יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים. היה זה יום השואה שאנו החברה הישראלית והעם היהודי בכללותו, עוד היינו תחת הרושם של החוויה הקשה של מאורעות השביעי לאוקטובר.
הרבה נכתב ותואר בהשוואות ודמיונות שונים ומשונים בין הזוועות המחרידות שביצעו מפלצות החמאס באותו יום מר ונמהר, לזוועות הנאצים שבוצעו כשמונים שנה קודם לכן.
אך מעל כל השוואות והדמיונות למיניהם, מרחפת הכותרת: זה אכן נורא ומחריד, מזוויע כפי שלא ידענו מעולם בתולדות המדינה, אך עדיין, זה לא שואה! שום השוואה לא באמת תוכל להפוך את החוויה הנוראה שחווינו כאן לפני אך כשבעה חודשים, למשהו שהוא אכן מתקרב בהיקפו ובעומק מפלציותו, אל האירוע הכ”כ חריג ושונה ההוא של השואה. רק בשביל הפרופורציות, ביום ממוצע במחנה ההשמדה טרבלינקה, הושמדו למעלה מפי 10 יהודים, מכול מה שנרצחו ונהרגו בשביעי לאוקטובר ועד היום. וכך גם באושוויץ או מיידנק וכו’.
אבל עדיין, גם אחרי שאמרנו והבהרנו זאת, עדיין ניתן לקבוע ללא עוררין כי יום השואה השנה הוא שונה בתכלית. כאן ברצוני לגעת באיזושהי נקודה שלטעמי יש בה בכדי להזדקק לעומק הטראומה שלנו כאומה ומולדת כתוצאה של מה שחווינו באותו יום ארור.
אם יש משהו שבלט מאוד במעבר של העם היהודי ממוראות השואה במחצית הראשונה של שנות הארבעים במאה הקודמת, לכינונה של המדינה במחצית השנייה של אותו עשור בדיוק, היה בכך, שהשואה – כך בדיעבד, סימלה למעשה את הורדת המסך הטרגית של מצב הגלות כולו. כמעט אלפיים שנות גלות שקדמו לכך שנחתמו בעליית הכורת על יהדות אירופה.
השואה במובן הזה, הכילה בתוכה את התמצית היותר מחרידה של כל מה שהיה נורא ומפחיד, משולל ומופרך בחיי העם היהודי בגלות. כמה שזה קשה לומר זאת, התנועה הציונית לא יכלה לפלל להוכחה מוחשית ומצמררת יותר לטיעון שעמד בבסיסה ולפיו אין בעצם לעם היהודי כל עתיד ואפשרות קיום במציאותו הגלותית. כך שעלייתו של היטלר לשלטון בשנות השלושים בגרמניה וכל מה שקרה מיד לאחר מכן, היוו את האישוש המוחלט למה שהתנועה הציונית ניסתה לנטוע בקרב מיליוני יהודים באירופה.
כך באופן היותר טרגי שניתן לעלות על הדעת, תמה למעשה הגלות. היהודים הבינו על בשרם ממש, כי הם לא יבחרו לעשות את המעשה הבלתי נמנע של לקיחת גורלם בידיהם, בדמות כינונה של מדינה עצמאית – חזקה ומשגשגת, הם לגמרי עשויים פשוט לא להיות. כך ששאלת הקמת המדינה, הפכה לכזאת שהיא לא פחות מאשר עניין של להיות או לא להיות.
אך זאת ייאמר, לא פחות ממה שהייתה זאת הבנה קיומית – מוחשית ומצמררת, הייתה זאת גם הבנה, או ליתר דיוק, שינוי דיסקט, מבחינה רוחנית, תרבותית ורעיונית. אותם אלו שהיו ברי מזל לקחת חלק בהגשמת הרעיון הציוני עוד קודם למלחמת העולם השנייה, לעלות ארצה ולהפריח בה את השממה, ראו באלו שנשארו שם – במקום הגלותי ההוא, ככאלו שלא באמת זכו שיגהה עליהם האור הארצישראלי – החדש והעדכני. כך שמנקודת השקפתם, עצם התאפשרותה של השואה באופן הכה נרחב ומחריד, העידה על אופיים החלש, השברירי ואפילו הרפוס של אותם יהודים, שכמו קיבלו כך את מר גורלם ואף הלכו כצאן לטבח, כל הדרך אל המשרפות ומחנות ההשמדה.
התוצאה בפועל הייתה, שאותו עשור אי אז לפני כשמונים שנה (שלא היה דרמטי הימנו בתולדות עמנו), הכיל בתוכו שני אירועים – בד בבד, תום הגלות במובן הפיזי והתרבותי גם יחד מאידך, וכינונה הפורמאלי של המציאות הישראלית החדשה – זאת שלא היה כדוגמתה מעולם בהיסטוריה היהודית, מאידך. זה לעומת זה. הגלות בגרסתה הקשה והטרגית ביותר, שיוצגה בכול מה שקשור ״שם״, לעומת ההתחדשות הישראלית, שיוצגה בכול מה שנוכח וקורה ״כאן״. זהו קו פרשת מים שניתן אף לזהותו ככזה הנמתח בין היְהוּדִיּוּת היִידִישָׁאִית ההיא שעלתה בלהבות הכבשנים באירופה, לעִבְרִיּוּת הנוכחית על כל מה שהיא מייצגת ומגשימה.
ההנגדה הדיכוטומית הזאת התבטאה בראש ובראשונה בהצלחתה של המדינה להעניק לראשונה לבני העם היהודי את מעטפת ההגנה – העצמאית והבלתי תלויה שלא הייתה לו – אפילו לא בתקופה הטרום גלותית בשלהי בית שני. די אם נזכיר את העובדה שהיא לא פחות מניסית ומדהימה, לפיה כבר בראשית שנות השישים – פחות מעשרים שנה אחרי תום השואה שבה הושמדו לא פחות משליש מבני האומה היהודית, הצליחה המדינה היהודית הצעירה להצטרף למועדון העילית של המדינות הבודדות בעולם שברשותן נשק גרעיני. כמה תשובת משקל בלתי נתפסת הייתה כאן. פתאום אותו העם שלא היה מוכה ונרדף הימנו במשך מאות רבות של שנים, הצליח לקום כעוף החול, להשתקם ולעמוד על רגליו ולהיעשות למעצמה צבאית הנאבקת בעוז על בטחונה. מדינה היודעת להשיב מלחמה שערה ולהביס את הקמים עליה לכלותה.
אבל היו גם צדדים פחות חיוביים לאותה הנגדה היסטורית – תרבותית. רבבות מהעולים החדשים – אודים מוצלים מאש, שהצליחו לשרוד את זוועות העולם של השואה באירופה והגיעו לחוף מבטחים בארץ נחלת אבותם המובטחת, התקבלו דווקא בקיתון של צוננים ויחס מחפיר של בוז מהצברים המקומיים – אלו שזכו להינצל מאימת הגיהינום באירופה. הם נתפסו בעיניהם כגלותיים רפוסים שהלכו אל מותם כצאן לטבח. במובן זה, השואה ייצגה באופן החריף ביותר, את כל מה שהישראליות החדשה רצתה לברוח ולהתגונן מפניו, קיומית ותרבותית כאחד.
נקודת המפנה בהקשר זה, הייתה במשפט אייכמן בשנות השישים. שם לראשונה כאשר נחשפה החברה הישראלית (ועמה העולם כולו) באופן בלתי אמצעי והנרחב ביותר עד לאותה נקודת זמן, לכול אותם זוועות מחרידות שהתרחשו באירופה בימי הזעם של השואה, אך פחות מעשרים שנה קודם לכן. אותם ניצולים כבר לא נתפסו עוד באותו אופן נקלה שבו הם הוצגו קודם לכן, ואפילו אדרבה, הודגשו והועלו על נס סיפורי הגבורה ומופת ההתמודדות אל מול המפלצת הנאצית ומכונת ההשמדה האדירה שעמדה לרשותם.
ואכן, במשך 75 שנותיה הראשונות של המדינה, על אף התמודדותה של המדינה הצעירה עם לא פחות משש מלחמות קשות, פיגועים ואינתיפאדות, ירי טילים מתמשך, מעשי התגרות בלתי פוסקים בגבולות המדינה, אך כל אלו עדיין לא הצליחו לסדוק באופן מהותי את תחושת הביטחון הבסיסית של אזרחי המדינה. המלחמות הקשות, כמו מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, התחוללו בעיקרם בחזיתות שעל גבולות המדינה. וכך גם המלחמות הנוספות ואפילו הפיגועים הקשים וירי הטילים המתמשך. אין כמובן הכוונה שתחושת הביטחון לא התערער קשות והעם היושב בציון חווה הרבה מאוד רגעים של אימה, אך עדיין תמיד הייתה שם התחושה שבערבו של יום, המדינה עוד עומדת בעדנו מעניקה לכולנו את תשתית הביטחון והיכולת להגן ולהתמודד מול כל מי ומה שקמים עלינו לכלותינו. או במילים אחרות, גם אל מול כל מה שהתמודדנו למולו, בכל זאת הצליחה מדינת ישראל להצדיק את אבן הראשה של הווייתה, אותו קו פרשת מים מכונן בין המציאות הגלותית הקשה – זו שהשואה הייתה אקורד הסיום הצורם והטרגי ביותר שלה, לעומת המציאות הישראלית העדכנית – זו שהיא כולה בסימן של “בית בטוח לעם היהודי”.
כאן בדיוק נכנס אותו יום ארור של השביעי באוקטובר. סדרי הגודל חסרי התקדים של הרציחות והטבח הנורא שהתחולל, אך לא פחות מכך, עומק הזוועות והאופי הברברי והחייתי שהם נשאו, לצד העובדה שלראשונה בתולדות מדינה, עשרות יישובים שעל גבול עזה, נכבשו לחלוטין – לפחות לכמה שעות, על ידי אלפי מחבלים צמאי דם. כל אלו היוו למעשה מסה קריטית של אימה שהצליחה להידחס ליממה בודדת אחת, שבסופה מה שהיה כבר לא יהיה עוד. תם עידן תור הזהב הישראלי.
לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה וירידת המסך על השואה האיומה – ובכך למעשה על תקופת הגלות כולה, חזרנו – כולנו, אל נקודת הראשית ההיא. אותה הנגדה חריפה בין המציאות הגלותית על כל מאפיינה הקשים, למציאות הישראלית – העדכנית – הבטוחה והשאננה יחסית, חלפה ועברה לה באחת מן העולם. במובן זה השואה ועמה הגלות כולה, איבדה את אותה אֲחֵרוּת מובנית שהייתה לה. התמונות של הילדים הנטבחים, עריפת הראשים, אונס הנשים ושריפת הבתים על יושביהם, לקחו את כולנו היישר על האימה המזוקקת של הגלות. אל אותם ימים רחוקים שבהם העם היהודי היה חשוף ופגיע לחלוטין, כזה שניתן לחולל בו את הזוועות הקשות ביותר, מבלי שמאן דהו קם להגן בעדו. כמובן שמציאות זו קשורה בטבורה אל התגובה וההתמודדות הבעייתית (בל׳ המעטה) והמאוד חלקית ומאוחרת של צבא הגנה לישראל, עם כל המאורעות הקשים של אותו היום.
כל הדברים האמורים לוקחים אותי אל מה שכתבתי כבר בימים הראשונים שלאחר השביעי באוקטובר: אם יש מבחן אמתי שמשחר לפתחנו מאז אותו היום, הוא במבחן העמידה והאימות מחדש של האתוס הראשוני ביותר שעל בסיסו קמה מדינת ישראל. כי אם עוד לאותו היום מר ונמהר במשפט ׳לעולם לא עוד׳ – היה אלמנט מובנה של אֲחֵרוּת. כמו הרגשנו כי מה שלא יהיה, יש בידינו את האפשרות והפריבילגיה לנוח על זרי הדפנה של מטריית ההגנה של ה״כאן״ – בדמות מדינת היהודים, וכי אותה מציאות של גלות ארורה שאפשרה בנקודת הקצה שלה את היתכנותם של מוראות השואה, לעולם לא באמת תוכל להגיע אלינו בתצורה שכזו, היישר אל הבתים והגינות, המסיבות וצהלת החיים. תחושת החוסן והוודאות הקיומית הזאת, היא שעמדה בבסיסה של אותה קונספציה מוטעית (וטראגית) שמדינת ישראל שקעה לתוכה במשך שנים. במובן זה, יותר ממה שהייתה קונספציה בטחונית, היא הייתה קיומית, אפילו תרבותית ורוחנית.
אז בשעות אלו של מוצאי יום השואה תשפ״ד, כאשר הידיעות על תחילתה של הכניסה הקרקעית לרפיח הולכות ומצטברות, דומני שלא יכול להיות מתאים לחזור ולאמת את מה שבאמת התחייבנו אליו, להבטיח שמציאות האימה ההיא תישאר שם, ביערות האופל של פולין ובורות ההריגה באוקראינה. לעשות מאמץ עילאי לחזור ולהכיל על כל מה שציינו ביום המצמית הזה שכולו קודש לזיכרון השואה, את האֲחֵרוּת האולטימטיבית. אבל חלילה לא מתוך מקום של שיכרון כוח, יוהרה ושאננות, אלא דווקא מתוך צניעות עמוקה, של הכרה בחובה העליונה לעשות הכול בכדי לוודא שאותן תמונות, הן אלו מהשואה והגלות ההיא, והן אלו מהזוועות של השביעי לאוקטובר, לעולם, אבל לעולם, לא יחזרו עוד על עצמן.
