת סדר הזמן וההוויה הטבעית. יום שכולו לאלוהים, לטרנסצדנטי שמעבר להיות. כך גם נקראת המסכת בתלמוד העוסקת בעניינו של יום זה: מסכת י ו מ א. יום אחד ויחיד, המזהיר בבדידותו מעל ומחוץ לכל ימות השנה האחרים.

כך היא דרכנו להזכיר לנו את יום המוות, את אותו יום אחרון שאין לאחריו מאום. אך בו זמנית, להפוך את השנה הבאה עלינו, לחתומה בחתימה טובה ורצופת משמעות. לתוססת בחיים שיש בהם מן העירנות והרגישות, ולא חלילה דורסניים ופוגעניים (כי זה מה שקורה כאשר אנחנו כל הזמן בתנועה, אנחנו אפילו לא שמים לב שאנו דורסים. מן מצב של ‘פגע וברח’ מתמיד שכזה). חיים שמעגנים בעדנו את ההיות האישי והעמוק של מי ומה שאנחנו, בתוך המולת חיי היום יום התזזיתיים והמייגעים.

זאת הזכות האדירה שניתנה לנו ביום הזה; זכות השביתה. ולוואי נזכה לנצלו כראוי. ושיהיה לנו יום מזוכך של שביתה ודומיה פנימית, יום של חשבון נפש והתכוונונת קיומית מחודשת. ושנצא הימנו מועצמים וחתומים לחיים טובים ארוכים ולשלום.