היום כד’ טבת תשפ”ו – הוא יום ההילולא ה213 של רבינו הגדול האדמו”ר הזקן – בעל התניא, מייסד שלשלת חסידות חב”ד (נפטר בתקע”ג – 1813). הרבה כתבתי במהלך השנים על האיש הגדול בענקים הזה. ועל הקשר העמוק (והדי בלתי נתפס) שזכיתי ליצור עמו ועם תורתו הכבירה.
במהלך 15 השנים האחרונות, כמעט ולא הפסדתי ולו שנה אחת שבה לא שהיתי אצלו שם בחלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה. אין לי מילים באמת לתאר את מה שהמקום הזה עושה לי במקומות היותר עמוקים בנפש. השנה לצערי כי רב, נבצר ממני מלהגיע בעדי עדיים, אך לבי ונשמתי עמוק שם – בבאר לחי רואי ההוא.
בהרבה מאוד בחינות האיש באמת שינה את חיי. עשה לי למשהו אחר לגמרי ממה שהייתי קודם שהתוודעתי לדמותו והגותו. וכפי שאמרתי זאת אמש לאחד מחבריי, באחד מרגעי ההוד של ההתוועדות אל תוך הלילה: אני חושב שהפעם הראשונה שבאמת הרגשתי ולו משהו, ממאמרו הנודע של רבי אליעזר בן הורקנוס בתלמוד: ‘הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים’. אתם שומעים? אפילו לא ככלב המלקק מהים.
כי קרוב לעשרים שנה שאני הוגה בתורתו של האדה”ז כמעט מכול צד אפשרי שלה, ועדיין בכול פעם מחדש, כשאני פותח למשל את ה’חסידישע’ פרשה’ – התורה הרלוונטית לפרשת שבוע באחד משני הספרים שבהם תועדו עיקרי תורותיו; ‘תורה אור’ או ‘ליקוטי תורה’, אני מרגיש כי כביכול אני עושה זאת לראשונה. כאילו אני לומד את אותן תורות ממש כמו שלא למדתי אותן מעולם. זאת מן תחושת הצפה עילאית, שהיא שילוב של אינטלקט טהור ורגש מזוכך.
אבל יותר ממה שלמדתי להכיר את האדה”ז, אם בכלל, למדתי לאהוב אותו. ואם להיות אפילו פיוטי עוד יותר, למדתי להתאהב בו, ממש כל פעם מחדש. להתאהב ולהיסחף אל תוכו פנימה. להיות שם עמוק במכמני העולם המזהיר הזה שהוא לא מפסיק לפתוח בעיניי. כי לעיתים כל שאני רוצה זה פשוט באמת להיסחף ולהיבלע בתוכו. להיות שם וכמו לא לצאת. זאת אולי הסיבה שהמקום הפלאי הזה שם במחיצתו, הצליח לגרום לי לתחושות שלא הכרתי ולא הרגשתי בשום מקום אחר על פני כדור הארץ (והייתי באי אלו מקומות). אבל זאת באמת סוג של אנליזה פסיכולוגית עצמית שכנראה רחוקה מאוד מלהבין ולסכם נכונה את התופעה הזאת בחיי, ע”כ ענפיה והשלכותיה.
אבל הבוקר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם סיפור אחד על האיש הזה, שבמידה רבה מדבר את מי ומה שהוא היה (עד כמה שזה ניתן בכלל להיעשות), ובעיקר את מה שהוא עושה אצלי ופועל עליי (שזה כבר דבר צנוע בהרבה. לדבר על המשמעות והמקום הסובייקטיביים שלך):
זאת למעשה מסורת חסידית – חבדי”ת שמגוללת את הרגעים האחרונים ממש של האדה”ז אי אז באותו מוצאי שבת פר’ שמות תקע”ג – 1813 בשעה 11 בלילה באותה עיירה פיענא שברוסיה (כיום באוקראינה):
מי שהיה שם לצדו ממש של האדה”ז, היה נכדו הגדול רבי מנחם מנדל – הידוע כבעל ה’צמח צדק’ (שהיה בן בתו, וחתן נכדתו, בתו של בנו הגדול האדמו”ר האמצעי). האדה”ז כבר היה במצב גופני ירוד ביותר, הבריחה וההסתתרות האינסופית מאימת הצאר הרוסי, שחקו את גופו לחלוטין. כך שלמעשה כבר היה ידוע כי אלו הן דקותיו האחרונות ממש. וכך כשהוא עוד רגע מוסר את נשמתו, שאל לפתע האדה”ז את נכדו כשמבטו תקוע עמוק בתקרת החדר: ‘מה אתה רואה’?
הנכד הצמח צדק, הביט לכיוון שאליו הביט האדה”ז והשיב: ‘אני רואה את קורת התקרה’ אלא שהצמח צדק כמובן שלא הסתפק בכך, והמשיך ושאל מיד: ‘ומה אתה רואה סבא’? ‘אני’, השיב האדה”ז, ‘כבר לא רואה דבר מלבד ‘כוח הפועל בנפעל”. וכך עם המילים הללו ממש, בהאי קיטרא איתקטר. האדה”ז נפרד בנשיקה מהעולם.
המושג של ‘כוח הפועל בנפעל’ הוא באמת עמוק ורחב מני ים. אפשר לדבר ולהרחיב אודותיו עד בלי די, ולו רק אודות האופן שבו הוא בא לידי ביטוי במשנת הקבלה והחסידות (ואף במובן מה בפילוסופיה היהודית הימי ביניימית), והיריעה בוודאי קצרה לכך. אבל דבר אחד ברור, כי אם זאת הייתה החוויה הכה עוצמתית שהאדה”ז בחר לחלוק באוזני נכדו הגדול ברגעים האחרונים ביותר של חייו, הרי שהיא ייצגה אולי יותר מכול דבר אחר, את תמצית הווייתו – את מי ומה שהוא היה, פעל והטמיע בעולם לאורך כמעט כול חייו.
אבל אם רק אטעים באופן בסיסי ביותר, הרי שמשמעות ‘כוח הפועל בנפעל’ הוא באופן שבו ה’נפעל’, קרי האובייקט הקיים כביכול כשלעצמו, מושפע ומחובר בזיקה היותר ישירה ובלתי אמצעית ב’פועל’, קרי המקור האלוהי הראשיתי שלו. קחו למשל את אותה קורה שאליה הביט האדה”ז, זאת שנכדו הצמח צדק אמר לו שהוא רואה נכוחה. זאת קורה שלכאורה עומדת כקיימת כשלעצמה. היא בעלת היסטוריה בוטנית ספציפית, לבטח הייתה בעברה חלק מעץ עצום ממדים איפשהו ביערות העד של רוסיה (כשקודם לכן היא הייתה זרע וכו’), כך היא עברה את אותו תהליך ארוך של כריתה, הכנה, עיבוד וכו’, עד שהגיעה לשמש כקורה המקובעת שם בחדר ההוא בו שכב האדה”ז בשעותיו האחרונות. ומה שנכון בנוגע לאותה קורה, נכון עקרונית בנוגע למבטנו הטבעי על העולם, כאשר בהקשר זה אותה קורה אינה אלא משל מובהק. כי זאת היא ראייתנו את הדברים כשעומדים וכקיימים כשלעצמם, מקובעים בתוך קונטקסט מאוד צר ומסוים.
דא עקא, כי בראייה האמונית אכן לדברים כולם ישנו שורש ואף השגחה אלוהית וכו’. אין בכך סתירה כי ברמה האונטולוגית, בעת שאדם מאמין נותן את מבטו במציאות כלשהי, הוא רואה אותה בראש ובראשונה, איך שהיא כמות שהיא. תהיינה האמונה והנחות היסוד התיאולוגיות הנוספות שמקננות בדעתו, אשר תהיינה.
במובן מה, עניין זה הוא בלתי נמנע. אנחנו רואים את התופעות כמות שהן, וכל חיינו, פעולותינו ובחירותנו נגזרות מאותה ראייה קונקרטית – ריאלית. אבל מה שבכ”ז ניסה לעשות האדה”ז כל חייו, (ולא צריך להיות בקיא גדול בכתביו ובתורתו, בשביל להתוודע ולהתאמת בכך), הוא להתמיר את שדה הראייה שלנו למשהו קצת יותר טמיר וגבוה. כמו למתוח את שדה הראייה למקום שחוצה את הקווים, בין הפיזיקה למטא-פיזיקה. בין הנשגב למצוי, הקדוש לחוּלִי. אין כמעט ולו תורה אחת של האדה”ז שבה כאשר הוא לא מתחיל לטוות את הקו המחשבתי פורץ הדרך שלו מנקודת ההתחלה ממש. זהו קו סיסטמתי קבוע אצלו, שבו הוא לעולם חוזר אל ההכרזה הקדמונית ההיא: ‘בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ’. אותה נקודת התהוות שבה הדברים היו הכי קרוב אל הראשית האלוהית. אל מה שאנו קוראים אותו ‘ריש לכול רישין’. כך הוא חוזר ומנסה לחצוב ולפענח, עוד פעם ועוד פעם, בהיכן נגמר האלוהים ומתחיל העולם, ובהיכן נגמר העולם ומתחיל האלוהים ומה טיב היחסים והדיאלוג ביניהם. או אם נרצה, איך ניתן להתחיל עולם מבלי שייגמר האלוהים, ואיך אפשר לדבוק באינסוף האלוהי, מבלי לשלול את סופיותו המובנית של העולם.
כאמור, הנושא הזה הוא באמת רחב ועמוק שלו רק נתחיל לדבר עליו, כנראה שלא נגמור לעולם. אבל הנקודה שאותה אני רוצה להאיר דווקא ביום הזה, הוא אותו סיפור קטן אך אינסופי, על רגעיו האחרונים של האדה”ז. כי מה שהאדה”ז ניסה להכווין שם את נכדו, הוא להבין שברגע השיא האדם כבר אמור שלא לראות כלום. שום דבר, לא קורה ולא בית, לא בית ולא שכונה, לא שכונה ולא עיר, לא עיר ולא ארץ, לא ארץ ולא עולם. שום דבר. רק דבר אחד ויחיד: ‘כוח הפועל בנפעל’. היינו, אותה נקודה נעלמה ומוכמנת מעין כל חי, שמזקיקה את הפועל הראשיתי אל הנוכח הנפעל הממשי. אם נרצה, האדה”ז לא רואה לא את הפועל ולא את הנפעל, אלא דווקא את הכוח המשיק ביניהם. וכמה אין דבר סמלי יותר, ששם בנקודת ההשקה הזאת, האדה”ז נפרד מעולם הנפעל הארצי, וחזר לכור מחצבתו – לעולם של נוכחות שכולה בסימן ‘הפועל’ הראשיתי.
והרהרתי ע”כ שכנראה זאת אכן הנקודה שבה כ”כ נגע גם בי האדה”ז. האופן שבו הוא הצליח (ומצליח) לגרום לי כל פעם מחדש, ולו לאבחה קלה של הארה והתעלות, לחצות את הקווים. להרגיש שה’נפעל’ הזה שאני חי בו, בדמות אותן ‘קורות’ שאופפות אותנו מכול צד, אינן אלא מייצגות את ‘כוח הפועל בנפעל’. יש בהן משהו שהוא משמעותי ועמוק לאין ערוך. כמה יש במורשת הכמוסה שלו, מן הסוד הזה של הסִפִּיּוּת. פשוט לקחת אותו לשים אותך על הסף. כמו להצביע בעדך על הקורה ההיא שעל התקרה, ולומר לך, תראה, זה הלא הרבה יותר מאשר קורה דוממת וסתמית התקועה שם כבר מי יודע כמה זמן. תראה כמה שהפועל הזה נוכח ומפעם בכול פינה ממש. איך ההשפעה הזאת היא משהו שאתה רק צריך קצת לעצום עיניים בשביל לראות אותה, לדבוק ולהיות בה.
אז ביום הקדוש הזה של הסתלקותו. שבו אני חוזר ונובר בנפשי פנימה, חוזר ומחלץ מתוכי את הנוכחות הכמעט מאגית שלו בחיי, אני לא בטוח שאני רואה בעצמי את ‘כוח הפועל בנפעל’ באותו מובן שהאדה”ז דיבר וכיוון אליו ברגעי הדמדומים של חייו, אך דבר אחד אני בטוח רואה זה את ‘כוח הפועל’ של האדה”ז בנפעל האישי שלי. כמה הוא חילץ את קורות חיי מאותה תקרה דוממת שהם היו תקועים בה, ויצק בהם את ‘כוח הפועל’ הפלאי שלו. והוי איזו ממטמורפוזה היא זאת!
ושרק נזכה להמשיך ולשאוב ממעייניו האינסופיים – מלוא חופניים של מים חיים – אמן!
תגובה אחת על “על ‘כוח הפועל בנפעל’ – לדמותו ומשנתו של האדמו”ר הזקן בעל התניא. לרגל כד’ טבת תשפ”ו – יום ההילולא. 213 שנים להסתלקותו1 min read”
יפה מאד
אני מבין שאתה בעצמך נפעל ואתה מרגיש את כח הפועל עיבור וניצוץ ושרש נשמה של אדמוה”ז
וההכרה שלך בזה הוא מיוחד מאד