על חווית הגלות בימי מגיפת הקורונה, שהייתה מנת חלקנו בשנתיים האחרונות1 min read

מאמר זה נכתב לפני כשנה וחצי, בשלהי שנת 2020. ימים שבהם היינו עמוק בעיצומה של מגיפת הקורונה האיומה שפקדה את העולם. באותם ימים אחי הר׳ אברהם ישעיהו, ובת זוגתו, לבי, נישאו בשעטו״מ. כך התערבבה לה השמחה הגדולה עם המגיפה ומגבלותיה החמורות. בשורות הבאות חלקתי את החוויה שעברתי בשמחת ה׳שבת חתן׳ שהתקיימה בבית הוריי. הייתה זאת חוויה עמוקה ומטלטלת שבה חוויתי את משמעותה של הגלות והריחוק מהמקום הטבעי שאליו אנו מחוברים, חברתית, תרבותית ודתית, גם יחד. אני מוצא לנכון לשתף דברים אלו, כחלק מזיכרון החורבן והגלות שאנו מציינים בימים אלו של שלושת השבועות. ולוואי לא נדע עוד חוויות של כאב וגלות מכול סוג שהוא.

—————————-

על גלות וטשטוש זהויות בימי קורונה. סתיו תשפ”א 2020.

אני רוצה לספר לכם הבוקר, על אחת החוויות העצובות מחד והמרתקות מאידך שחוויתי בחיי. ולא מדובר על משהו מן העבר הרחוק, אלא דווקא על משהו מיום האתמול ממש.

בשבת זו האחרונה, שהיתי בבית הוריי שבבני ברק, וזאת לרגל שמחת נישואיו של אחי שיחי’ שצפויה השבוע. וכמנהג אשכנזים ותיקים מקדמת דנא, מנהג ישראל תורה אצלנו להתכנס לחוג את שבת זו כ’שבת אופרוף’, היינו שבת העלייה לתורה קודם השבוע שבו צפויה להתקיים שמחת הנישואין.

אך כמובן ששום דבר בשבת הזו לא היה דומה למה שאנו רגילים בו בימים של שגרה. בצוק העתים ואימת המגיפה, הפעם הפורמט היה מצומצם ביותר. הרכב משפחתי גרעיני כמעט שהתכנס בבית הוריי בתנאים מאוד חריגים, זיהוי סלקטיבי של מי שכבר חלה ומה שלא, ישיבה במסכות ובריחוק חברתי וכו’. אך עם כל התנאים הכה לא אידיאליים הללו, השמחה הייתה רבה, ושמא אף דווקא בשל כך, שברה שיאים ובקעה רקיעים ממש.

אך דווקא לא על כך באתי לדבר כאן, אלא על חוויה שהתקיימה כמו בשולי האירוע, אבל היא כה נגעה בי עד תהומות הנפש ממש, שחשבתי ששמא יהיה זה נכון לחלוק אותה עמכם:

כמתבקש, בעבור אבי שיחי’, לא הייתה אפילו התלבטות בהיכן לקיים את העלייה לתורה. כי אם בימים ההם קודם שהתרגשה על ראשנו הקטסטרופה האומללה הזו שאנו חווים זה חודשים ארוכים, היה אבי מתפלל מידי שבת בשבתו, בבית המדרש של האדמו”ר ממוזדי’ץ שבבני ברק. מדובר למעשה בבית הכנסת המרכזי של חסידות מודזי’ץ בארץ. עובדה שממילא עושה את המקום לתל תלפיות לכל מי שחפץ להתבסם במה שחסידות מודזי’ץ כה התייחדה בו, ואני כמובן מדבר על היכל הנגינה המופלא מבית היוצר החי של החסידות הזו לדורותיה (החל מהמאה 19 בפולין). למי שעולם הנגינה החסידי קרוב לליבו, קשה לחמוק מייחודיותה הנפלאה של חסידות זו ותרומתה הנדירה לעולם זה. כך שכמובן אך טבעי שגם שמחות שבכגון דא, יחגגו ויציינו שם בבית החסידים ההוא, ברוב עם הדרת מלך, בהשתתפות האדמו”ר והקהילה כולה כיאה וכיאות.

אך מה לעשות כי נגזרה הגזירה, ולמעשה כמעט בלתי אפשרי בעבור אבי להמשיך ולילך שבתות כסדרם לבית המדרש ההוא כבימים ימימה. כך שכחלק ממסכת ההגבלות המשמעותיות שהוא גזר על עצמו, לאורך החודשים האחרונים (למעשה כמעט מאז פרוץ המגיפה, להוציא אולי מספר פעמים בודד, מיד לאחר הגל הראשון באביב דאשתקד), הוא החליט להצטרף למניין החצרות שמתקיים באזור מגוריו הנמצא ממש בטבורה של העיר בני ברק. מדובר ברחבה פסטורלית למדיי הנמצאת בינות קומפלקס המגורים שבו מתגוררים הוריי, ואשר שם מתקבצים כבר חודשים ארוכים, מידי יום ביומו, וכמובן מידי שבת בשבתו, עשרות רבות מתושבי המקום, ומקיימים בו את סדר תפילתם. למעשה בעבור אנשים אלו, מדובר בתחליף כמעט גמור לכל מה שהם היו מורגלים בו עד לרגע קודם פרוץ המגיפה. ובינו נא זאת, בעבור האנשים הללו, בית הכנסת (או בשמו החליפי: בית המדרש, בית החסידים וכיו”ב), הוא לא פחות ממרכז חייהם הרוחני והתרבותי. נקודה ארכימדית קיומית שממנה הם שואבים את המשמעות לחייהם האישיים והקהילתיים, יוצקים פשר ותוכן בשגרת יומם, ומתחברים למה שבעבורם הוא לא פחות מתכלית היהודי עלי אדמות.

דא עקא, כי מה לעשות, להבדיל ממה שהם מורגלים בו בעבר ההוא, כאן כבר ניטלת מהם הפריבילגיה להתכנס במקום שמייצג נכוחה ובאופן הומוגני את זהותם התרבותית והחברתית. היינו, כאן כבר מתקבצים חסידים מחצרות ומסורות שונות, לצד ליטאים חסרי כל חיבור לעולם החסידי, כשאליהם מצטרפים אף לא מעט ספרדים מבני עדות המזרח (הגם שבאופן פורמאלי נוסח המקום הוא ספרדי. היינו, אשכנזי-חסידי). כאן כבר לא קיים הלוקסוס ההוא לקבל בדיוק את מה שהורגלת בו ואתה כה מחובר אליו. מה שאומר שבעבור כמעט כל אלו שמתכנסים במקום הזה כבר חודשים ארוכים, מדובר בלחתוך בבשר החי של זהותם התרבותית. ולא דבר של מה בכך הוא כלל ועיקר. הביטו נא, בעבור אבי שיחי’ למשל, כל אותו עולם הנגינה המודזי’צאי, הוא לא פחות מלחם חוקו התרבותי. הוא ממש מתקיים הימנו, מזין את נפשו ורוחו מן המיטב המזוקק הזה. זה ממלא את עולמו, הוא עורג ומתגעגע לזה, מתרפק על הנעימות והיצירות הללו, כמו ילד שמתרפק בחיק אמו האוהבת. אין כמעט מילים שבאמת יכולים לתאר את התחושות הללו, מדובר אהבה זהותית עמוקה. דומני שמשורר שיר השירים איכשהו הצליח להביע זאת במילותיו הידועות: ‘מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ‘..

ומבלי שבדקתי, אני לגמרי יכול לקבוע, כי מה שהן תחושותיו אלו של אבי ביחס לעולמו החסידי המסוים ההוא שלו, אלו גם בדיוק תחושותיהם של אותם חסידי גור לא מעטים שמתקבצים שם, ביחס לעולמם המסוים שלהם. ההוויה החסידית שמאפיינת את החצר שבו הם גדלו כל ימיהם, עולם הניגונים הגוראי המופלא (בעיקר מבית היוצר של המלחין הגוראי האגדי, ר’ יעקב תלמוד), וכך גם בעבור חסידים אחרים מחצרות שונות, ואף בעבור הליטאים והספרדים, שמסתופפים שם כולם בכפיפה אחת תחת אותה כיפת שמיים. לא עוד איש על מחנהו ואיש על דגלו, אלא מעתה ואילך, ועד שהצרה צרורה הזו תחלוף מעל ראשנו, אין מנוס מלנסות ולמצוא מכנה משותף תרבותי – זהותי אשר כולם יוכלו איכשהו להרגיש בו בנוח. זו לא העת לתפנוקים זהותיים פרטיקולריים מידי. עת צרה היא ליעקב, ובה יש להזדקק אל הצד היותר שווה שבין כולנו, ומשם לדלות את המרב והמיטב.

אלא שבשבת בבוקר, לרגל שמחת הנישואין הבעל”ט של בנו חביבו, ניגש אבי אל העמוד לתפילת שחרית. ובכל זאת, עת דודים היא. וכמה אך טבעי שדווקא ברגעי השמחה הנדירים הללו, הוא ינסה להתחבר למקום הנפלא ההוא, זה שנגזר עליו לגלות הימנו, והוא מנוע לבוא בחצרותיו מי יודע כבר כמה זמן. אז בתפילת ‘אל אדון’ המיוחדת לשבת קודש, שבה כידוע נוהגים החסידים לשורר בלחנים ומנגינות מיוחדות, מצא הוא לנכון לשורר את אחד הניגונים היותר עמוקים ומורכבים מבית היוצר של אחד האדמורי”ם הבולטים בחסידות מודזי’ץ, רבי שאול ידידיה טאוב (מי שללא ספק ניתן גם לזהותו כאחד מגדולי היוצרים החסידיים בכל הדורות). והוי כמה שניגון זה הוא מופלא ועמוק, כך הוא כמובן גם פחות מוכר וקשה לביצוע, בוודאי בעבור אנשים שמעולם לא באמת הסתפחו בנחלתה של חצר ייחודית זו של מודזי’ץ. וכאן חברים, המילים מרגישות לי דלות משהו, כשאני מנסה לתאר בפניכם, איך היה נראה אבי שיחי’ באותם הרגעים. פניו בערו כאש ממש, הוא עלה וירד, טיפס לגבהים וסלסל בסלסולים מפותלים, הלך מחיל אל חיל בנבכי היצירה המוזיקלית ההיא.

כך הוא עמד שם במרכזה של הרחבה הציבורית, כשסביבו עשרות רבות של אנשים שנועצים בו את עיניהם, מביטים בו כמעט כקוף בפני אדם. אין להם דבר וחצי דבר עם היצירה המפותלת ההיא, אך הם כמו מרגישים את עוצם הרגע וקדושתו. לפניהם עומד אדם נשוא פנים, אשר ברגעים אלו ממש, מתחבר לזיכרון נפלא קדום המקנן בנפשו פנימה, מזדקק אל אהבת נעוריו, נוגע במקומות היותר ראשוניים של הווייתו, אשר כך נגזר עליו להתרחק מהם כמטחווי קשת. כמה מצמית היה הרגע ההוא. עמדתי שם גם אני וכמו ניסיתי להנציח את המעמד. וכך באחת פתאום נפלה לי התובנה ביחס לחוויה הזו שאני מצוי בעיצומה. זוהי חברים, חווית גלות. זאת בדיוק עניינה של גלות. כך היא נראית, כך היא מרגישה, כך היא מהדהדת.

וכמן זום אאוט, ריחפתי לרגע מעל האירוע הזה שהייתי מצוי בו. פתאום כל הפסטורליות הזו, השמים התכולים והשמש החמימה, הצמחייה המלבבת והאווירה השבתית, הייתה נראית כל כך, אבל כל כך עצובה. כל זאת היה נראה כך באחת בעיניי כחוויה אחת גדולה של גלות. מקבץ של אנשים שנגזר עליהם להתרחק מכור מחצבתם הרוחני – התרבותי – החברתי – והקהילתי. עומדים שם, כל אחד עם זיכרונותיו הקמאיים שלו, מנסים אולי בכל זאת, לדחוק איזושהי הבעה תרבותית כלשהי מאותם ימים של קודם שנחרב עליהם עולמם. ימים של הארת פנים נטולי מסכות ובעתה חברתית. והבטתי על אבא שלי הכה אהוב, בחמלה גדולה. כה רציתי ברגעים הללו לרוץ ולחבק אותו. לעטוף אותו באהבה אין קץ. ללחוש על אוזנו, שיאמין כי יום יבוא, וכול זה יחזור. הוא יוכל שוב לשים את פעמיו לבית החסידים ההוא שכה אהוב עליו. להתרפק שוב בחברת קהילתו הטבעית על כל עולם היצירה המופלא הזה, שהוא לא פחות מנשמת אפיו ממש. אבל לצערי לא יכולתי, בצוק העתים גם זה כמובן בלתי ניתן, מנוע מכולנו עד יעבור זעם, מי יודע מתי.

ואם הגעתם עד כה, וחפצה נפשכם לשמוע את המשך הסיפור. הרי שבהמשכה של התפילה, בתפילת הקדושה שבחזרת הש”ץ לשחרית, באותו קטע של ‘ממקומך מלכנו וכו’, שבו גם כידוע נוהגים החסידים לנגן כדרכם, שם כבר אב כמו ניאות לקבל עליו את הגזירה הקולקטיבית – הומוגנית הזו שהוא נמצא בה. וראו זה פלא, בקטע הזה הוא כבר שורר את לחנו הידוע של ר’ שלמה קרליבך לאותם מילים. לחן שהפך להיות כמעט עממי ומצוי בפי כול. ולו רק הייתם יודעים, כמה החרגה יש כאן. כמה אין זה כמעט מצוי בעולם שאבי שיחי’ ישורר קרליבך, ועוד ממש בעיצומה של חזרת הש”ץ בתפילת שחרית של שבת. כמה הפנמה של חווית הגלות של יש כאן. מן איזושהי הרכנת ראש בפני המצב העגום, זה שכך גוזר על ראש כולם שם, את אותו טשטוש זהויות מוחלט. מחייבם להיכנס לאיזושהי כור היתוך זהותי, ולנסות ולייצר מכנה משותף ראשוני שיתאים לכולם. אתם מבינים? טשטוש זהותיות. זה מה שקורה שם בחברה הזו. וכמעט וניגשתי לגבאי בית הכנסת המאולתר והציבורי הזה, והצעתי בפניו לשנות שם ההתכנסות הזו שלהם, ממנייני חצרות, למניינים גלותיים. כי זאת אם תרצו, ליבתה של חווית הגלות. זו שעליה קוראים אנו בתפילה לשלוש הרגלים:

״וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ וְלַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ, בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ..״

ופתאום נפלה בדעתי הבנה עמוקה, מוחשית ממש, במילותיו של פרק התהילים הידוע העוסק המגולל את חווית הגלות אי אז, בגלות בבל, רגע אחרי שהעם היהודי גולה בהמוניו מירושלים, לאדמת הניכר של בבל

״עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה, שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה’ עַל אַדְמַת נֵכָר אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי..”.

לנגד עיני כמו ראיתי חבורת יהודים יושבת שם על גדות הפרת, אי שם בשנת 430 לערך לפנה”ס, כשמעליהם שוביהם הבבליים, והם כמו תובעים מהם לנגן את הניגונים המופלאים ההם מבית המקדש. לשורר את הפואמות הגדולות, היצירות האופראיות האדירות של שירת הלווים, שהלכו והתפרסמו מסוף העולם ועד סופו. וכמה שכל הזיכרון הזה פתאום מרגיש להם זר, רחוק ומנוכר. הם כבר לא לגמרי בטוחים איך בדיוק מבצעים את הבית השני של היצירה, מנסים כמו לגשש את דרכם באפלת הזיכרון המהדהד הזה. לגעת בכל זאת במשהו מן העבר ההוא, אך לשווא. כך הם חווים את חווית הגלות באופן החד והמצמרר ביותר. מרגישים את גודל הטרגדיה שבריחוק ובניתוק מבית חייהם ההוא שבירושלים. לרגע אפילו ראיתי שם איזשהו אחד שפשוט כמו מציע לחבריו, ‘עזבו אתכם מיצירות מסובכות מן העבר, בואו פשוט נשיר משהו שכולם מכירים, נוו בואו נתחיל איזה קרליבך או משהו כזה’.. ואז הם מתחילים לשיר קרליבך, כן משהו עממי כזה. ובדיוק כמו אבא שלי הצדיק והאהוב, כמה שניגון הקרליבכי’ הזה הוא מתוק וערב לחיך, כך הוא גם עצוב, עצוב מאוד. מאוד.

ובשולי הדברים: אולי לראשונה איכשהו יכולתי להבין ולו במשהו, את אותם קהילות חסידיות רדיקליות, שדוגלות בהכחשת קורונה מוחלטת, כי אם יש משהו שהקורונה הזו עושה, זה בדיוק את אותו טשטוש זהויות שאני מדבר עליו. זאת חוויית גלות שאין עמוקה ונוראית הימנה. ובדיוק כמו אותם קנאים ההם, רגע לפני חורבן הבית השני, שהם נאחזו בטירופם בקרנות המזבח, לא היו מוכנים בשום צורה ואופן, להפנים את גודל האסון והחורבן הבלתי נמנע (להבדיל מהאסכולה הפרושית – פרגמטית, אותה הוביל וייצג רבי יוחנן בן זכאי), ונלחמו בחירוף נפש מחריד על המשך האחיזה במקדש ובירושלים, כך גם חסידים אלו, כמו נאבקים עד זוב דם ממש, על המשך קיום ביתם, היכל זהותם הרוחנית – תרבותית וחברתית. ומי יודע, אולי יש בכך איזשהו לימוד זכות, ולו מסוים.

בתקווה לימים חדשים שבהם נוכל לחזור ולקיים בעצמנו את המשכה של התפילה האמורה לעיל:

״אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹפַע וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חָיוְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם, וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה, וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם..״

אמן!