ספרדים, אשכנזים, חסידים ומתנגדים, אדוקים ומסורתיים, אמריקאיים, אירופאים, ואפילו ישראליים, שהתקבצו והתכנסו לארמון אחד גדול, אפשהו בכפר אחד קטן וקסום, לחופי הריביירה האיטלקית, למשך כמעט כשבועיים, זאת על מנת לחגוג בצוותא חג יהודי עתיק יומין..
זאת כמובן נשמעת לכם כמו התחלה של בדיחה יהודית טובה במיוחד, אבל למעשה זאת הריאליה שלי כאן בימים האחרונים. מציאות ממשית, מהיותר סוריאליסטיות שהייתי בהן בחיי.
תדמיינו לכם, כמה עשרות משפחות יהודיות, כ”א באה עם המסורת הטיפוסית שלה, המנהגים ואורחות החג שייחודים רק לה ולקהילה הספציפית שממנה היא באה, עם השירים, המאכלים וכל היתר, וכך הן נדרשות לנסות ולמצוא בתוך המרחב המשותף הדי קלסטרופובי הזה, את המכנה המשותף היותר רחב ובסיסי ביניהם, על מנת שתוכל לצאת מההתכנסות הנלבבת הזאת, חוויה חיובית ומעשירה, ולא איזו שקשוקה או צ’ולנט יהודי, טפל וסר טעם. או במילים אחרות, שבאמת זאת תהיה חוויה שתצדיק את ההון העתק שהם משלמים בשביל להיות כאן בחג, ולא קטסטרופה של התנגשות בין בליל של עדות, מנהגים ומסורות.
ואכן לאו מילתא זוטרתא היא כלל ועיקר. כאשר כ”א בא בכדו ובחביתו שלו, לך תנסה לייצר מכול זה, תמהיל הרמוני משותף. ואתם צריכים לראות רק במהלך החג האחרון, איך שפלוני מתלונן על אורך (או קוצר) המחיצה בבית הכנסת, האחר על הניגונים הכן או לא, מוכרים, על כן או לא, לומר תפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צבא ההגנה לישראל, וכך גם על האוכל המסוים הזה או האחר. בקיצור, יהודים טובים כפי שכולנו מכירים ויודעים מקדמת דנא.
ובכל זאת, ולמרות הכול, תאמינו או לא, זה עובד. איכשהו כולם מצליחים להיכנס בסוכה אחת, במובן הפיזי והמטאפורי כאחד. ההבנה שישנה כאן למרבית המוחלט של המשתתפים, שהיא לא פחות מאשר אינהרנטית בבסיס החוויה שלהם, ולפיה, עם כל הכבוד לכל מה שהם באים איתם מהבית, מבית הכנסת, הקהילה והעדה שלהם שם בביתם שמעבר לים, כאן עליהם ללמוד לחיות ביחד. לכבד, ואפילו להעריך, ובוודאי לתת מרחב ומקום לגרסאות ואפשרויות נוספות של יהדות ומסורת. של צורות שונות ומגוונות להבעה של החג הכה מיוחד ומסורתי הזה.
ופתאום כשהבטתי בהם, כך לרגע מבחוץ, הבנתי משהו מאוד עמוק בדברי חכמים, על ארבעת המינים, וההרמוניה המתקיימת ביניהם. כי נהוג לחשוב שאכן האתרוג יש לו גם טעם וגם ריח, הלולב רק טעם, וכו’, אך מה שהבנתי פה, הוא שבעצם אין באמת אתרוג אחד “אובייקטיבי”, דהיינו, מה שבשבילי הוא האתרוג רצוף הטעם והריח גם יחד, בשביל מי שעומד פה ממש לידי, זאת עשויה להיות דווקא הערבה, ההיא שאין לה לא מזה ולא מזה, ולא כלום. וכך גם ביחס להדסים, הלולב וכו’.
כך שבקיצור, אותה הרמוניה סובלנית שאנו נדרשים אליה, משמעה בעומקה, היא ביכולת ההכלה לא רק של ארבעת המינים כשלעצמם, אלא בעצם הגדרתם כמינים כאלו ואחרים. כך שכאשר אנו נדרשים לאגד בצוותא חדא, את כל הרבדים היהודיים שנוכחים בתוכנו, אנחנו בעצם נדרשים לאגד את צורות ההגדרה האפשריות, של מהו אתרוג ומהו לולב, מהו הדס ומהי ערבה.
כך ורק כך, בהמצאת והכלאת ה”ייחוד” לעומת ה”יחד” והאיזון הנכון והכה רגיש ועדין ביניהם, נוכל לחוש את הצוותא האמתי של נשמת האומה. אם אם תרצו, להיכנס ולהידחס אל סוכה אחת, אי שם בכפר דייגים קסום אחד, בארץ המגף, למרגלות הים התיכון.
ובשנה נדירה זו של “שנת הקהל” הייחוד לעומת היחד הכה מאתגר הזה שלנו, הופך להיות אקטואלי ומשמעותי מתמיד. הדרישה לחזור ולהתקהל בצוותא, כולם ללא יוצא מן הכלל, באופן היותר שוויוני ומשותף, לעומת אתוס אחד גדול ועצום, שהולך איתנו ממעמד הר סיני עד עצם היום הזה. כך שדומני שלא יכולתי לבקש תִּרְגּוּל מדויק ומכוון יותר, מאשר החוויה יוצאת הדופן הזאת כאן.
אז לא זאת ממש לא הייתה התחלה של בדיחה התיאור ההוא שלי שם למעלה, אלא התנסות ממשית מיוחדת ונדירה שיש הזכות להשתתף ולקחת בה חלק בימים אלו של חג סוכות תשפ”ג 2022.
ושיהיה לכולנו המשך חג סוכות שמח ומלוכד במיוחד.
