מצד אחד, אני לא יכול להכחיש שאכן היו לי אמש ובייחוד היום בבוקר, תחושות של שמחה וסיפוק. אחרי לא מעט זמן שבהם כיהנה כאן ממשלה שחשבתי שהורתה ולידתה בחטא, ושאינה באמת משקפת את רצון הבוחר הישראלי, זאת לצד העובדה שזאת הייתה ממשלה שלא ממש שקפה את עמדותיי, ואשר האנשים שעמדו בראשה לא היו בעיניי הראויים ביותר לתפקיד, הנה סוף כול סוף חל המהפך, האיש שאני רואה בו כראוי וההולם ביותר, חזר ונבחר לתפקיד הכה הרה משמעות ואחריות הזה.
אך עדיין, לא אכחד שהתחושות היו מעורבות. אין זה סוד שלא קל לי בכלל עם דעותיהם ועולמם הערכי-תרבותי של כמה ממרכיבי היסוד של הקואליציה העתידית, אלו שאמש זכו בניצחון לא פחות ואפילו יותר, מזהיר. וכוונתי כמובן למפלגות החרדיות (ובייחוד זו האשכנזית) ומפלגתו של איתמר בן גביר. רכיבים מרכזיים באידיאולוגיה שלהם, רחוקים מעולמי התרבותי והערכי, ובמובנים רבים אני אף רואה בהם כמאיימים על צביונה ועתידה של המדינה, כפי שאני מאמין בה והייתי רוצה לראות אותה. כך שללא ספק, התחושות הן מעורבות, שמחה מהולה בחשש, מהאופן שבו תתנהל ותיראה המדינה מנקודת הזמן הזאת והלאה.
זה כמובן גם מה שגורם לי לא רק להרגיש אמפתיה כלפי כמה מחבריי הטובים, שמרגישים היום שעולמם חרב עליהם, אלא אפילו במובן מה, לחלוק עמם לא מעט רגשות וחששות.
אלא שבכל זאת, הרהרתי הבוקר איך בעצם הגענו עד הלום. או ליתר דיוק, איך בכלל נכנסנו לכול הסאגה המטורללת הזאת של שלוש השנים האחרונות. איך הגענו אמש לסיומה של מערכת בחירות חמישית, בתקופה שקצרה מקדנציה אחת של ממשלה ממוצעת בישראל?
ואז נזכרתי באיש אחד, מי שבעיניי הוא תמצית הסיפור כולו, איווט ליברמן שמו. זוכרים את האיווט הזה? כן, זה מי שעד לפני שנים ספורות, היה, ובצדק רב, האנטי תזה המוחלט לכל מה שנכנס תחת ההגדרה של דמוקרטי וליברלי. חברם הקרוב של החרדים, אויבם הגדול של הערבים, איש רצוף בכול מידה מגונה של גזענות וגסות רוח, מי שהביא עמו דפוסים חדשים של וולגריות ובריונות.
אז למי שאולי שכח, או לא ממש היה פה בשנת 2019, אי אז בסיומו של סבב הבחירות ההוא, שבו הימין זכה לכ65 מנדטים, אלא שאז החליט איווט ליברמן, כך משום מקום, פשוט לעשות סיבוב פרסה ולחתוך מגוש הימין. כן, זאת מתוך החלטה אחת ברורה ובלתי משתמעת לשני פנים, פשוט לחסל פוליטית את בנימין נתניהו. זאת מתוך רגשות נקם סמויות שבעבעו בו. ומה שאני מתאר עכשיו, דומני שאין כיום מישהו שבאמת יכול לחלוק ע״כ ולפרש זאת אחרת.
אך לא היה זה אך סיבוב פרסה באופן יחסו לבנימין נתניהו, אלא כמן מהפך אישיותי מוחלט של האיש. פתאום כול רגשות השנאה והתיעוב, ובעיקר משפט הדה-לגיטימציה, שאותם הביע עד אז כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל, הכול התהפך ותועל באחת כלפי הציבור החרדי. מעתה ואילך, הבריון המולדבי מצא לעצמו ציבור חדש להסית ולשקץ כנגדו, החרדים. הנה יש לנו אוכלוסייה חדשה, שבמקרה שלהם זה דווקא עשוי להיתפס כמגניב ומרענן, לנסות פשוט לשים אותם על מריצות ולשלחם לפחי האשפה. כי הלא על הערבים זה קצת פחות מקובל, שם באזורים התרבותיים הנאורים החדשים, אלו שאימצו בחום את אותו בריון שכונתי נו כמובן, מה באמת כבר אפשר לצפות מהם?
וכך, הלכה אותה שנאה מבית מדרשו של ליברמן, לחלחל יותר ויותר במציאותינו הישראלית. התקבעה כעובדה, כמעט אפילו כגזירת גורל, כי בלתי ניתן מאותה נקודת זמן להקים ממשלה בישראל, ובכך הייתה תרומה מכרעת להפיכתה של השנאה לכוח המניע היותר משמעותי של הקונפליקט הפנים ישראלי. כן, כמובן שהיה לזה גם קשר לסיפור המשפטי של נתניהו, הופעת הקורונה וכו׳, אך אחרי ולפני הכול, הייתה פה פשוט שנאה טהורה, לשמה. אם תרצו, שנאה “ליברמנית” קלאסית, אותנטית.
וכאמור, אותה שנאה לחלוטין לא הסתכמה כלפי פרסונה כזאת או אחרת, היא הפכה להיות כזו בשמה ציבור עצום במדינת ישראל, למעשה לפחות 50% מהציבור הישראלי, פשוט הוחרם ונודה. בחירתו הפכה להיות בלתי לגיטימית, כזו שלא ראויה להעניק לו ייצוגיות בממשלת ישראל, וכל זאת, רק בגלל שלטעמו אותו אדם שעומד למשפט, הוא ואין בלתו זה הראוי להיות מנהיגם ומייצגם בכנסת ישראל.
מחלת השנאה הזאת שהתפרצה כגייזר של טינופת במשך חודשים ארוכים, ממש פה ברחובות הסמוכים לביתי, הלכה וקיבלה ממדים מבהילים ממש. ואני מדבר כאן, כמי שהיה נוכח לכול האימה הזאת, כמעט על בסיס יומיומי. מקהלות הקריימיניסטר והדגלים השחורים, הלכו ושטפו את הרחובות והפכו להיות הקול היותר דומיננטי של המחנה השולל את מנהיגותו של נתניהו. אם תרצו, האנרגיה ה”ליברמנית” המחפירה ההיא, נעשתה לנושאת הדגל של המחנה הרלב”י. ומשם אתם כבר יודעים לבד, איך הגענו עד הלום.
אז נכון, כפי שפתחתי, ממש לא קל עם התוצאות הללו כפי שהם, ויש לי לא מעט חששות וכו’, אבל עדיין בערבו של יום, הניצחון הגדול של אתמול, הוא לא פחות מאשר סגירת מעגל פואטית. כי כשראיתי אמש את פרצופו האבל של ליברמן מרוח על מסך הטלוויזיה, הרגשתי שאחרי ולפני הכול ישנה כאן סיבה אמתית לשמחה. הנה הגענו למעשה, חזרה אל אותה נקודה בשנת 2019 שבה השנאה התהומית מוטטה עלינו את עולמנו הפוליטי, החברתי והתרבותי. כמן הגדרה וגיבוש מחדש, בריאה ושפויה שבעתיים, של יחסי הכוחות הפוליטיים.
כי הצעקה הגדולה שנשמעה אתמול מסוף הארץ ועד סופה, הייתה בראש ובראשונה, קריאת הרף ללִיבֶּרְמָנִיזְם הבריוני: לא עוד שנאה ככזו שתתקבע כאן גורלות של אומה שלמה, שתתקע את כולנו למי יודע כמה שנים וכמה סבבי בחירות, ואם ישנם מספיק אנשים שרוצים את נתניהו לעמוד בהנהגת המדינה, לא יהיה שום כוח ואנרגיה נגטיבית שתוכל לעצור זאת.
ועל כך חברים, דומני שגם מי שמאוד לא מרוצה מהתוצאות של אמש, יכול לחתום, ואפילו להתנחם. כי נראה לי שגם אתם לא באמת רואים ב”לִיבֶּרְמָנִיזְם” הזה כמישהו וכמשהו שהוא חלק ממי וממה שאתם. כך שאם רוצים למנוע ממישהו לעמוד בהנהגת המדינה, יש לעשות זאת בראש ובראשונה, באמצעות העמדה של אידיאולוגיה נגדית, פוזיטיבית, אמתית. ואם מעתה, נחזור לזכות בכך מחדש, דומני שיהיה זה שכר כולנו.
