אתמול פרסם איש נאלח במיוחד בשם אורי ברייטמן (שהוא כנראה סוג של מישהו שנחשב לאחד מראשיה הקיצוניים של מחאת קפלן) תמונה מחרידה בנבזותה, שבה נראה איזשהו קבצן חרדי העומד ברחובה של עיר ומקבץ נדבות. הכותרת שברייטמן בחר לתת לתמונה היא: “ככה זה כשלא לומדים ליב”ה’ (זאת כמובן מבלי שהוא בכלל טרח להתחקות אחר זהותו של האיש ומה טיבו וכו׳).
טוב, אז אמנם אחר כך ברייטמן הבין את גודל הנבזות והשפל במעשה שעשה (בייחוד לאחר שהתברר שהאיש בכלל לוחם לשעבר בצה”ל שדווקא למד ליבה ועשה לא מעט דברים בחייו, אלא שלדאבון לב בנסיבות טרגיות נטרפה דעתו), אבל זה כמובן לא מפחית מחומרת המעשה, ובעיקר משיקוף מאוד אותנטי של המקום אליו הגענו בשיח הציבורי הנוכחי.
זהו שיח שכולו על טהרת הדימויים. כל צד יצר לעצמו סדרה של מסמנים אודות הצד השני, ואנחנו נצמדים אליהם באדיקות. המסמנים הללו מארגנים לנו את השיח, הם מגדירים בצורה קוהרנטית, מיהו רע ומיהו טוב, מה נכון וראוי, ומה פסול ומוקצה. שאלת הרפורמה המשפטית כשלעצמה, כן או לא, הפכה להיות העניין היותר שולי פה. התיקונים אם נדרשים במערכת המשפט, הם הדבר האחרון שבאמת רלוונטי כאן, בסופו של דבר, מערכת המשפט היא דימוי אייקוני, משמשת כמסמן האולטימטיבי לערכים כמו נאורות, קדמה, השכלה, דמוקרטיה ועוד. בעוד שאלו המערערים על אופיה ההומוגני, אולי אפילו המקובע והאנכרוניסטי, בהחלט הופכים לאנטי – כרייסט. מסמנים אולטימטיביים לבערות, פרימטיביות תרבותית, רדידות מחשבתית וכול היתר.
העובדה שישנם גם הבדלים חזותיים ברורים, בין כמה מקבוצות היסוד בשני המחנות, זה לעומת זה, כמובן שמשחקת מאוד לטובת העצמת הענייין הזה ביתר שאת. קל לנו יחסית לזהות, מי מזוהה עם איזה מחנה ועם איזו עמדה, וכך להפוך את הנראות הזאת לחזות הכול. הכול ברור ומזוהה. וכך בדיוק חברים נולדת שנאה, או באופן חריף יותר, ברוכים הבאים לעולמה של אנטישמיות לעילא ולעילא (או במקרה הזה, אוטו-אנטישמיות).
כי אין כמו המסמן היהודי הטיפוסי, להעמיס עליו את כל המסומן המשוקץ שיושב לנו בראש. אנחנו הלא כבר יודעים, כי אין שם באמת שום דבר עקרוני – אמתי כשלעצמו. המראה היהודי הוא בהגדרתו סמל, אות של שמרנות, כזה שקהילה מסוימת בוחרת להמשיך ולהנציח. אפשר לחשוב על העניין הזה הרבה מאוד דברים, אבל קשה שלא למצוא בכך גם משהו שמובן מה ראוי להערכה, באופן שבו קהילה שורשית ומסורתית מתעקשת על הנצחת הייחודיות והנבדלות התרבותית, שהיא בעיניה לא פחות מציפור נפשה.
ההתעקשות המסמנת הזאת, יש בה משהו שנופלת כפרי בשל לצד המסמן שכנגד. זה אפילו פוטר אותו באיזשהו מובן מיצירת מסמנים פוזיטיביים משל עצמו. כמה פשוט להעצים עד לנקודת קצה מרושעת ממש, את המסמן השמרני שבצד שכנגד, כך שממילא נשתקף אנחנו באור יקרות. הקוטיביות הדיכטומית – המסמלת כאן, מדברת לגמרי בעד עצמה. זה כמו למשל שקוקה-קולה תפרסם תמונות שבהם רואים חולים במחלקות סגורות שותים פפסי, את כל היתר אנחנו כבר לכאורה נבין לבד.
כך שאם אני חוזר לרגע, למעשהו המחפיר של ברייטמן, הרי שאותו קבצן אומלל, לא מעניין בשום צורה כשלעצמו. הוא ממש כדימוי אולטימטיבי של כול המגונה והדחוי בעיני ברייטמן והמחנה שהוא מייצג.
ישנה הלכה ידועה בתלמוד ולפיה בשעת השמד, דהיינו בתקופות שבהם מרחפת סכנה זהותית-תרבותית מעל ראשו של העם היהודי, ישנה חובה למסירת נפש אפילו על מה שנקרא “ערקתא דמסאנא”, דהיינו אפילו על שרוכי נעל. כך שאם לדוג’ ישנה גזירה המחייבת לשנות את הצבע של שרוכי הנעליים, שומה על כל יהודי למסור שלא להיענות בשום צורה לאותה גזירה, גם אם זה כרוך בחובה למסור את נפשו ע”כ.
מקובל לחשוב כי הרעיון העומד מאחורי אותה הלכה, הוא בכך שבתקופת השמד, כל דבר, יהיה פעוט ככל שיהיה, הופך להיות משמעותי, ממש לא פחות מאותם ג’ עבירות שעליהם חובה למסור נפש. אבל הבוקר עלתה בדעתי המחשבה שישנו כאן עניין עמוק בהרבה, בכך שבשעת השמד, הכול מקבל ממד דימויי, המסמן שולט בכל. זאת אמירה מהותית על עניינה של תקופת שמד. כי בערבו של יום, המאבק הקיומי-קולקטיבי באומה היהודית והשאיפה להשמדתה (אם הרוחנית או הגשמית), לא יכול להיעשות, אם לא באמצעות שימוש מניפולטיבי, של דה-הומניזציה שיטתית, בכול מה שנוגע לחזות המסמנת היהודית. אם נרצה, אל אותו דימוי מסורתי שכל כך קל לתעב ולשקץ (וצאו וראו בתרומתו המכריעה של יוזף גבלס והדר שטרימר המתועב שלו, לתעשיית ההשמדה הנאצית). כך שמכאן נובעת המסקנה, כי כאשר זהו המאבק, היענות ולו סמנטית לאותה פרופוגנדה שפלה, משמעה כניעה למשהו שהוא לא פחות מחוד החנית של המאבק.
אז לדאבון לב, דומני שבשיח הציבורי הנוכחי, שומה על כולנו לאחוז באומץ ב”ערקתא דמסאנא” המסמניים, של המאבק התרבותי שאנו מצויים בעיצומו. לפחות כל עת שמישהו כאן מתעקש שלא לחזור ולדבר על התכנים האמתיים עצמם, אותם מסומנים ענייניים שמאחורי שלל המסמנים למיניהם, וממילא לוקח את כול השיח הציבורי לתהומות של אופל ושפל שנדמה שלא היינו בהם כבר הרבה מאוד זמן.
ושרק נדע ימים טובים יותר.
