מחשבה על פרידות – מאמר מיוחד לחג שמיני עצרת ושמחת תורה – קישור לפרשת ׳וזאת הברכה׳ והפרידה המצמיתה ממשה רבינו – והמעבר לחיים הריאליים בארץ ישראל1 min read

ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו גם בעצם נפרדים מתקופה משמעותית של פלא בחיינו, חודש החגים, תשרי.

השורות האחרונות בפר׳ וזאת הברכה, ולמעשה בתורה כולה, מתארות את פרידתו של העם היהודי מגדול מנהיגיו בכול הזמנים, האיש שלא קם נביא כמותו בישראל, משה רבינו. אך לא אך פרידה ממנהיג לפנינו כאן, אלא פרידה מתקופה שלמה, המופלאה ביותר בתולדות העם היהודי. אותם ארבעים שנה במדבר שבהם הם הלכו בארץ לא זרועה, והתקיימו בצורה שאין ניסית הימנה.

יש משהו כמעט בלתי נתפס בעצם אפשרות המעבר הזה. ממצב שבו הם נישאו על כנפי השכינה, כאשר יישא האומן את היונק, ועוד תחת הנהגתו של משה רבינו, למציאות הארצישראלית – הממשית, שבה הם נדרשים להילחם על כבישת הארץ, ולהתחיל להתקיים בצורה ריאלית ע״כ המשמעות הממשית הנגזרת מכך, וכמה שזאת מציאות שהיא זרה ורחוקה מהם.

תחשבו כמה פחד, חששות ואפילו בהלה, יכולות לצוץ בנפש האדם בנקודת זמן כה עדינה ושברירית. מי בכלל יודע, אם הוא מסוגל באמת להתמודד כך בכוחות עצמו, לעמוד על רגלייו העצמאיות, להתקיים בתנאי קיום טבעיים, שבהם הוא לא התנסה מעולם?

את ההתייחסות לכך, לכך דומני שניתן למצוא במילים האחרונות שבהן נחתמת התורה:

לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה׳ לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

דברים לד:יא-יב

ומפרש שם רש״י על אתר:

שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב”ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת.

רש״י על דברים לד:יב

דהיינו, את משמעות אותה ׳היד החזקה׳, יש לראות בהקשרה של שבירת הלוחות של בידי משה. זאת בעת שירד מהר סיני וראה את המחולות והלפידים של עם ישראל סביב העגל – מעשה ידיהם. ומדברי רש״י הללו למדנו, כי נדרשה כאן מצידו של משה איזושהי ׳נשיאת לב׳ מיוחדת, או בשפה פשוטה יותר, תעוזה יוצאת דופן, בכדי לשבור כך את הלוחות לעיניהם.

והתמיהה מדברת בעד עצמה, ניחא עצם מעשה שבירת הלוחות, ללא ספק ישנה כאן תגובה מאוד רדיקלית מצדו של משה, שלכאורה חורג במובהק מהמנדט שניתן בידיו (תרתי משמע), למסור את הלוחות לבני ישראל שמחכים לו שם בתחתית הר (זאת אפילו מבלי להיוועץ ע״כ מראש עם הקב״ה, וכפי שמפורש בדברי רש״י). אבל מה עניין אותו ה׳לעיניהם׳ האמור כאן? מה יש באותה עובדה זו שלכאורה היא טכנית בלבד, בכדי לציין את גדלותו המיוחדת של משה רבינו, עד אשר היא משמשת כמילים האחרונות של התורה באופן תיאור דמותו המופלאה והחד פעמית?

נראה לומר כי העובדה האמורה, למעשה אינה עוסקת בגדלותו הייחודית של משה, אלא כביכול פונה דווקא אל העם היהודי. אם לדורות, לכ״א מאתנו, ואם בראש ובראשונה, אל אותם בני ישראל בעת ההיא. אל מי שכאמור התמודד בסיטואציה העצובה והמורכבת ההיא, עם משבר גדול של מעבר ופרידה.

אם ננסה למצוא סיטואציה אחת ויחידה, שבה כביכול משה רבינו החטיא לתפקידו, זאת בתוך כל אותן ארבעים שנות הליכה במדבר, שבהן משה רבינו היה מסור לחלוטין לטובת עם היהודי, להוציאו ולהביאו, לדאוג למחסורו של כאו״א מהם, אם הרוחניים אם הגשמיים, הרי שזאת הסיטואציה הזאת שבירת הלוחות. כי הלא במעשהו זה, הוא פעל בניגוד מוחלט למה שהיה עליו לעשות, דהיינו, להעניק את התורה שקיבל בסיני מאת הבורא, ולהעניקו לעם היהודי שכבר מצפה לקבלו כארבעים יום. וכמה שזאת לא משימה שולית גרידא, אלא בה-משימה בה״א הידיעה, לעמוד בין העם ובין ה׳, ולתווך לעם ישראל, את מה שאמור להיות נקודת המוצא והתכלית הדתית והמוסרית, הכי בסיסית וחשובה בחייהם.

והנה, יורד משה מן ההר, ובמקום לבצע את תפקידו נאמנה, הוא לא פחות מאשר פשוט מרסק את הלוחות. בעצם במעשה שבירה זה, הוא לא רק נמנע מלבצע ולהשלים את אותה משימת תיווך, אלא בדיוק ההיפך מכך באותו במעשהו זה ישנו ממד של אל-חזור, הלוחות היו ואינם עוד, כך שבפועל במו ידיו הוא חלילה ניתק הלכה למעשה את הזיקה שאמורה להתקיים בין העם לבין האלוהים (זיקה שיכולה להתקיים אך בזכות אימוצם ונוכחותם של לוחות הברית בתוכם).

זאת ועוד, הדעת נותנת, כי באותה נקודת זמן של שבירת הלוחות, לא באמת היה למשה רבינו תכנית סדורה להמשך, כזו שהיה באפשרותו לתלות בה את מבטחו, לדעת מה באמת יעלה בגורל האומה היהודית ברגע שאחרי שבירת הלוחות הללו (ולאחר שהקב״ה אמר לו ׳הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול וכו׳). וככלל, אין סיבה כלשהי להניח כי באותה נקודת זמן, היה בידו לדעת, אם אכן מתישהו בסופו של דבר, יתרצה ויסלח האלוהים לעם היהודי על החטא הנורא הזה של מעשה העגל. כך שבירת הלוחות הייתה בהכרח פעולה ספונטנית עמוקה, כתגובה בלתי נמנעת של משה, לגודל הזוועה שנתגלתה לנגד עיניו, ותהיה התוצאה מכך טרגית וסופית ככל שתהיה.

אך העובדה שהעובדה שהתורה בוחרת כה לציין ולעלות על נס, דווקא את שבירת הלוחות, יש בה בכדי להעיד על האופן שבו התורה רואה את אותה שבירת הלוחות, דווקא ככזה שנושא בחובו הבעת מנהיגות מופתית מאין כמותה. בראייה זו, משה רבינו שבר את הלוחות מתוך הבנה כי ישנם מצבים מסוימים (גם אם מקרי קיצון וכו׳), שבהם תפקידו של המנהיג הוא דווקא להסתלק. להותיר את האומה עם עצמה ועם גורלה, לאפשר לאנשים להבין שהוא לא בהכרח תמיד יהיה שם אחריהם, לנקות את צואתם. וכי בסיטואציה המחרידה שנוצרה, שבה הם כה פנו עורף לגילוי והאמונה היהודית, זו שהם התוודעו אליה אך כארבעים יום קודם, יהיה עליהם להתמודד בעצמם, ואף לשאת במלוא התוצאות החמורות של מעשיהם זה.

ובינו זאת, לא רק שאין בכך אקט של בריחה ממנהיגות ולקיחת אחריות, אלא אדרבה, היא גופא לקיחת האחריות הגדולה ביותר. האופן שבו הוא כביכול מטיח בפניהם, ולמעשה בו זמנית גם מכשיר אותם רוחנית ונפשית כאחד, להתמודדות בכוחות עצמם. להבנה, שמנהיגות שאינה מוטלת בספק, כזו שכביכול בכוחה רק לתת את הלוחות, אבל לא לשבור אותם (אם יש כמובן ישנו צורך חריג מאוד לכך), היא בהכרח מנהיגות שחוטאת לתפקידה.

כך מתגלה מנהיג אמת, באופן שבו הוא רואה את תפקידו ואחריותו, לשמש כמצע של גידול בעד צאן מרעיתו, להכשירם להתמודדות ונשיאה בעול, באופן עצמאי ומנותק הימנו. כך שזהו למעשה היה השיעור המופתי הגדול של משה רבינו לעיני כול ישראל. או אם נרצה, אותה ׳נשיאת לב׳ של תעוזה הנהגתית יוצאת דופן, להשאיר את העם היהודי דווקא עם עצמו, להתמודד ולהתעמת כשהם כביכול לבדם, עם תוצאות מעשיהם המחריד.

גישה זו מתחברת גם לעניינם המיוחד של ׳לוחות שניות׳, שבראיית חכמים נתפסים ככאלו שכבר כביכול מכילים בתוכם את התורה שבעל פה, וכפי שמופיע במדרש:

אמר הקב”ה למשה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא י’ דברות לבד, ובלחות השניים אני נותן לך שיהא בהם כמה מדרש ואגדות, הדא-הוא-דכתיב ״ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה״.

שמות רבה מו׳ א׳

ומדברים אלו למדנו, כי דווקא שבירת הלוחות, כביכול יצרה מרחב נוסף, אינסופי, לכול אותם לומדי תורה שיוכלו כביכול לצרף את עצמם והגותם לדברי התורה הקבועים והחלוטים שבלוחות הברית. זאת ראייה שהיא זכות וחובה גם יחד. האופן שבו אנו מצווים שלא כביכול לנוח ולהסתפק עם מה שיש בתורה שבכתב, אלא להמשיך ולפתח, להוסיף עוד מדילינו עד לאין קץ. ולאור האמור לעיל, אין זאת במקרה, דווקא העובדה ששבירת הלוחות מתבצעת לעיני כל ישראל, יש בה יסוד תובעני כלפי כ״א מישראל, לנסות ולהתמודד בעצמו, מבלי לסמוך על כתפי המנהיג הגדול, או הלוחות הקבועות והלוחות, אלא לראות את עצמו כמי שעליו מוטלת הזכות והחובה להתעמת ולהתמודד ישירות עם מעשיו והכרעותיו הערכיו.

כך שאם נחזור לשאלתנו האמורה לעיל בראשית המאמר, ההוראה על כך שהשבירה היא ׳לעיני ישראל כל ישראל׳, נושאת בחובה, קריאה תובענית בלתי מתפשרת ללקיחת אחריות אישית, להתמודדות כנה ובלתי אמצעית עם התורה והטמעתה בחיי היום יום. משה המנהיג הגדול, איננו, אך עובדה זו לא רק שאינה פוטרת את כ״א מישראל, אלא אדרבה, משחרת לפתחו של כל אחד מהם, ותובעת ממנו למצוא את מקומו מחדש בתוך המרחב האתי של הלוחות, ובליבת השיח התורני הנצחי של התורה שבעל פה.

כך א״כ צורת הפרידה, קריאה ללקיחת אחריות. לא לנוח על זרי הדפנה. להבין שכל תקופת הפלא של ארבעים השנה במדבר, לא היו אלא כהכנה לרגע הדרמטי הזה של הכניסה לארץ. הרגע שבו הם יעמדו סוכ״ס על רגליהם העצמאיות שלהם, ויהפכו את התורה שבכתב שקיבלו בסיני, לתורת חיים ממשית ופרגמטית. או אם נרצה, לחולל בה את האדפטציה הנכונה ולעשותה לתורה שבעל פה הנוגעת בבסיס החיים הריאליים באופן פרטני ודקדקני כאחד.

וכמה זה מתחבר יפה גם לעובדה שבסופו של דבר, הסוף והפרידה שאנו חווים, היא גם התחלה. באופן שבו אנו מתחילים לאלתר מבראשית. רותמים את הסופיות ליציאה מחודשת למסע שלא נפסק לרגע. אלא שבכל פעם מחדש, אנו גם מזכירים לעצמנו, רגע לפני התחלתנו מבראשית, ע״כ שהלוחות הראשונות נשברו לעינינו. הוי אומר, תמיד עלינו לנסות ולמצוא את המקום שלנו בתוך התורה, שלא לסמוך רק על מי שמוביל אותנו ועל האות הכתובה והקבועה כמות שהיא, אלא לעולם עלינו להיום שם נוכחים בכוחות עצמנו, ביכולות ובכישורים שניחנו בהם, בכדי להבטיח את קיומה והמשכיותה של התורה בחיינו ובחיי הדורות הבאים.

ובשעות אלו פרידה מתקופת הפלא של חגי חודש תשרי, שכביכול נפרדים מאותם ימים שבהם חסינו בצל שדי, באותם ענני כבוד שעטפו אותנו מכול צד, ועתה עלינו לעבור לחיי השגרה היום יומיים. כמה חשוב שנזכיר לעצמנו, את החשיבות דווקא של שבירת הלוחות, של הרגע שבו אנו נבחנים אם יש בידינו להביא את כל אויר הפסגות הזה שנשמנו לאורך החודש האחרון, גם למי החולין, המציאות הארצית כמות שהיא. שם תביעת האחריות היא כפולה ומכופלת, ניחוחות הקדושה והחגיגיות כביכול חלפו ואינם, ועכשיו אנו נשארים עם עצמנו, עם מי ומה שאנחנו באמת. כך שהלוואי ואכן יהיה בידנו הכוח הנכון לעמוד במשימה הרת האחריות הזאת.

חורף טוב ובריא לכולנו!