מבוא:
מאמר זה היה אמור להתפרסם בערב ראש השנה, אך לצערי לא היה סיפק בידי להשלימו עד היום – יום השנה הראשון לאסון הגדול ביותר אותו חווה העם היהודי מאז מוראות השואה, ביום המר והנמהר של ה07/10/23. במאמר זה אני מנסה לגעת בעניינו של השופר והקולות העולים הימנו, לכול אותם קולות שהדהדו עמוק בחיינו במהלך השנה האיומה והמחרידה אותנו חווינו כולנו מאז אותו היום.
—————
הרבה קולות “פשוטים” בתכלית שמענו השנה. קולות שהם הולכים עמוק אחורנית למקום שהוא קדם שפתי. מקום שנוגע בנו בעצבים כה רגישים ופנימיים של הווייתנו. מטלטל ומצמית אותנו כפי שלא חווינו מעולם, עד שאין שום מילה והבעה בעולם שיכולה באמת להכיל ולתרגם זאת למשהו קוהרנטי. זאת לצד קולות שבהם חווינו רגעים של שמחה ורוממות הרוח, כפי לא חווינו הרבה מאוד זמן. כך היה עם בשורות האיוב המחרידות של היום המר והנמהר ההוא של שמחת תורה תשפ”ד, ובהמשך באותו ׳הותר לפרסום׳ שחזר ונשנה בחיינו כרוטינה כמעט יומיומית. כמה עצב ויגון בלתי נתפס היה שם. לרגעים הרגשנו שאנו כבר באמת לא יכולים עוד. שכול הטרגדיה הזאת גדולה לאין שיעור על מידותינו. שהנה אנחנו כבר באמת קורסים אל תוך עצמינו, לא מסוגלים להחזיק את כל עוצם האסונות והאובדן המבהיל הזה.
בראיית חכמים, קולות השופר מייצגים שתי הבעות עמוקות של תוגה, האחת, זאת המוכמנת בצליל השברים, המזוהה כקול של גניחה – או בל’ חכמים ‘גנוחי גניח’, והשנייה, זאת המוכמנת בצליל התרועה, המזוהה כקול של יללה – ‘יילולי יליל’. הגניחות במובן זה, מייצגות את קולה של המצוקה. האדם הגונח הוא זה הזועק לעזרה, משווע לאיזושהי יד של תמיכה וסעד. זאת לעומת קולה של היללה, שהיא כבר מביעה את קולו של היגון והאבל. הבכי על האובדן והחסר.
אז כמה קולות של גניחות ויללות היו מנת חלקנו בשנה האחרונה. איך נהפך לאבל מחולינו באותו היום של שמחת תורה תשפ”ד. אותו היום שאמור להיות היום שבו הקולות היחידים שנשמעים בחלל חיינו, הם כאלה של שמחה וצהלה עד לב השמיים, הפך להיות יום שכולו ‘גנוחי גניח’ ו’ילולי יליל’ – גניחות ויללות לאין מספר. וכמה אין לתאר ואין לשער כמה קריאות של מצוקה לצד זעקות לעזרה ותמיכה, המשיכו מאותו היום לעלות ולהדהד בחיינו שעלו אלינו מכול צד אפשרי, זאת לצד קול האבל שהפך להיות כמן פס קול כמעט יומיומי בחיינו השנה האחרונה האיומה הזאת. אנחנו עוד רחוקים בכלל מלהצליח לתפוס את גודל האובדן ועומק השבר שנפער בנו. הלא כמעט ואין בית שאין בו זיקה אל חלל מסוים. כבר מזמן הפסקנו לספור כמה בקרים בשנה האחרונה נפתחו באותה קריאת “הותר לפרסום” מחרידה. ומה לנו ‘ילולי יליל’ מזעזע יותר?
אבל היו גם כאמור, מצבים שונים מן הקצה אל הקצה. רגעים (גם אם מעטים ביחס אל אותם רגעי אימה ותוגה) שבהם חווינו תחושות הפכיות לחלוטין. אי אפשר לשכוח כמה התרגשנו והתרוממה רוחנו, כאשר במספר הזדמנויות פז, חזרו אלינו חטופים מאותו מקום של גיהינום עלי אדמות. כמה התרגשנו למראה אותם אלפי חיילים הנכנסים בעוז ובחרדת קודש למלחמת המצווה הזאת באויב המפלצתי שקם עלינו לכלותינו. כמה נמס ליבנו אל מול תופעות של פלא של גבורה ומסירות נפש עילאית, אליהן נחשפנו פעם אחר פעם. כמה נגע בנו אותה תחושת היחד שאפפה את כולנו, דווקא ברגעי השפל האפלים ההם בימיה הראשונים של המלחמה. איך פתאום לכמה רגעים, הרגשנו שאנחנו באמת עם אחד, שברית גורל וברית ייעוד מופלאה עוטפת אותו מכול צד. כמה התגעגענו אל תחושת השותפות והאחווה הזאת. וכמה באותה מידה צהל ליבנו דווקא ברגעיה האחרונים של האחרונים, כאשר חזרו והגיעו אלינו הבשורות המופלאות על מכת ההרג והאובדן שמדינת היהודים חזרה להכות את אויביה שוק על ירך. שלראשונה מזה הרבה זמן, אכן ישנה תחושה שיש לנו במה להתגאות, להרים ראש ואפילו להרגיש בטוחים. לדעת שהראש (לא פחות מכך הלב) היהודי יודע לעשות את מה שאף אחד אחר לא חולם אפילו לחולל ולבצע.
מעניין להזכיר בהקשר הזה, את העובדה שקול השופר ותרועת החצוצרות, שאת שניהם אנו מזכירים בראש השנה, מופיעים בחדא מחתא, דווקא עם הקול שמביע את בשורת הגאולה והחירות, לצד תרועת המלחמה והניצחון. כך שאומנם מחד, השופר מופיע כקול תרועה של חרדה, בדמות קולות הגניחה והיללה – אותן קולות האמורים לעורר את בני האדם לתשובה וחשבון נפש. אבל מאידך, דווקא אותן קולות מהדהדים לנו את מה שלכאורה נתפס כקוטבי לחלוטין לכול אותן תחושות של חרדה וטלטלה. ובינו זאת, כשאנו מתפללים לרגע המיוחל ההוא שבו נזכה לשמוע את קולו ה”שׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ”, באופן פרדוקסאלי אנחנו מייחלים לשמיעה בו זמנית, גם את כול אותן גניחות ויללות. כי מה שהשופר בעומקו מגלה בחיינו, זה אותו הרובד שהוא קדם שפתי, מעל ומעבר לכל מה שאנחנו באמת מסוגלים להכיל ולכלכל בתוך הרצף הנורמטיבי של החיים. אלו הן שני צדדים של אותו מטבע בדיוק. המטבע של הרגעים שגדולים מהחיים ומכול מה שאנו באמת מסוגלים להכיל ולמולל. אותם מצבים שאין לנו שום דרך אחרת לתאר ולחלוק, אם לא באמצעות קול קמאי פשוט בתכלית, שאוצר בחובו את תמצית הכאב והצער, כמו גם את תמצית התקוות והחלומות, אותם רגעים של ניצחון וחירות, גאולה ואור גדול.
וכשם שקולו של השופר כך, גם כך היו חיינו בשנה האחרונה שחלפה – שנה שכולה ממש על הקצה. רצופה בחוויות שהן לא פחות מסכיזופרניות. קשה אפילו לתאר במילים כמה שהייתה זאת שנה מתעתעת ומפחידה כאחד. שנה שבה חווינו רכבת הרים של רגשות ותחושות שלא האמנו שנחווה בטווח זמן כה קצר, וברמת אינטנסיביות שכזאת. כי כעומק השבר והיגון, כך גם היו מופלאים לאין תכלית רגעי התרוממות הרוח.
אבל הצד השווה בכול אותם רגעים, הטרגיים והשמחים כאחד, הוא שבכולם פשוט נשתקנו. חשנו שאין שום מילים בעולם שיכולות לגולל את מה שעובר עלינו. כמה גודש רגשי במובנם היותר עמוק וטוטאלי חזר והציף אותנו. כי מה שהיה שם כ”כ חזק באותם הרגעים, זה האופן שבו הם לקחו אותנו למקומות היותר היוליים של הווייתנו הלאומית. גילינו בתוכנו תחושות של הזדהות וסולידריות ששמא מעולם לא ידענו שהן כך קיימות בתוכנו. מוכמנות בגרעין הראשוני של ההיות הקולקטיבי שלנו כאן, כאומה, כחברה, כמולדת.
זהו בעומק עניינו של אותו קול קמאי ופשוט של השופר, שאמור לטלטל אותנו מן היסוד, לקחת אותנו למקומות הקדם-הווייתיים של מי ומה שאנחנו כאן. להרגיש כי בכול זאת ישנו משהו הרבה יותר משמעותי ופנימי מכול אותם שלל קולות יומיומיים, בנאליים, קלישאתיים. כאלו שמציפים וממלאים את הווייתנו עד זרא. אז הקולות הללו פתאום חזרו והזכירו לנו – פעם אחר פעם, בשביל מה בעצם אנחנו כאן, מה ראוי להערכה והוקרה ואפילו למסירות נפש, ומה בכל זאת אמור להיתחם בפרופורציות אחרות לחלוטין.
ולא בכדי ראש השנה ובדייקא מעשה תקיעת השופר, נושא בחובו את אלמנט הזיכרון. התרועה מופיעה כ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״. רק קול עמוק ופנימי, כזה שהוא קודם ומעבר לכול הבעה שפתית – ריאלית, מסוגל לקחת אותנו אל מקומותיה המוכמנים של הזיכרון. לגעת באותן נקודות הווייה היוליים שאין לנו כל שיג ושיח עמם ברוטינת חיי היום יום. כך שעם תקיעת השופר אנחנו נזכרים, אבל לא במובן של הזדקקות אל משהו שתקוע אי שם בעברינו, אלא דווקא אל מה שנמצא ומפעם שם בהיות הכי פנימי ועמוק של מי ומה שאנחנו. זה גם מה שאמור לגרום למציאותנו השאננה להזדעזע, לצאת משיווי המשקל הטבעיים והרוטיניים שלה, ולהתחבר מחדש אל נקודת הראשית האלוהית של ההוויה. או אם נרצה, לשוב בתשובה במובן היותר עמוק. וכפי שמתאר זאת הרמב”ם:
“אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה” (פ”ג מהל’ תשובה ה”ד).
לא לדעת את הבורא, או לחזור להאמין בו, נקראים אנו כאן, אלא דווקא “לזכור” אותו. בראייה זו, תנועת התשובה המתממשת בקול השופר, הנה בעומקה תנועה של מגע והתוודעות אל האמונה היצוקה בבסיס תודעת האדם – כצלם אלוהים. אבל לא אמונה תיאולוגית – מופשטת גרידא כאן, אלא כזאת האמורה לפקס ולזכך את האדם ממקומו המסואב וה”מוחטא”, ולגרום לו לחזור ולהיות ישר ומכוון מוסרית כפי שעשאו האלוהים מלכתחילה.
וכמה סמליות יש בעובדה שיום הזיכרון הראשון לאירועי הזוועה של השביעי באוקטובר, חל כה סמוך ונראה ליום ראש השנה – יום שבהגדרתו מזוהה במסורת היהודית כ׳יום הזיכרון׳. כי כשם שבראש השנה צפים ועולים בהווייתנו כל אותם חומרי הגלם היותר קמאיים שמכוננים את הווייתנו, כשאנו נבחנים ומתאמתים בדין לעומת אותו זיכרון הראשיתי – אם ועד כמה ישנה חפיפה בין אותו ממד של זיכרון לרוטינת התנהגותנו היום יומית, כך ביום המצמית הזה שבו אנו מציינים את אותו היום המר והנמהר, אנו נוגעים בעצב היותר רגיש וראשוני של הווייתנו, בכול מה שצף ועלה שם באותו היום. איך באחת, חיינו הזדעזעו לחלוטין וקו אדום בוהק נחרט בהם, כששום דבר מאז כבר לא יהיה עוד אותו הדבר. אותו זיכרון של היות לאומי שלא בא לידי ביטוי כבר למעלה משנות דור, אם במובן המחריד והמטלטל, ואם במובן של תרועת החירות והניצחון, יעשו למן אותו היום לנוכחים קבועים בחיינו. כאשר הדין שכולנו נבחנים לעומתו, היא עד כמה אנחנו באמת בוחרים לעשות מעשה, לקחת את הזיכרון החי והמבעית הזה, לחיינו היום יומיים, להיות חלק מכל מה שנגזר ומתחייב מאימת הזיכרון הזה שניחתה כך על ראשנו. אותו קול שופר שכבר מהדהד בחיינו יום יום – שעה שעה – 365 יום.
וזהו הדין חברים, הדין שאין נוקב ויורד ממנו. כי מזיכרון שכזה, אי אפשר באמת להימלט. הוא נמצא וממלא כל פינה בחיינו. מופיע כצו מוסרי – לאומי, להתייצב ולהתגייס ולהיות שם ללא תנאי וללא סייג. וגם בזה דומני שניתן לומר כי קול השופר הזה, אכן פעל בנו הפלא ופלא, וכמה יעידו ע”כ כאלף עדים מופת ההתגייסות והנכונות להקרבה, ההתמסרות העילאית של כל כך הרבה מבני עמנו, לטובת הבטחת אותו נצח ישראל שהתגלה כפי שלא התגלה כבר למעלה משנות דור, אם כ”גנוחי גניח” או “ילולי יליל” ואם כתרועה של ניצחון, תקווה וחירות.
וכול שנותר הוא לאחל לעצמנו שהקולות שיהדהדו בבסיס הווייתנו בשנה הבאה עלינו לטובה, תהיה אך בסימן של “תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ” בחזרתם הקרובה והמידית של כולה החטופים שעודם נמצאים שם בגיהינום המחריד של עזה, ולא פחות מכך כקול של תרועת ניצחון וגאולה בהכרעתם הסופית של אותו שטן רב זרועות, שקם עלינו לכלותינו. כי כמה אלוהים, כמה כבר שתינו עד תום את כוס תרעלת ה”גנוחי גניח והילולי יליל”. אמן!
