קטגוריות
מועדים

על מעמד שכולו נס ופלא – הדלקת נר חמישי של חנוכה, אל מול בית האופרה שבעיר נירנברג שבגרמניה. חנוכה תשפ״ה1 min read

המבנה העצום שליד אגם הדוצנטייך שבנירנברג נראה מוזנח אך מרשים מאוד. הוא דמוי פרסה ענקית בקוטר 250 מטרים, הקומה התחתונה שלו כולה אכסדרת עמודים, בראש כל אחת משתי זרועותיו ניצב מבנה נמוך ורחב יותר, ובחללו הפנימי יש חצר. זהו אחד השרידים הנאציים המרכזיים בגרמניה – היכל הקונגרסים, שהוא אחד מן האתרים במתחם הכינוסים הנאצי אדיר הממדים שנבנה בעיר. ב־1935, כשאבן הפינה שלו הונחה, הוא היה אמור להיות במהרה ביטוי של חזון מגלומני, מבנה שיאפיל על הקולוסיאום ברומא ויכיל 50 או 60 אלף איש.

היטלר חשב שהגרמנים סובלים מתסביך נחיתות ושמבנים עצומים ומרשימים שכאלו, ישפרו את הביטחון העצמי הלאומי. החזון שלו ושל אדריכלו האישי אלברט שפר, היה להקים בנייני ענק כאלה בכמה מוקדים ברחבי הרייך השלישי, זאת לצד בירת העולם “גרמאניה” בברלין. בסתיו 1938 הגדיל היטלר את סכום ההימור שלו, עד כדי שמצא לנכון להבטיח ברהבתנותו כי: “אפילו הפירמידות אדירי הקומה בגיזה שבמצרים, יחווירו בהשוואה לנפילי הבטון והאבן שאני מקים. אני בונה למען הנצח – שכן אנו גרמניה האחרונה”. עפרא לפומיה.

החזון הזה – תודה לאל נכשל כידוע, והעולם ניצל מהשלמת הזוועה המחרידה בתולדותיו. אבל העיר העיקרית שבה היה קרוב ביותר להשלמתו של אותו חזון מגאלומני, היתה דווקא נירנברג שבמדינת בוואריה, אותה העיר שבה נחקקו חוקי הגזע השפלים, אלו שיצרו חיץ בין היהודים לחברה הכללית ב-1935, העיר שהיתה אחד ממוקדי השלטון הנאצי ב-12 שנות קיומו. באופן אירוני, הייתה זאת גם העיר שבה נשפטו בכירי הנאצים ב-1946 כשרובם הוצאו בה לאחר מכן להורג.

אלא שהערב – ליל חמישי של חנוכה תשפ”ה, התחלפה המגלומניה המפלצתית ההיא באלמותיות אחרת, כזאת שלא יכולה להיות קוטבית יותר הימנה. המבנה אדיר הממדים הזה, אירח דווקא את חגיגת האור והאלמוות של העם היהודי. מאות רבות מבני העם שנתפס בעיני אותם בני שטן ככאלו שיש לעקור ולהשמיד מעל פני האדמה, התכנסו ובאו לחגוג ולציין את חג חנוכה. הם עמדו שם בקור מקפיא וצפו בהשתאות בהדלקת נר החנוכה ע”י השליח המקומי הרב אליעזר חיטריק – שביחד עם זוגתו אסתי, מחוללים כאן פלאות בעיר הזאת, כבר למעלה מ15 שנים.

אין מילים שיכולות לתאר את גודל המעמד. איך מעט כך כך אור מנצח ודוחה כל כך הרבה חושך. איך דווקא במקום שסימל יותר מכול, את הניסיון להנציח את הרוע עלי אדמות, מציין בגאון העם היהודי את נצחונו. את נצחיותו. כי איפה הם ואיפה אנחנו?

ובימים ההם בזמן הזה, כשעמדתי שם על הבמה הערב, ודיברתי על החטופים והחובה להחזירם במיידי לביתם, לצד התפילה לשלום החיילים בכול החזיתות (ביחד עם צמד החזנים ר’ משה ובנו ר’ מוטי גולדברג, שהרעימו בקולם בתפילה וזמירות לאל חי), היה נראה לי שאין מקום שנושא כל כך הרבה נס ופלא, בשביל לשאת את הקריאה והתפילה הזאת. כי מה מהדהד בערב הזה ובמקום הזה בדייקא, אם לא המילים האלמותיות: עם ישראל חי!

הרשמו כעת לקבלת עדכון על כל פוסט חדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *