אֶ לֵ ו לְ ! ! !
היה זה בכט’ באב תשנ”ה – 1995, א’ דר”ח אלול, עשיתי אז את צעדיי הראשונים לישיבה הגדולה אליה התקבלתי – ישיבת פונוביז’, שם על ראש הגבעה בעיר בני ברק. קשה לתאר במילים את הרעד וההתרגשות, כמעט אימה ממש. אנוכי, נער צעיר בראשית שנות העשרה שלו, התקבלתי להיכל התהילה הגדול הזה של עולם התורה. המקום ששמעו הגיע לאוזניי מילדותי ממש (אבי שיחי’ הוא בוגר הישיבה והיה בשנות השבעים מהבולטים שבתלמידיה) ואליו נשאתי את עיניי כמעט מיום עמדי על דעתי. אותה ישיבה שהעומדים בראשה הם לא פחות מאדירי התורה וארזי הלבנון, ואשר אליה מתנקזים מיטב המוחות, הלמדנים והמתמידים של דורינו.
ואני? מה אני, מי אני? מה חיי ומה צדקותי? איך באמת יש בכלל באפשרותי לעלות בהר ה’ ולקום במקום קודשו? איך אוכל לכבוש האולימפוס העצום הזה? כך פסעתי ברטט ובזיע ממש, עליתי את המעלות הנודעות שם סמוך ונראה לישיבה, כשלבי תחינה כי אזכה בכול זאת, שיהיה חלקי מיושבי בית המדרש, ושישמחו בי חבריי ואשמח אני בהם, ולא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא וכו’. הייתה זאת אולי התפילה המכוונת ביותר שנשאתי מעודי.
וכמה אימתא דציבורא הייתה שם, ברגעים ההם כשפסעתי על בהונותיי להיכנס ולבוא בשערי היכל בית המדרש הגדול. לעיניי נגלו תלמידים לאין מספר שהסתובבו אנה ואנה, הכול היה תזזיתי, כשקול ענות הגבורה בשאון הלימוד נישא בחלל ההיכל. זאת חוויה שקשה לתארה במילים. אתה אותה תחושת חיל והרעדה שאוחזת בעלם צעיר שנכנס כמו היישר ללוע הר הגעש. כך כביכול צוויתי להתחיל ולשחות בתוך נהרות הלבה הרותחת, זו שמבעבעת שם בכול פינה באולם הלימוד עצום הממדים.
בכותל המזרח של היכל הישיבה, מתנוסס לו ארון הקודש מוזהב ומופלא ביופיו, זה שנעשה אי שם במנטובה שבאיטליה בראשית המאה 17, וכמו משווה להיכל התורה הזה ממד מיתולוגי שבעתיים . כך שבתוך כול המיתולוגיה והמסורת הזאת, הייתי אמור למצוא איכשהו את מקומי (פיזית ומטאפורית גם יחד). זאת בשעה שבקושי הצלחתי להבין בהיכן עליי להניח את חפציי, את מסכת התלמוד שאחזתי בידי. אותה גמרא שגמרתי עליה אומר לחזור ולסיימה לפחות פעמיים, כבר באותו זמן אלול שבאה עליי לטובה.
אבל איכשהו הצלחתי לאלתר את איזשהו מקום בירכתי האולם. עמדה שם לזכותי תכונה שלמזלי ניחנתי בה, ביטחון עצמי (אולי יהיו שיאמרו אף מופרז משהו), שבשעות שכאלו ידעתי להזדקק לה כדבעי. התגברתי כארי לעבודת קוני וכשמעט כוחי במותניי, דחפתי פה דחפתי שם, והגעתי אל המנוחה והנחלה. היה זה כבר זמן קצר קודם לשיחת פתיחת הזמן הצפויה על ידי ראש הישיבה, באותם רגעים טרם ידעתי בבירור מי מבין ראשי הישיבה שכיהנו באותה העת, ימסור את אותה שיחה הצפויה.
ניכר היה שרבים מן העולים ומתכנסים בהיכל הישיבה אינם ממצבת תלמידי הישיבה הקבועים, המעברים ואף המסדרונות הסמוכים הלכו ונצבאו בהמון אדם. רף המתח וההתרגשות עלה מרגע לרגע. כך הבנתי שמדובר שאירוע חריג צפוי לפנינו בזמן הקרוב.
וכך ברגע אחד נכנס בשערי ההיכל ראש הישיבה המיתולוגי, ר’ דוד פוברסקי. אך כיוון שהאיש היה כבר קשיש מופלג, עמוק בשנות התשעים של חייו, במצב שבו הוא רחוק מלהיות בקו הבריאות, הוא הובל אל ההיכל פנימה כשהוא ישוב בכיסא גלגלים, על ידי לא פחות מגדוד של מלווים וגבאים. אלה עמלו לפלס את דרכו היישר אל בימת הישיבה שבמזרח. הוא הועלה במדרגות ארון הקודש ומוקם לו שם במקום הכה מוכר וידוע של הגאונים ראשי הישיבה לדורותיהם.
ברגע אחד השתתק לו הרחש והבחש ששצף וגעש מסביב, קול דממה דקה ניסר בחלל. מן תחושת קדושה מיוחדת ריחפה בהיכל הישיבה. תחושה שאנו עומדים לחוות דיבורים שלא מעלמא הדין. וחישבו על הסיטואציה רווית ההוד הזו, איך שאיש קשיש אחד, שנודע בגאונותו והרביץ תורה בישראל כבר בדורות עברו (עוד קודם שואת אירופה), ישוב לו שם מכונס במקומו, מביט באלפי צורבים צעירים המשתוקקים למילותיו כטל חיים ממש, רגע לפני שזמן אלול יפרוש את כנפיו במלוא תקפו עליהם ועל העולם כולו. קשה היה לי שלא לחוש את הרטט בכול נימי גופי.
ואז, אחרי רגעים ארוכים שנדמו בעיני כנצח, פצח ר’ דוד את דבריו, אך לא תחילה של שיחה או דרשה הייתה כאן, אלא זעקה של ממש:
אֶ לֵ ו לְ ! ! !
כך בלי כל התרעה, האיש הקשיש ההוא, פשוט זעק מעומק ריאותיו את השאגה האדירה הזו. ולא חלפו שניות ספורות, וחזרה השאגה ונשנתה:
אֶ לֵ ו לְ ! ! !
ניכר היה בו שהוא מנסה לצעוק לנו עמוק היישר אל תוך נבכי הלב והנפש. משהו שאין שום מילה אחרת בעולם שתוכל לתארו, לפרשו, לתמללו להסברים ורעיונות. אנחנו פשוט צריכים לדעת שהנה עוד רגע יבוא כאן בחלל החיים של כולנו, הדבר הגדול והנורא הזה העונה לשם: אֶ לֵ ו לְ ! ! !
וכך אחרי הפסקה קלה נוספת, המשיך ר’ דוד בדבריו. קשה היה להבין את כול מה שהוא אמר שם, מה גם שהוא הקפיד לדבר בשפת היידיש, שטרם הייתה אז שגורה על לשוני. המילים היו קצובות ומדודות, איכשהו הצלחתי להבין שהוא מנסה לפלס את דרכו המחשבתית ברעיון של מדוע בעצם אנו מתכנסים כל כך הרבה זמן קודם לראש השנה, עם כול החיל והרעדה הזאת של חודש אלול? לא אוכל לשכוח את ההטעמה הלמדנית שנשמעה אז מפיו, בשפת היידיש הליטאית – עסיסית, שהוא כה הטיב להשתמש בה:
“אֱלוּל דָּאס אִיז אַלֵיְן א חֶפְצָא!
דָּאס נִישְׁט נָאר קָאן הֲכָנָה צוּם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, סַ’דָּא אֲזַא זַאךְ ווֹס הֵיְסְט אֱלוּל..”
(אלול זאת יישות שעומדת לעצמה. היא לא רק הכנה לראש השנה. יש דבר כזה הנקרא “אלול”).
וכאן הוא מצא לנכון לפתוח את הספר שהיה לפניו “הלכות תשובה לרמב”ם”, והחל לקרוא מילה במילה כמונה מעות ממש, והיו הדברים כנתינתם מסיני ממש:
“עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשִּׁינַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם; וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם. אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמָן, וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וְרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל–הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם; וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמַחְשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה..” (הל׳ תשובה פ״ד ה״ד)
ואת המשפט “אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמָן, וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וְרִיק..” הוא חזר ושנה, פעם אחר פעם. כמה אנחנו שוכחים את האמת בהבלי הזמן, כמה אנחנו שוגים של שנתינו בהבל וריק.. הוי כמה. זאת הייתה מן קריאה רצופה באנחות, כמעט על סף בכי, בסגנון שרק קֶלְמַאִי – סְלַבּוֹדְקַאי שורשי ועמוק כמו ר’ דוד פוברסקי הישיש, מסוגל היה לשחרר עמוק מתוך קירות לבו.
זאת הייתה שיחת המוסר אולי האחרונה בחיי שבאמת השתתפתי בה. ספק אמנם כמה באמת הבנתי מתוכנה המלא, אבל אוי כמה היא פצעה נפשי במקומות תהומיים שספק אם כלל הגעתי אליהם עוד אי פעם נוספת בחיי. מן מעמד חד פעמי שנושא בחובו אימה ורגש, בעתה וכיסופים גם יחד. וכמה אהבה נתמלאתי באותם רגעים אל חיי התורה וחובת ההתמסרות לה. כמה רציתי רק למסור עצמי ללא תנאי, בלי כול רצון להשיג משהו כלשהו אחר, פשוט לקיים בעצמי את המילים החודרות ההם של הרמב”ם, שמפיו של ר׳ דוד נשמעו כקול גדול ולא יסף, קול גדול ולא פסק: “הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם..”
אז זה היה ל’ באב – א’ דר”ח אלול תשנ”ה, אי אז במקום התורה ההוא. רגעים אחדים שמי יודע כמה הם הצליחו לצרוב את נשמתי עוד לשנים רבות קדימה, כמה שאולי הלכתי רחוק מהמקום ההוא. וכמה שקול שאגותיו של אותו ישיש מופלא משרידי דור דעה, שישב שם וזעק מעל בימת היכל הישיבה, עוד יילכו ויהדהדו עמוק בחיי.
ושיהיה לכולנו – ראש חודש אֶ לֵ ו לְ ! ! ! רצוף בהתחדשות והתעלות!
