על משמעותה התיאולוגית העמוקה של שחרור החטופים מעמקי השאול של עזה. והזיקה לעניינה של גלות וגאולת מצרים. מאמר מיוחד לפרשת בא תשפ”ה1 min read

סמליות עמוקה ישנה לעובדה כי ממש בימים אלו, שבהם אנו קוראים את פרשיות גלות – וגאולת מצרים, אנו, העם היושב בציון, והעם היהודי כולו, זוכה לחוות רגעים מופלאים של רוממות רוח שבהם חוזרים אחינו ואחיותינו ממקום שביים מן המקומות החשוכים עלי אדמות, אלי חירות עולם, שבים ומתרפקים בחיק משפחותיהם, חבריהם ובני קהילתם. זאת התרחשות שיש בה יסוד תיאולוגי עמוק שקשור בטבורו לעניינם של פרשיות אלו. משהו שמן הראוי להקדיש לו כמה מילים של התבוננות:

בראייה הקבלית מבית מדרשו של האר”י מצפת, כל עניין גלות מצרים, והעובדה כי על בני ישראל נגזר לחוות את חווית השעבוד הנוראית במשך מאתיים ועשר שנים, קשורה לתיקון קוסמולוגי עמוק שהם כמו נדרשו לבצע, לא רק בעולמם הלאומי-אישי, אלא בבריאה כולה, כתיקון של בירור והשלמה. זאת תפיסה שלמעשה מזהה את סיפור הגלות והגאולה ממצרים, כאירוע משלים לסיפור הבריאה שבפתיחת ספר בראשית.

זהו רעיון שמשתלשל מרעיון תיאוסופי רחב בהרבה. יש הרבה מה להאריך בהקשר הזה, אך אנסה בכ”ז לנסח בקצרה את גרעין הרעיון:

האר”י מזהה את אופן בריאת העולם כתהליך גילוי של אורות נאצלים מתוך אותו אור אינסוף שהיה ממלא את ההוויה כולה, קודם שאלוהים כמו צמצם את עצמו, על מנת לאפשר להוויה כלשהי להתקיים כמו בזכות עצמה ובמנותק הימנו. כך האורות למעשה נעשו לקרניים (קרני אור) שאמורים להזין בשפעם את אותו וואקום (“החלל הפנוי”) שנוצר בעקבות התרחשות הצמצום. בלעדי זאת, כמובן שלא תהיה כל אפשרות של הוויה, כי בוואקום אין שום דבר יותר מאשר וואקום.

אותם “קרני אור” שכמו אמורים לחדור פנימה אל תוך אותו וואקום צריכים למעשה ליצוק תוכן צורני פוזיטיבי, ולכונן מחדש את הזיקה בין החלל הפנוי לאור אינסוף. אך על מנת שאותם אורות לא יפרצו בשצף קצף פנימה אין מנוס מצמצומם אל תוך כלים של מידות בעלות אופי ייעודי מסוים. את המידות הללו אנו מזהים בשם ‘ספירות’. כך האור האלוהי אמור להיות מקור החיות של ההוויה, לשאת בחובו את ההשפעה האלוהית – אור אינסוף, אל תוך הבריאה. במובן זה על האור להיות ניצוק ומוטמע בצורה פרופורציונאלית ומאוזנת בתוך תכונה קיומית מסוימת, כמו חסד, גבורה, או תפארת וכו’, ולרתום אותה לקונסטרוקטיביות של הבריאה.

במילים אחרות, האורות בטבעם הנם כאוטיים. שאיפתם המובנית היא להתפשטות, להיות נוכחים בכול מקום, אם נרצה, לממש את אותה אינסופיות שאפיינה אותם קודם תהליך הצמצום. במובן זה האורות נחשבים כ”אורות דתוהו”, באשר אינם מאפשרים לממש את ההוויה בתצורתה המאוזנת והנכונה, להביע מידות שונות, ואפילו סותרות, ולקיים ביניהן דיאלוג והשפעה הדדית. זאת הסיבה שנדרשים הכלים בשביל לצמצם את האור ולהפוך אותו לכזה המשועבד לאותה מידה מסוימת ומגלה אותה בדייקא, תוך כדי מתן מקום למידות אחרות להתגלות – בד בבד, וקיום יחסי הרמוניים ומפרים ביניהם. זאת הרמוניה שהיא לא פחות מאשר קריטית מבחינה קיומית. היא זו שמאפשרת לאור האלוהי האינסופי להיעשות לקונסטרוקטיבי, מאחד ומאזן, בעולם של שניות ופירוד. זאת הסיבה מדוע הכלים בראייתו של האר”י נחשבים בבחי’ כלים דתיקון לעולם של אורות דתוהו.

אך דא עקא, אותו תהליך של הרמוניה קוסמית בנקודת הראשית של ההוויה, לא היה שלם וכביכול לא לגמרי צלח. אם נרצה, האורות לא באמת הצליחו להיות ניצוקים בצורה המכוונת. הם פשוט היו עוצמתיים מדי וכמו גברו על הכלים – ולמעשה שברו אותם. אותה שבירה משמעה בהכרח הייתה התפרקות והתפזרות לכול עבר. או בעגה הקבלית, ליפול אל המקומות הנחותים ביותר – אלו המזוהים כ”קליפות”. במובן זה, האורות הכאוטיים מזינים דווקא את הכוחות הנגטיביים של ההוויה.

תורת הקבלה מדברת על רפ”ח (288) ניצוצות שנפלו והתפזרו באותו אירוע קטסטרופאלי של שבירת הכלים. הסיבה שאנו מזהים את אותם אורות כניצוצות, היא באשר אלו אורות מרוסקים. קרי, אורות שבעצם הגדרת מצבם, הם אינם ממומשים. מחד אלו הם אורות שכבר כמו התנתקו מקור האור האלוהי האינסופי, אך מאידך הם לכודים בתוך מציאות קליפתית של טומאה וכאוס. כך כמו מזינים את אותה מציאות נגטיבית בתצורתם הגולמית. במובן זה, המצב הבלתי מתוקן הזה שלהם אינו מאפשר להם להישאר אותם ניצוצות במצב שאנן, אדרבה, הם כביכול במצוקה גדולה. ייעודם עלי אדמות הוא להתגלות ולהתממש בבריאה בצורה הרמונית, ליטול חלק מאותה שלמות קונסטרוקטיבית של ההוויה. זה מה שכביכול מייצר בעדם המתנה וציפייה גדולה להיחלצות, לגאולה. לחזרה ראויה לשורשם הראשיתי.

כך אנו למדים כי התרחשות קטסטרופלית זו של ‘שבירת הכלים’, נושאת למעשה בחובה את תמצית הדיס-הרמוניה עלי אדמות. כל מה שאמור להתגלות ולהיעשות לדבר מה חי, קיים וממשי, ולא מגיע לכלל מגע ומימוש שכזה, בהכרח יש בו מאותה קטסטרופה קוסמית ראשונית. זה מה שגם לוקח את ההתרחשות ההיא לשמש כארכיטיפ להתרחשות נוספת בעלת מאפיינים זהים, והיא באותו גירוש של האדם וחווה מגן העדן בגין חטאם באכילה מעץ הדעת. תוצאת הלוואי המידית של אותו גירוש, הייתה בתחושת ריחוק וניכור, הן מההוויה בכלל, והן בינם לבין עצמם. באותו מצב ותקופה ראשונית של שבר ודכדוך קיומי עמוק (לאורך מאה שלושים שנה), לא היו מסוגלים אדם וחווה לחזור ולקיים ביניהם יחסי זוגיות הרמונית, דבר שממילא נוסך בהם את הבדידות היותר עמוקה שניתן לעלות על הדעת. במצב שכזה שבו לא מתקיימים עוד ביניהם יחסי מין, זרעו של האדם שאותו המשיך להוציא חוצה – כזרע לבטלה, נעשה כאותם ניצוצות שלא זכו למימוש בכלים המידתיים והריאליים, כך שכמעט בהכרח כמו ׳נשבו׳ אותן טיפות של זרע במקומות דיס-הרמוניים במובהק, המסמלים כאוס וחורבן. או בעגה הקבלית, שדין רוחין ולילין. כך הם פניה העגומים של הנתק בין האדם לאשתו שנכפתה עליהם בגין גזירת הגירוש הטרגית (במובן זה, דימויו של הגבר הוא כמשפיע של אור פוטנציאלי, לעומת האישה המופיעה ככלי המקבלת את השפע ומעצבת אותו לכלל ממשות קיומית).

בראייה הקבלית, אותם ניצוצות נפלו לארץ מצרים. במובן זה, מצרים כשמה כן היא, ארץ של מְצָרִים. כזאת שלא מאפשרת לדברים לצאת חוצה ולהתגלות בצורתם הראויה. מצרים מייצגת את ערוות הארץ, את המיניות הקלוקלת. היא לוכדת בקליפתה את כל מה שחפץ להתגלות בצורה ראויה והרמונית.

כאן אנו באים לדיבור על עניינה של גלות מצרים והגאולה שלאחריה. מי שאמון על מלאכת התיקון והחילוץ הזאת, הוא האדם – עם דגש על העם היהודי, כמו שנושא דגל הייעוד האנושי עלי אדמות. במובן זה, ירידת בני ישראל למצרים והשתעבדותם שם, עניינה מסע של בירור ותיקון אותם ניצוצות. המפגש הבלתי אמצעי והמזכך עד כאב של בני ישראל תחת סבלותיה של אותה מִצְרִיּוּת נועדה לחלץ מאותם מקומות נמוכים ואפלים את פוטנציאל התיקון וההתגלות שקיים שם. כביכול העם היהודי יורד להיות בגלות ממש בצוותא חדא עם אותם ניצוצות, ליצור עמם את המגע הבלתי אמצעי, ומתוך כאן להעלותם מעלה. ישנה כאן אמירה עמוקה, בכך שהאור הוא למעשה תלוי האדם, אין לו שום אפשרות לבוא לידי ביטוי, אלא כשהוא כביכול מסתפח לאדם, או בהקשר זה, לאדם המכוון עלי אדמות – העם היהודי. זאת הסיבה שירידת יוסף מטרימה את ירידת בני ישראל למצרים. דווקא יוסף כמי שמיניותו נחשבת כמופתית ביותר, נעשה למעורב עמוקות בהוויה המצרית, ומתוך כך הוא כמו מכשיר את קרקע הבירור ומסע התיקון והעלאת הניצוצות. זאת הסיבה שהוא תובע מאחיו את המחויבות המוחלטת של העלאת עצמותיו. זאת העלאה שהיא חלק עמוק ובלתי נפרד מאותה העלאה ותיקון. החלקים החיוביים כולם, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להיחלץ ולצאת חוצה ממצרים – עד אחרון העצמות. פשוטו כמשמעו. ויש עוד להאריך בזה.

ומכאן גם למדנו את עניין הרכוש גדול שהעם היהודי נדרש לקחת עמו ביציאתו חוצה מצרים. כי ביציאה זו כמו התבררו והתעלו אי אלו חלקים עמוקים שכמו היו קשורים ולכודים עמוק בתוך אותה תרבות מצרית, והצטרפו לכלל התיקון ההרמוני השלם. כך בראייה הקבלית מתפרש הכתוב המופיע בפרשתנו ומגולל את אחד מרגעי השיא של גאולת מצרים: “וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם” (שמות יב’ לו’). כי זהו בעומק עניינו של ה”ניצול” האמור כאן (כך גם בהקשר זה ניתן להבין את עניינה של ביזת הים, אודותיה אנו מוצאים בדברי חכמים).

זאת גם הסיבה, מדוע שבועות אלו של קריאת פרשיות גלות וגאולת מצרים, נחשבים במסורת הקבלית כימי ‘השושבי”ם’ (ראשי תיבות של הפרשיות משמות ועד משפטים), בהם ניתן לתקן את מה שמזוהה כחטאות נעורים וכפגם הברית. אותו עוון של הוצאת זרע לבטלה. כי בעומק עניינו של אותו עוון הוא בהוצאת שפע, שאינה מסוגלת לפגוש את הכלי שייתן בה את הממשות והצורניות הקיומית.

וכמה עומק נפלא יש כאן. כי בראייה זו העם היהודי יורד למצרים, כחלק ממסע של תיקון קוסמי ובירור תכליתי של הבריאה כולה. זאת ירידה שבהגדרתה הבסיסית והעמוקה היא צורך עליה. בני ישראל נתבעים להיות ולהקריב את עצמם למשימה הרת משמעות: להיות החלוצים האוחזים בחוד החנית של המחויבות אל ההרמוניה. לעשות הכול בכדי להוציא יקר מזולל, ליקוטי בתר ליקוטי – לתקן עד כמה שניתן את אותה מציאות דיס הרמונית שנוצרה בעולם, בגין נפילתם של אותם ניצוצות של קדושה.

אך בינו זאת, לימוד נוסף לפנינו כאן, והוא אודות אופייה ההרמוני של החירות. כמה העם היהודי נושא ממש מנקודת ראשיתו את המחויבות התיאולוגית/אתית לחלץ ולצרף אליו את כל מה שכמו קורא אלינו להילחץ חוצה, וכך להוציא יחד עמו ממש – מן המצר אל המרחב מן אופל תחתית הארץ, אלי מעלה מעלה למרחב שכולו חירות. זהו מסע שחרוט באותה התרחשות שאין כמותה להוות את האתוס המכונן של ההוויה היהודית לדורותיה: יציאת מצרים.

אתם מבינים? בראייה זו בהיות הגלותי המחריד של העם היהודי במצרים, הם היו שם במשהו שהוא לא פחות מאשר משימת בירור והעלאה, חילוץ ותיקון. ואם פני הגלות כך, הרי שבבשורת החירות מוכמן מיניה-וביה, האתוס של ההרמוניה והתיקון והמחויבות הבלתי מותנית להגשמתה עלי אדמות.

והבטתי בתמונות השבוע של אותם שבויים שיוצאים ממש ממקומות האופל היותר חשוכים עלי אדמות, ממרחב שכולו בסימן של רוע ומפלצתיות מוסרית, והם כמו עולים ומתגלים חוצה. ולרגע הם היו נדמים לי כמו אותם ניצוצות של קדושה שנפלו לעמקי שאול, שבמשך כמעט חמש מאות ימים לא חדלו לקרוא אלינו מתחתיות הארץ, להדהד באוזנינו את הקריאה והחובה הקמאית ההיא, לוודא שהם לא יישארו שם באותה מציאות שהיא דיס-הרמונית בתכלית. וכקריאתה של האישה החכמה לדוד המלך: לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח! זהו צו מוסרי עליון שחרוט עמוק בהווייתנו האנושית והיהודית גם יחד. וכמה סמלי הדבר, שגם כאן לפנינו מופע מפעים של יציאה מאפילה לאורה ומשעבוד לחירות עולם.

כאן גם מן הראוי להזכיר ולעלות על הנס, את האלפים והרבבות מחיילי ישראל, הגיבורים והאמיצים, שהיו נכונים לסכן את חייהם בצורה פלאית ממש, על מנת לעשות הכול בכדי לנסות ולחלץ כל חטוף וחטוף מעמקי השאול האיום ההוא בעזה. כמה מופת של הקרבה ישנו כאן. ובייחוד ייזכרו לזכר עולם, מאות הגיבורים – המאירים והמזהירים, ששילמו בחייהם במערכה המופתית הזאת. הם יישארו לעולם חקוקים באור יקרות בזיכרון עמנו, ובמחויבות הבלתי מותנית שלו לתיקון ושלמות, סולידריות והרמוניה.

אך דווקא מחויבות עמוקה זו, היא גם זו שאמורה להזכיר לנו את צדה השני של אותה מחויבות עצמה. לוודא שאותה מציאות דיס-הרמונית בתכלית שעודנה חיה קיימת ונושמת שם בעיר הרשע של עזה, תושמד עד תום ותחדל מלהתקיים עלי אדמות. כי כל עוד נשמה באפה של הוויית רשע שכזאת, אין הכיסא שלם ואין השם שלם, כך שאותו תיקון לא יכול להגיע לכלל תכליתו המכוון. וגם זה משהו שמן הראוי לו להיאמר ולהישמע מסוף העולם ועד סופו – דווקא בימים שכאלו של השמחה על שובם של אחינו ואחיותינו ורוממות הרוח שאוחזת בכולנו. ודי בזה.

שיהיה לכולנו חודש טוב – שבת שלום – ובשורות טובות ישועות ונחמות.

נכתב לעילוי נשמת סבי האהוב החסיד רבי מרדכי דוד ב”ר יוחנן אוורבוך זצ”ל שנסתלק ממש בזמן כתיבת הדברים.