יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות יט’ ו’), היא פרשה שנקראת על דווקא שמו של יתרו. אדם שלא היה בשר מבשרו של העם היהודי – מישהו זר מבחוץ, שבא והצטרף ליהדות מתוך בחירה וולונטרית אישית. מה שלמעשה מאיר את עניין הלאומיות היהודית באור אחר לחלוטין עמוק ומהותי שבעתיים מזה הגנטי – אתנוצנטרי.
את סודה של היהודיות, וממילא את מפתח ההצטרפות וההתחברות אליה, אנו מוצאים לטעמי, כבר בכתוב הראשון של פרשת יתרו. זהו כתוב המציג בפנינו את פשר הצטרפותו של יתרו אל העם היהודי:
“וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה’ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (שם, יח’ א’).
סוד השמיעה, בה נעוץ הכול. היכולת למצב את עצמך במקום של קשב, של ערנות והתפעלות מתמדת. לא לתת לאירועים לעבור לידך. לא להמשיך כך בזרימת החיים היום יומית, כאילו לא קרה מאום. להילחץ מן האדישות הטבעית שכמו משתלטת על האדם, ולהביט פנימה בעולם התופעות, להאזין להם, לנסות ולמצוא בהם את האמירה המוכמנת בתוכם פנימה. או אם תרצו, לְמַשְׁמֵעַ את המציאות הסובבת, להעניק לה את הערך המוסף הפנימי, של התוכן והנגזרת המוסרית.
אז יתרו ניער את עצמו מאדישותו. “מה שמועה שמע ובא“? שאלו כבר חכמים בתלמוד (זבחים קטז’ א’). ודוק בדבריהם, לא מה שמע ובא, אלא מה שמועה שמע ובא? בשפה העברית הקדומה, המילה שמועה עניינה יחידת לימוד של תוכן. האפשרות היחידה של האדם היא “לבוא”. היינו, לצאת מחומת אדישותו הטבעית ולא לתת לאירועים כך לחלוף לידו כלא היו, היא להפוך את אותם האירועים ל’שמועות’. ליחידות לימוד. לתכנים שיש לנסות לפחות, לבוא בסודם, לפענח ולחשוף אותם. וכך ממילא להסיק מהם בהתאם את המסקנות והלקחים (המילה לֶקַח בעברית, קשורה גם היא ללקיחה. לקחת את הדבר אליך, ולהסיק הימנו את המסקנות המתחייבות).
אירועי יציאת מצרים, ובייחוד קריעת ים סוף, מתוארים בכתובים ככאלו שהיכו גלי הדים אדירי רושם בקרב כל עמי האזור. וכל’ הכתוב בשירת הים: “שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת” (שמות טו’ יד’). כך שהשמיעה בוודאי לא הייתה אך נחלתו של יתרו, אלא שעם כל אותה בעתה אדירה שאחזה באומות, אף אחד לא באמת הזיז עצמו. אף אומה לא הייתה באמת מוכנה לבוא ולבחון, להתבונן ולהסיק בהתאם.
אך למען האמת, יתרו לא היה היחיד שהניע עצמו לפעולה. הייתה זו אומה שלמה, ה”ה עמלק, שאף עליה נאמרה הל’ ביאה. זאת כתגובה לאירועים המטלטלים של קריעת ים סוף: “וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם” (שם, יז’ ח’). אכן גם עמלק מגיע. אך זאת הגעה שהיא תמונת תשליל מדויקת להגעתו הפוזיטיבית של יתרו. בביאתו של עמלק ישנו יסוד מובנה של פחד ואימה, חוסר יכולת להיפתח ולהתמודד, להיחשף ולהתעמת באמת. אז במקום זאת, באה התגובה רצופת החרדה, כזו שאין בה אלא דחייה ושלילה גורפת. רגשות נגטיביים שכאלה גוזרים כמעט מיניה וביה את הרצון להכחיד מעל פני האדמה כל מה שאינו בדיוק בבואה מדויקת לפרופיל דמותי המסוימת שלנו. לפנינו א”כ, זה לעומת זה – שני מודלים של ביאה, הבאים כתגובה במישרין לאירועים הדרמטיים (במישור הלאומי ואף האוניברסאלי) שעבר העם היהודי בצאתו ממצרים.
זאת א”כ, הייתה סגולתו הבולטת של יתרו. להחיל מטמורפוזה הכרתית באותם אירועים, לעשות אותם מאירועים לשמועות – ולבוא. היינו, לנוע. להזיז עצמו ממקומו האנוכי המסוים, ולהגיע למקום מתוקן ומכוון יותר. זה גם בדיוק מה שנתבע מן העם היהודי בבואם לקבל את התורה. וביתר שאת, בבואם להסתופף תחת כנפי השכינה – לזכות בתואר הנכסף של ‘עם סגולה’. מבחנה הגדול של תכונת הסגוליות הזאת, היא ביכולת לשמוע. להיות במקום שלא מפסיק להטות אוזן, תובע מעצמו לחזור ולְמַשְׁמֵעַ את המציאות, גם כאשר היא נראית הכי משמימה ובנאלית. וכפי המפורש להדיא בפרשתנו:
“וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ” (שם, יט’ ה’).
שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ.. לא בכדי ישנה כאן חזרה כפולה על עניין השמיעה. זאת תביעה לחזור ולשמוע עד לאין קץ. אך בינו זאת, האדם לא נתבע לפרשן, הוא נתבע לשמוע. הפרשנות היא כבר תוצאתה האפשרית של תכונת השִׁמְעִיּוּת הזאת. אך היא אינה תוצאתה היחידה, לעתים קרובות אין בידו של האדם לפרשן ולהטעים, הוא עומד תוהה ואף חסר אונים מול תופעות הנגלות לעומתו, אך אין זה גורע ממעמדו הַשִּׁמְעִי. זה לא גורם לו לוותר ולעקר מן המציאות את סיבתה הפנימית, לראות בה אוסף של מקרים אקראיים וחסרי פשר. אדרבה, הוא מכיר בקטנות השגתו, ובקוצר דעתו להשיג ולהבין את כל משמעותה המלאה של המציאות על סך מקריה ותופעותיה.
אם תרצו, אותו “אדם מחפש משמעות” של ויקטור פרנקל, הוא האדם היהודי האולטימטיבי. היהודי האמתי, הוא זה שבעבורו שאלת הלמה והלְמָה של ההוויה, נוכחת ורלוונטית לא פחות, ואולי אפילו עוד יותר, משאלת ה’מה’. ע”כ המשתמע והנגזרת משאלה זו וההתמודדות עמה.
אך הדבר שנדרש בשביל לזכות במעמד הַשִּׁמְעִי – זאת בראש ובראשונה תכונה של צניעות עמוקה. יכולת להרכין ראש ומתוך כך להטות אוזן, להדמים (ל’ דממה) את כל הקולות האגוצנטריים המבעבעים בתוכי פנימה. לנסות להקשיב לקול העמוק והאותנטי העולה מתוך התופעות הנגלות לעומתך. בחסידות קוראים לתכונת הצניעות הזאת ‘קבלת עול’ – ובהקשר של קבלת התורה: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. היינו, על השמיעה לבוא מתוך נכונות מטרימה להתמסרות, שלא להישאר כבול אל רצונותיי ותאוותיי שלי, אלא לְמַשְׁמֵעַ ולנוע, לבוא ולהסיק מסקנות.
השמיעה א”כ כשהיא באה בגרסתה המלאה והמכוונת, נושאת בחובה את יסוד ההקרבה האולטימטיבית. וכמאמר שמואל הנביא לשאול המלך: “הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים” (שמואל א’ טו’ כב’).
את שמיעה זו של מתן תורה, מזהים חכמים כשמיעה בעלת אופי מוחשי מובהק של ראייה. וכן להיפך, את הראייה במעמד זה, הם מזהים כבעלת מאפיינים אבסרקטיים של שמיעה. וכל’ של רבי עקיבא: “רואים הנשמע ושומעים את הנראה” (מכילתא שמות, כ’ יד’).
הזיהוי הסימביוטי הזה בין השמיעה לראייה וחוזר חלילה, מעיד בעמקו עד כמה היה היסוד הַשִּׁמְעִי נוכח כמעט באופן פיזי ממש – באותו הגילוי. באותם רגעים, כמו הוסר הלוט מעל עולם התופעות הפיזיקלי (זה ששייך לעולם הראייה), וכל העומק הַאזוטרי – שִּׁמְעִי של ההוויה נחשף ונגלה לעין כול. כך שממילא אך טבעי, שתיעשה השמיעה לראייה והראייה לשמיעה. אך בינו זאת, בערבו של יום, אותו גילוי שכך מסנתז בין שמיעה לראייה, לא בא לידי ביטוי, אלא באותן הוראות מוסריות נחרצות וברורות. כאלו שאינן משתמעות לשני פנים. עשרת הדיברות, זאת התוצאה ואין בילתה, של גילוי שמועתה הפנימית של ההוויה!
ומה פלא א”כ שאותה ה-שמיעה בה”א הידיעה של קבלת התורה, זאת שעליה קורא אדון הנביאים: “הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי” (דברים ד’ לג’). זאת ידיעה שהוטרמה לה סדרה של הגבלות והבדלות. רק מתוך אותו “הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ” (שמות יט’ כג’), יכול היה להופיע ולהדהד הקול האלמותי שעליו נאמר: “קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף” (דברים ה’ יח’) וכפי שמתרגמים הקדמונים: ״ולא יסף – ולא פסק״. היינו, קול הממשיך והולך ומהדהד את שִׁמְעִיוּתוֹ הפנימית מסוף העולם ועד סופו. קול שממשיך להכות על קדקודנו, תובע מאתנו להטות לו אוזן וקשב לאין חקר. כמה שומה עלינו שלא להישאר אדישים לעומתו, לדעת להיות צנועים דיינו – בשביל לצאת מתנועת חיינו הטבעית ולשמוע משהו שהוא מעבר לנו, אולי אפילו מעבר להשגתנו. אך לא פחות מכך, להיות נכונים להקרבה קיומית – מוסרית. וכמעשהו של יתרו: לשמוע את השמועה ולבוא. לנוע!
זהו סודה העמוק של היהודיות, של ההצטרפות אל הברית הייחודית של העם הנבחר. ומה פלא שסיסמתו האולטימטיבית של היהודי, אותה הוא מצווה לחזור ולהצהיר בהוויתו מידי יום בשכבו ובקומו, אינה אלא: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד“! (דברים ו’ ד’).
ולוואי נזכה להמשיך לעולם להחזיק ולהיות במעין המעמד הַשִּׁמְעִי הנפלא ההוא, של רואים את הקולות ושומעים המראות. להפוך את הקול המוסרי לתופעה ממשית נוכחת, ואת התופעות הנוכחות לקולות והדים מוסריים. להגשמת קריאתו של הנביא ישעיהו, שבמילים ספורות כמו משרטט בפנינו הפלא ופלא, את כל המתבאר במאמר זה: “הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים” (ישעיהו נה’ ג’).
שבת שלום ומבורכת לכולנו!
