על שייכות והכלה, ניכור ותחושת זרות, בחווית המקדש לעומת החורבן. מאמר הגותי-אישי, מיוחד לתשעה באב תשפ״ג.1 min read

אתמול אחר הצהרים, זכיתי להעביר שיעור ושיחה ב”מרכז לחיים עצמאיים” ברח’ סן מרטין כאן ברושלים. מדובר במרכז שהוא למעשה בית לאנשים עם מגבלות, הדואג לשויון הזכויות ושוויון ההזדמנויות לאנשים עם מגבלות, בכל תחומי החיים (זהו ציטוט מתוך אתר הבית שלהם). הגעתי לשם בהזמנתה של חברתי היקרה רחלי קלטר  המנהלת ביד אמן וברגישות מופלאה, את המקום הכה מיוחד הזה.

הנושא כמובן שהתבקשתי לדבר בפניהם, היה עניינו של החורבן אותו אנו מציינים בערב זה של תשעה באב. החלטתי לדבר בפניהם על עניינו של הבית ועל מקומו בחיינו. כך לנסות ולגעת בעניינו של החורבן באמצעות הקשר שהוא נוגע ואקטואלי בעבור כולנו.

הדברים שמסרתי עסקו בעיקרם בעניינה של הבדידות. זאת המופיעה כבר בכותרת המתנוססת בכתוב הפותח של ספר איכה: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם? ובינו זאת, איך מכול תוצאות הלוואי של החורבן, דווקא תחושת הבדידות היא זו המופיעה כתופעת הלוואי המיידית ואף כגולת הכותרת של האירוע הקטסטרופלי של החורבן.

בהקשר זה, התחלתי לפתח את פשר עניינו של ה”בית”. כמה שיש בו במרחב האינטימי הזה, משהו שהוא הרבה מעל ומעבר לפונקציות שהוא מעניק לנו, כמו קורת גג, הגנה, חום וכו’, כי בית הוא בעיקר ובראש ובראשונה, תחושת השייכות. בבית במובנו העמוק, ישנו אלמנט של קמאיות, של השתייכות שאופפת אותנו מרגע לידתנו. האדם נולד אל תוך ביתו, אל תוך הוויה של הכלה, כזאת שעוטפת אותו ללא תנאי, נותנת לו את האפשרות להיות בתוך מקום של שייכות, מרחב שמקבל ומאמץ אותו ומעניק לו את האפשרות לגדול ולהיות מי ומה שהוא, בדווקא מתוך אותה מצע של ראשוניות השתייכותית.

המשמעות של ההנחה החוויתית-מנטאלית העמוקה הזאת, היא כי אולי נדמה לנו שאנחנו מסוגלים לצאת מה”בית” הקדמוני הזה אליו נוצקה הוויתנו הראשונה, אל זאת לא יותר מאשר אשליה אופטית, וכי אולי אנחנו נצא טכנית מהבית, אבל הבית הוא לא ייצא מאיתנו לעולם. וכפי שהטיב לתאר זאת המשורר יהודה עמיחי:

אָדָם יוֹצֵא מִבַּיִת
וְהַבַּיִת אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָאָדָם.
הוּא נִשְׁאַר
עַל קִירוֹתָיו וְעַל
הַתָּלוּי בָּהֶם
וְעַל חֲדָרָיו וְדַלְתוֹתָיו
הַנִּסְגָּרוֹת בִּזְהִירוּת.
אוֹ כִּי הַבַּיִת
מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ
וְנַעֲשָׂה לִדְרָכִים
בָּהֶן יֵלֵךְ זֶה
שֶׁיָּצָא מִן הַבַּיִת

בהקשר זה ציטטתי לשומעים את דבריו הנלבבים של הפילוסוף היהודי-הלינסטי פילון האלכסנדרוני (שחי במאה ה1 לספירה) מתוך תיאור אותנטי של ביקורו בירושלים באחד משלושת הרגלים. וכך כותב פילון:

“כי על כן היהודים באים בים וביבשה לאלפים ורבבות, מערים רבות ממזרח ומערב, מצפון ודרום אל בית המקדש. הוא משמש להם מקלט משותף שאנן, וחוף מבטחים מפני החיים הסואנים. טרודי הדאגות, פה הם מקוים למצוא מרגוע לנפשם, ולבלות בנעימים זמן מה, ולהיכנס ולפרוק מעליהם עול הטרדות המעיק עליהם משחר ילדותם. מלאי תקוות טובות מקדשים הם את ימי המנוחה, אשר אליהם נשאו את נפשם, למעשים טובים ולעבודת אלוקים. אנשים אשר לא ידעו איש את רעהו מקודם, מתקשרים בקשרי ידידות. ובשעת הקרבת הקורבנות והנסכים נוצרת אצלם התמזגות ההשגות מתוך איחוד שלם..”

זהו תיאור נפלא, על גבול האוטופי ממש. האלמנט הבולט ביותר בתיאור הזה, זאת תחושת השלווה, אותה סטואיות יוצאת דופן שאפיינה את הבאים בשערי העיר ירושלים. אך מעבר לאותו “חוף מבטחים מפני החיים הסואנים טרודי הדאגות”, הוא משרטט פה בפנינו גם תחושה של הרמוניה ששררה שם. האופן שבו בני האדם שונים “אשר לא ידעו איש את רעהו מקודם” מצליחים להתקשר בקשרי ידידות, וליצור ביניהם “התמזגות ההשגות מתוך איחוד שלם”.

התיאור הנלבב הזה קורא לנו לחצוב בסודו. מה יש בה בירושלים להיות כזאת “שחוברה לה יחדיו”, לגרום לאנשים שונים מכול כך הרבה סוגים של לאומים ותרבותיות, לייצר ביניהם את אותה “המתזגות ההשגות מתוך איחוד שלם”?

ודיברתי ע”כ כי למעשה הרישא של דבריו מטעימים את הסיפא. כשלמעשה גולת הכותרת של כל הדברים הללו, היא “תחושת הביתיות”. יש בו בבית את היכולת להעניק לאדם את התחושה שהוא מוכל, שהוא שייך ומעוגן במקום שהוא מעבר להוויתו הבודדות, זאת החשופה והשברירית. כך נגאל האדם מתחושת הפְּגִיעוּת הקיומית-טרגית שהוא חש כשהוא לכשעצמו. כך שבאותה ירושלים בתפארתה, כפי שפילון מתאר לנו אותה, היה מן דבר פה פלאי כזה, שהצליח להעניק לבני האדם את התחושה שהם לא לבד, שיש להם נקודת השתייכות פנימית, כאשר בערבו של יום, לפני ואחרי הכול, אותו ממד של השתייכות הוא הרבה יותר גדול, עמוק ומשמעותי, מהחיים האינדיוואליים שלהם. אלו שמתוארים בדבריו כ”החיים הסואנים. טרודי הדאגות”.

מה יש בה בעיר הזאת ירושלים שגורמת לבני האדם לתחושת פלא שכזו? במה היא שונה מכול מרחב אורבני טיפוסי אחר? הסוד כנראה נעוץ בכך, שזאת עיר שכביכול קודמת להוויתינו. זהו מרחב מטא-הוויתי, מן נקודה סינגורלית שממנה הושקה ההוויה, בני האדם אמורים כביכול לצמוח ולגדול מתוך המרחב הזה. לדעת שנקודת המוצא של הוויתם נמצאת שם, היא לא נלקחת מהם, היא תמיד שם לצאת הימנה ולחזור אליה. כך אכן נתפסת ירושלים במחשבה והמיתולוגיה היהודית, הנקודה שממנה נברא העולם והאדם. ובדייקא הנקודה שממנה הושקה ההוויה והאמונה היהודית, זאת שהתכוננה באירוע המצמית ההוא של עקידת יצחק.

כך שכשם שאנו כבני האדם, לעולם נולדים אל תוך מרקם השתייכותינו, כאשר לעולם אנו כמו כמהים לחזור ולהשתייך, עורגים אל אותו “בית קדמוני” – בית אבא ואמא, עם כול הטעמים והריחות, הצבעים והמרקם המיוחד. כך אנו כבני אדם, כביכול נוצרנו אל תוך השתייכותנו. נוצקנו בנקודת מוצא מיתית, המשיקה אל האין הטרנסצדנטי – מקור ההוויה. שם באותה נקודה לימינאלית בדייקא, אנחנו מצליחים להרגיש באמת שייכים, מחוברים אל ההיות היותר שלם וראשוני שלנו.

זאת א”כ גם עניינה של אותה הרמוניה, האחווה המופלאה שחוו בני האדם שם בירושלים, הגם שלא באמת הכירו זה את זה קודם לכן. כי תחושת ההשתייכות הקמאית הזאת שאנו עוסקים בה, כמו לקחה אותם למקום היותר ראשוני ומשותף של הוויתם. או כפי שקורא לזה פילון: “התמזגות ההשגות מתוך איחוד שלם”. התמזגות ההשגות הזאת, היא הנקודה שבה הדעות השונות, הבדלי ההשקפות והתרבויות, כמו מתלכדים לכלל איזושהי ראשוניות אחת גנרית שקודמת לכל אלו. זאת שהייתה שם כהתגלות מטרימה, עוד לפני שהאנושות התפצלה ונפרדה לאין קץ.

לא בכדי אין מקום מתאים והולם יותר לחווית האהבה, מאשר הבית. אותו מרחב שנותן לנו את מקסימום הביטחון לאפשרות של הכלה. ומהי אינטימיות של אמת, אם לא הכלה טוטאלית ובלתי מותנית בין בני זוג, ביכולתם להיות שם קודש אחד בעבור השניה וחוזר חלילה, באופן שהוא ללא כל שיפוטיות אן כל סייג אחר. זאת הסיבה מדוע חריגה מהממד האינטימי הזה, משמעה בהכרח התרחקות מאותה ביתיות עמוקה שמשמשת תשתית קמאית אל היחד האינטימי של בני הזוג.

ובהמשך לזה, אנו מתוודעים ביתר שאת, לעניינה של ירושלים והמקדש בדייקא, כמרחב האהבה האולטימטיבי בין אלוהים לעמו. אותה אהבת אין קץ המתגלית בבית קודשי הקודשים, בדמות שני הכרובים המעורים זה בזה.

וכמה יפה לאור כך לדרוש את מדרש האגדה המגולל בפנינו את האופן שבו בחר טיטוס לחלל ולהחריב את מהות הווית המקדש ובית קודשי הקודשים. וכפי שמתארים זו חכמים:

“תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו” (מס’ סוטה מט’ ע”א)

המיניות המופקרת המיוצגת בבעילת הזונה על מצע ספר התורה במקום שכולו קודש, מהווה את האנטי תיזה המוחלטת למיניות המקודשת המתממשת בחוויית האהבה האינטימית, זאת שכולה מכונסת בחדרי חדרי פנימה. חווית הביתיות והחוויה האינטימית, חד היא. אי אפשר להפריד את האינטימיות מהבית ואת הבית מהאינטימיות. כך מבין טיטוס כי החרבת המקדש, היא בראש ובראשונה ריקונו מהיותו “בית” במובנו האמתי, כך שכול שצריך לעשות זה מה שקראו לו הנביא יחזקאל: “וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ”. במובן זה, יש להחריב את המקדש, ויש לרצוח את עצם הויית החיים המתקיימת שם, זאת שעליה קורא משורר תהילים: “כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים”, אותה נקודת ציון שהחיים כולם כמהים לחזור להתממשק ולהתאמת לעומתה.

לא בכדי בוחר טיטוס כחלק ממסע החילול המחריד הזה שלו, לקרוע את הפרוכת המפרידה בין קודש הקודשים להיכל והמקדש כולו, כי בכך הוא למעשה מפר לחלוטין את אותה אינטימיות הוויתית האצורה שם בסתר המדרגה של הקודש פנימה, ובכך מיניה וביה לרוקן את החלל ההוא ממהותו הייחודית. במעשהו זה, טיטוס קודם שהוא מחריב את גופו של המקדש, הוא בעצם מוודא כי אותו מקדש נופח את נשמתו: הורג את עצמו!

כך עברנו לדבר על תמונת התשליל של אותה תחושת שייכות והרמוניה, המבוכה ותחושת הזרות. כי מתי בעצם אנו מרגישים נבוכים? כאשר אנו חשים שתחושת ההכלה העמוקה הזאת נשמטת מתחת לרגלינו. כאשר אנו נמצאים בסיטואציות שלא מטיבות איתנו, מוציאות אותנו גרוע, אנחנו נראים חלשים, פגיעים וכו’, אוטומטית צפה ועולה לה תחושת המבוכה. אך יתרה מזאת, קחו למשל מצב שבו אנו מגיעים לאירוע חגיגי במיוחד, שבו אנו לא מכירים אף לא אחד מהמוזמנים, התחושה הטבעית שתצוף אצלינו תהיה המבוכה. קרי, בעצם תחושת אי השייכות, הזרות, מובנית תחושת המבוכה. כך אנו מרגישים הרבה פחות בטוחים במי ומה שאנחנו. החשיפה הזאת, מייצרת ערעור בסיסי בהיות שלנו כבני האדם.

זה כמובן מטעים לנו מאוד את עניינו של הסיפור שכולם מכירים על קמצא בר קמצא. הרגע הזה שבר קמצא נמצא שם בסעודה, והוא מגלה כמה הוא בעצם בלתי רצוי. או אם נרצה, בלתי מוכל, ואיך למרות כול תחינותיו והצעותיו המפתתות לבעל השמחה, הוא נתבע לתפוס את הרגליים ולצאת חפוי ראש מהאירוע. וכך יושבים שם כל גדולי ירושלים בהמוניהם מסביב, ואף אחד לא פוצה פה ומצפף, כמה זהו מצב שאין לך תחושת זרות עמוקה ופוגענית יותר. ומכאן קצרה הדרך לתוצאת הלוואי המחרידה, באופן שבו החליט בר קמצא לנקום בעם היהודי כולו ולעשות את אותו תרגיל ידוע עם הקרבן של נירון קיסר וכו’.

כך שזאת למעשה עומק עניינה של אותה “שנאת חינם” שאנו מדברים בה כל כך הרבה. השנאה היא פחות משהו מרושע ודמוני כפי שאולי אנחנו מדמיינים אותה,  אלא היא מופיעה יותר כמרחב קיומי של אדישות. אם נרצה, מרחב שנאה, הוא כזה שכולו ניכור והיעדר הכלה. וכמה שזהו היפוכה הגמור של עיר האלוהים ירושלים, שכול עניינה הוא הכלה והרמוניה. ביכולתה להפוך את כול הניגודים לחטיבה הוליסטית שלמה אחת.

כאן, אני מניח לרגע את ההקשר ההגותי האמור, ורוצה לחלוק איתכם את החוויה שחוויתי תוך כדי שאני מפתח את הרעיון האמור. כי למעשה די מהר הבנתי, כמה הנושא האמור נוגע עמוקות בציפור נפשם של השומעים שישבו שם למולי, אלו שכה לא שפר עליהם גורלם, באופן שהם נולדו או נפגעו באיזושהי צורה במהלך חייהם, וכך הם נתונים במצב מוגבל, רובם אפילו מוגבל מאוד. וחשוב לי שתבינו עד כמה. כי באותה קבוצה של היו אנשים שלוקים בכמעט כל סוגי המגבלות הפיזיות/מוטוריות שאתם יכולים לתאר לעצמכם, עוורים, חרשים, משותקים, ומה לא. אבל מה שכן, בו זמנית רובם מאופיינים בצלילות קוגניטיבית נפלאה.

ופתאום הבנתי כמה שיש פער כמעט בלתי נתפס ביני לבינם. כמה כול מה נתפס בעדם במקום שהוא לאין ערוך ושיעור עמוק ופנימי ממה שזה לוקח מקום אצלי. נסו נא לחשוב כמה האנשים הללו חיים במרחב שבו הכלתם היא כ”כ בלתי מובנית מאליה. כמה הם נאבקו ושמא עדיין נאבקים, על מקומם בחברה, על זכותם להיות חלק אינטרגלי ממי וממה שאנחנו. להשמיע את קולם, גם אם הוא נשמע בצורה מאוד לא ברורה, להביא את נוכחותם, גם אם זה כשהם בכיסא גלגלים וכו’. כי כמה בעצם כשאנחנו מכילים מישהו, אנחנו בעצם מכילים את עצמנו, את העובדה שנעים לנו בחברתו, הוא יפה ונעים, ואם הוא נראה וחושב כמונו אז בכלל. או בקיצור, כמה בכלל אנחנו מסוגלים להכיל את האחר, ההוא, זה שנראה לגמרי אחרת, מוגבל ואפילו משונה.

וכמה באותו הרגע רציתי בעצם לשתוק. לקום ולחבק כל אחד ואחת מהם, ופשוט לנסות ולתת להם את אותה כלה אינסופית ובלתי מותנית שהם כל כך ראויים לה מחד ומשוועים לה מאידך. אבל מודה, שלא היה לי את האומץ. אך במקום זאת, כמו מישהו משמים האזין למחשבותיי, ביקש שם בחור בשם משה לדבר ולחלוק מהחוויה שלו בהקשר הזה. ומה שסיפר שם משה, היה בעיקר על החוויה שלו כמי שרוב הזמן נמצא על כיסא גלגלים, כמה זה כמעט בלתי אפשר מבחינתו להרגיש באמת מוכל ורצוי. כמה הוא מרגיש, או תחושות של חמלה, שבוודאי לא מסייעות בהקשר הזה של תחושת השייכות, או סתם התעלמות ואדישות. “אך אני” המשיך וסיפר, “החלטתי באיזושהי נקודת מן, לפנות בעיקר לאנשים נכים כמוני המתנדיינים על כיסא גלגלים. כך אני מצליח למצוא הרבה יותר רצוי ואהוב”

מיותר לומר כמה שהתיאור הזה של משה, גרם לי כמעט להשתנק מדמעות. כמה כנות מרהיבה היתה שם. כמה שבמילים הפשוטות שלו, הוא הצליח לגולל את הרעיון כולו. כי הלא לו רק היה לנו יותר בית, נקודת הכלה ראשיתית, כזאת שבאמת תאפשר לנו להשתחרר מכול הדימויים שלנו על נראות ועל מה שלם ומה פגום, מה יפה ומה מכוער וכל כיו”ב. ולא, זה לחלוטין לא מתוך של נדיבות יתר, אלא פשוט כי במקום ההוא, התחושה היא באמת של רקמה אנושית אחת. של חיבור לאיזושהי ראשיתיות הוויתית, שהכול ההבדלים והמחיצות הללו, כל כך לא רלוונטים ולוקחים מקום.

כך המשכנו בדיון והשיחה בהקשר הזה, יותר ויותר בקהל שיתפו על חווית הבית הראשיתית שהם היו רוצים לחזור אליה, ואיך זה בא לידי ביטוי כיום בחייהם. זאת באמת הייתה שעה כל כך מרגשת ומשמעותית בעבורי.

לאחר שנפרדנו, בדרכי חזרה הביתה, ניסיתי להרהר במה אני יכול להיזכר בחיי ברגע של היעדר הכלה, של תחושת ניכור ומבוכה עמוקה. כי אני חייב להודות, שבאמת שפר מזלי, וניחנתי באי אלו תכונות שכמעט מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היו שם לימיני לסומכני, להיות רצוי ואהוב וכו’.

אך עדיין נזכרתי ברגע אחד, משמעותי וטראומטי במיוחד, שבו חשתי אולי משהו ולרגע אחד, מאותה תחושה שדיברו שם המשתתפים, שאותה הם כמובן חוויים דבר יום ביומו, כבר מי יודע כמה שנים.

היה זה כאשר הייתי בסביבות הגיל 12, בערך בכיתה ז׳. במהלך שיעור גמרא בכיתה, התעוררתי באיזושהי שאלה אודות החומר שלמדנו באותו שיעור, וכאשר באתי לשאול את השאלה את המלמד (או הרבע׳ כפי שקראנו לו), המילים פשוט נתקעו לי בלשון ולא יכולתי להוציא כמעט הגה. ולמי שאולי קצת מכיר אותי, זה הזמן לחשוף שאני לוקה במן גמגום קל, כזה שבא לידי ביטוי בעיקר בסיטואציות מסוימות של לחץ או משהו כיו”ב, כך שהנה איתרע מזלי שדווקא באותו הרגע, המילים פשוט התעקשו שלא לצאת, ככל שניסיתי יותר הלחץ רק כבר, כשבו זמנית כל שאר ילדי הכיתה יושבים בשתיקה ופשוט צופים כשהם פעורי פה, את חלקם אף יכולתי לשמוע מגחכים בינם לבין עצמם.

אין לי מילים שיכולות לאתר את גודל המבוכה בסיטואציה שכזאת. כמה רציתי פשוט לקבור את עצמי מבושה ממש באותו הרגע. איך חשתי באופן צורב, כאדם פגום. מישהו שלא באמת מסוגל לדבר, פשוט לא יכול להוציא ולו הגה דל אחד מפיו. מגודל הבושה, פשוט פרצתי בבכי מר וקמתי ויצאתי לאלתר מהכיתה. ומי יודע כמה ואיך השפיע האירוע הה על חיי בכול מיני אופנים. אבל זה כבר כמובן יותר נושא לפסיכותרפיסטיים למיניהם.

אז למה אני מספר לכם את כול זה? כי דומני שבערבו של יום כולנו פגומים ושלמים באותה מידה, כל אחד עם מגבלותיו החיצוניות והפנימיות גם יחד. כך שכולנו זקוקים וכמהים להכלה קמאית. לנוכחות מיתית הנושקת אל הראשית המטא-פיזית, שתפרוס עלינו איזושהי אפשרות של יחד והרמוניה

ובימי צוק העתים הללו, בתקופה שאנחנו מפורדים ובלתי מוכלים ומכילים כפי שכבר לא היינו זמן רב. אלו הם ימים שבהם הקיטוב והשנאה, האיבה והתיעוב שוברים בחיינו הקולקטיביים שיאים חדשים, דומני שאין חשיבות גדולה יותר לאותה תחושת ביתיות קמאית. לאיזושהי אם קדמונית שתכנס את כולנו תחת כנפי המטא-היות המשותף שלנו כאן. שנרגיש באמת רצויים ואהובים, אל מל עצמנו, אך בעיקר לעומת זולתינו, כול זולתינו במשמע.

אז שיהיה לנו תשעה באב משמעותי. שנצליח ולו במשהו, למצוא קורת גג של הכלה, בית אמתי שבו נרגיש בו הרבה יותר ביחד והרבה פחות לבד. וכמה יפה לסיים במילות התפילה הנפלאות של רבי אלימלך מליז’נסק:

אַדְרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ
שֶׁנִרְאֶה כָּל אֶחָד
,מַעֲלַת (מַעֲלַת) חֲבֵרֵינוּ
וְלֹא
חֶסְרוֹנָם
וְשֶׁנְדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ
בַּדֶרֶךְ הַיָשָׁר
וְהָרָצוּי
לְפָנֶיךָ
וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ, שׁוּם שִּׂנְאָה
מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה
וּתְחַזֵק אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה
בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ
כַּאֲשֶׁר, גָּלוּי וְיָדוּעַ, לְפָנֶיךָ
שֶׁיְּהֵא הַכֹּל, נַחַת רוּחַ
נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ
,אָמֵן
כֵּן יְהִי רָצוֹן!